זה התחיל בדלקת בגרון. הילה יגאל, אז חיילת בת 19 במשרד הביטחון, הייתה אמורה לצאת לשמירה בלילה והרגישה שהיא לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. "פניתי למרפאה. לא ידעתי להגיד להם שאני חלשה כבר כמה חודשים ושיש לי על הגוף כתמים כחולים שלא עוברים, אבל מאחר שלא רצו לתת לי גימלים, שתיתי תה רותח כדי להעלות לעצמי את החום. זה הציל אותי".
עם 39 מעלות חום נשלחה היישר לתל־השומר. "שם קרה לי מה שקורה לילד שעובד על הרופא וחוטף זריקה", צוחקת הילה יגאל־איזון (46). "עשו לי בדיקת דם שגרתית, ובחצות שלפו אותי מהמיטה. נאמר לי שתוצאות הבדיקה לא הגיוניות ונראות כמו טעות. אחרי בדיקות נוספות התברר שיש לי לוקמיה. כמה שעות אחר כך התחלתי כימותרפיה. במשך כמה חודשים עברתי מסע מאתגר, קשה ומפחיד, שכלל גם השתלת מח עצם מאחי הקטן, שהתאים לי ב־100%. נס גדול!"
"ידעתי שלא אוכל להרות באופן טבעי"
יגאל־איזון, שמתגוררת בתל־אביב, היא אם לשניים, נשואה לשעבר ("אני מעדיפה את המינוח הזה על פני גרושה. אף אחד לא גירש אותי ואני לא גירשתי אף אחד"), עורכת תוכן, לשעבר עורכת ערוץ ההורים של ynet ועיתוני הילדים של "ידיעות אחרונות" ויוזמת "מכתוב", סדנאות כתיבה לנערות ולצעירות בסיכון.
היא גדלה בהרצליה, רביעית בין ששת ילדי אביה (שאלה היו נישואיו השניים) ושנייה מתוך ארבעה לאמה. "הייתה לי ילדות אחלה. שום דבר דרמטי, עד שחליתי", היא מציינת.
איך התמודדת?
"בהתחלה בכלל לא אמרו לי שיש לי סרטן, או אולי אמרו ואני בחרתי לא לשמוע. יכולתי להבין כשדיברו איתי על הטיפולים ועל כך שהשיער ינשור לי, אבל הייתי בהכחשה. פשוט לא יכולתי להכיל את זה. בהרגשה שלי הייתי בטוחה שעוד כמה שבועות אצא מזה. תקופת הטיפולים הייתה אינטנסיבית מאוד וקצרה יחסית, כחצי שנה. אחרי כל טיפול הייתי בבידוד של חודש, כי הייתי חסרת מערכת חיסונית ובסכנת חיים, ואמא שלי עזבה את העבודה כמנהלת מחלקה בקו־אופ וממש התאשפזה איתי בכל פעם, אף על פי שבבית הייתה לה ילדה בת ארבע. לא יכולתי להיות רגע בלעדיה, לא נתתי לה ללכת להתקלח בבית. גם היום אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלעדיה. לשמחתי, כשהחלמתי קיבלו אותה בחזרה לעבודה".
איך השפיעו עלייך המחלה וההחלמה?
"בדיעבד אני רואה בסרטן מתנה, כי הוא עשה אותי למי שאני היום. אבל לא יצאתי מהמחלה כחיילת משוחררת שחולמת על טיול שאחרי צבא. היו לי פרופורציות אחרות. בגיל 20 כבר ידעתי שלא אוכל להרות באופן טבעי, כי הטיפולים האינטנסיביים פגעו בפוריות שלי. יצאתי לעולם בתחושה שאני עקרה".
מי בישר לך את זה?
"בבית החולים לא ממש אמרו לי, אבל כשהגעתי מסיבה אחרת לגינקולוג, שחשב שאני יודעת, שמעתי את זה לראשונה. הייתי מזועזעת. בגיל הזה עדיין לא חושבים על ילדים, אבל נדרשתי לחשוב על כך. יצאתי ממנו בידיעה שאני לא יודעת מאיפה תהיה לי משפחה, אבל עם זאת הייתי בטוחה שתהיה לי".
