אייקון מאויר בשבוע: הדיווה מספרד כרמן מאורה חוגגת 75 שנות רגש
היא פרצה ב-1980 כייצוג הנשיות על פי אלמודובר – חזקה, מרגשת, יצרית ולוחמנית, התרחקה מהוליווד כמו מאש, וגם היום מחליפה את הלבוש הזוהר בעוצמות דרמטיות
כרמן מאורה
סליחה, במי מדובר? המוזה הקבועה של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, השחקנית הנפלאה כרמן מאורה, חוגגת יום הולדת 75 ב-15 בספטמבר. מאורה היא אחת השחקניות האהובות עליי בעולם, שמבחינתי חולקת את המעמד עם ג'ולייטה מסינה ואנה מניאני האיטלקיות. היא לא יפה מהסוג הקלאסי ואין לה את הזוהר המהפנט של הכוכבות ההוליוודיות הגדולות, אבל יש לה כריזמה בכמויות, עיניים שמעבירות עוצמה של רגשות ומבטא ספרדי שהופך כל רפליקה שחוקה לדרמה מטורפת.
בתחילת הקריירה הקולנועית שלה היא שיחקה בעיקר בקומדיות זניחות, אך בשנת 1980 השתתפה בסרטו הראשון של אלמודובר "פפי, לוסי, בום" שהיה פורץ דרך ופרוע, והפכה באופן רשמי ל"נערת אלמודובר" הראשונה. היא המשיכה לשתף איתו פעולה בסרטים נוספים, וכשגילמה את טינה קינטרו הטרנסקסואלית בסרטו "חוק התשוקה", הוכתרה כאייקון של הקהילה הלהט"בית בספרד.
תפקידה הראשי בסרט "נשים על סף התמוטטות עצבים", אולי המצליח ביותר של אלמודובר, קיבע את דמותה כמי שמייצגת את הנשים שהבמאי אוהב להעריץ בסרטיו – חזקות, דרמטיות, יצריות ולוחמנית, שמצליחות להתעלות מעל הנסיבות שהחיים (והתסריט) סידרו להן ולצאת מנצחות.
למה אייקון? אלמודובר יודע ליצור דיוות, בעיקר כאלה שהמיניות שלהן מכוונת את גורלן. נשים גדולות מהחיים, שטרגיות לא זרה להן וגם לא ההתפלשות במה שאנחנו אוהבים לכנות "הצד האפל". בארצות הברית יקראו להן "דרמה קווינס", בספרד הן פשוט "נשים על סף התמוטטות עצבים". כרמן מאורה, לפחות בכל הנוגע לפרסונה הקולנועית שלה, היא בדיוק זה – אישה על סף התמוטטות עצבים. נמצאת על הקצה, מפלרטטת עם שיגעון ואובדן, אבל אף פעם לא באמת נופלת מעבר לסף הזה. המשחק שלה שובר לב ומרגש, מרגש באמת, לא כמו הביטוי הריק שנולד במחוזות הריאליטי כדי להחליף כישרון שירה או בישול.
הריגוש הזה, שאותו היא מביאה למלודרמות האלמודובריות שהן לרוב מופרזות ומופרכות בכוונה, הוא שהופך אותה לשחקנית גדולה. ריב מתוקשר הפריד ביניהם ל-17 שנה, עד לקאמבק המשותף בסרט "לחזור" שבו מככבת גם כוכבת אלמודובר נוספת, פנלופה קרוז.
אין ספק שאלמודובר הוא במאי של נשים. הוא ממקם אותן במרכז ההתרחשות, מצייד אותן בצבעים עזים, תפאורה בולטת, מעניק להן מוסר שמטייל מחוץ לנורמה, ואז מקיף אותן בגברים חלשים. כרמן מאורה היא כל הנשים האלה באחת, ועדיין היא מצליחה לעבור את המסך כדמות אנושית ונוגעת ללב שאינה קלישאה של אישה היסטרית.
מאורה היא שחקנית לוקאלית. היא נשארה בטריטוריה הספרדית (עם גיחות קצרות לצרפת), כי כמו מסינה ומניאני האיטלקיות שהוזכרו קודם, היא תוצר של נוף מולדתה ואין לה, כנראה, צורך להיות כוכבת בינלאומית. כפי שהיא הסבירה באחד הראיונות שלה, "אני לא אוהבת את הוליווד, אין לי עניין באנשים שיודעים לדבר רק על סרטים ושופטים אותך לפי הכסף שעשה סרטך האחרון".
היא אולי מעולם לא היתה יפהפייה במובן ההוליוודי, אך תמיד היתה לה נוכחות סקסית חיונית. בתפקיד הסבתא בסרט "לחזור", היא ויתרה על נוכחות זו לטובת מפגן קומי מזוקק של זיקנה באופן הכי מרגש, מגוחך, מצחיק ושובר לב.
למה לא? בניגוד לנשים האייקוניות שמאכלסות בדרך כלל את הטור שלי, כרמן מאורה היא לא כוכבת מהסוג שהתרבות הפופולארית נוהגת לייצר. היא לא זוהרת, היא לא מסוגננת, ובהופעות הפומביות שלה,ְ יש להודות, היא נראית לרוב כמו הדודה מהכפר שדרשו ממנה להתלבש חגיגי ולא כמו מלכת השטיחים האדומים.
ובכל זאת: היא מביאה איתה מודל אחר מזה שהשתרש בתעשיית הקולנוע, מחליפה את הזוהר באינטליגנציה ואת הסגנון האופנתי בעוצמה רגשית. בתרבות שנשלטת על ידי דוגמניות אינסטגרם שרוצות להיות קנדל וקיילי ג'נר, ובעולם שמקדש יופי, נעורים ועושר, יש חשיבות עצומה למודלים אלטרנטיביים כמו כרמן מאורה.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