היא למדה צילום ב"קמרה אובסקורה", ואחרי ארבע שנות לימוד החלה לעבוד כמזכירת מערכת במגזין הצלילה הישראלי "ים". "מהר מאוד התחלתי להעביר לעורך הראשי את הכתבות לאחר עריכה, הפקתי, באתי עם רעיונות, דיברתי עם הכתבים, ואחרי שנה היה לי קרדיט של עורכת משנה. אחרי שנתיים שם התקבלתי כסגנית עורכת של עיתוני הילדים של 'ידיעות אחרונות' ואחרי חודשיים, בגיל 25, העורכת עזבה ונעשיתי העורכת".
באותה תקופה כבר הייתה נשואה לרן איזון, אבי שני ילדיה נגה (17) וליאור (12 וחצי), ובעלה עד לפני שמונה שנים. "הכרנו במסיבה כשהייתי בת 23 והוא בן 30. התאהבתי בו מהר. הוא נתן לי ביטחון שיהיה איתי בכל דרך ושתהיה לנו משפחה".
מתי גילית לו שתתקשי להרות?
"מהר מאוד. תגובתו המיידית הייתה: 'נסתדר'. כבר מההתחלה הוא ראה אותנו כשני אנשים שיש להם אתגר משותף, לא משנה מה תהיה הדרך. זה מה שהייתי צריכה לשמוע. עברנו מהר לגור ביחד ונישאנו אחרי שלוש שנים".
חופשת לידה עם ילדה הולכת
הילה ורן החלו בטיפולי פוריות, "אבל אחרי האכזבה הרביעית, רן אמר לי: 'בואי נאמץ'. הוא לא רצה שנהפוך את החיים שלנו לגיהינום של הורמונים ומתח. נרשמנו לאימוץ במזרח אירופה דרך עמותה ישראלית וביקשנו ילדה, כי זה מה שהתחשק לי. אימוץ בחו"ל זה חתיכת מסע. אחרי תשעה חודשים קיבלנו תמונה של הבת שמיועדת לנו. ראינו ילדה רזה, מתוקה, עם עיניים יפות, והתאהבנו בה. מאותו רגע היה לנו איתה חיבור נשמתי חזק, וכבר התגעגענו אליה.
"היא הייתה בבית ילדים בעיירה מרוחקת. כשהודיעו לנו שנוכל לפגוש אותה טסנו מיד, ומנמל התעופה נסענו שעות במכונית מקרטעת, בכבישים גרועים, עד שהגענו. חיכינו לה בחדר מפגש חמוד, עם פסנתר ומשחקים, ואז הביאו אותה. היא הייתה בת שנה וחודשיים כששמו לי אותה בידיים. היא ממש בחנה אותנו, לראות אם שווה להשקיע בקשר. שיחקנו איתה, דיברנו אליה בעברית – שפה שלא הבינה כמובן – ולקח לה זמן להבין שקורה בינינו משהו משמעותי ושהיא יכולה לסמוך עלינו. היינו שם כמה ימים ובאנו אליה בכל רגע שאפשרו לנו, ואז אמרו שעלינו לחזור ארצה ולחכות להשלמת ההליכים הביורוקרטיים. אי־אפשר לתאר את הכאב הנוראי שאחז בנו. היינו שבורים מלהשאיר את הילדה שלנו בבית הילדים".
אחרי חודש הוזמנו בני הזוג לקבל את בתם. "בפגישה המחודשת היא ישר באה אליי. עם רן זה היה שונה. היא ממש עשתה לו ברוגז, כאילו הוא הפר הבטחה ועזב אותה. אחרי כמה שעות זה עבר, ועד היום היא יודעת לסובב אותו על האצבע", צוחקת הילה. "יש ביניהם יחסים מופלאים".
נגה הייתה בת שנה ושלושה חודשים כשנחתה בישראל. "הייתי בחופשת לידה עם ילדה שכבר התחילה ללכת ושכבר אפשר לדבר איתה", אומרת הילה. "זה היה כיף גדול, הנאה עצומה וגם הרבה בלבול והסתגלות. הכל למדנו ביחד, תוך כדי. ובעיקר היה אושר גדול של רן ושלי. היא קיבלה משני הצדדים משפחה גדולה ומלאה באהבה".
שיחת טלפון מפתיעה
מיד לאחר האימוץ של נגה הם נרשמו בתור לאימוץ ילד נוסף בארץ וחשבו שזה ייקח המון שנים, כי התור לאימוץ בארץ ארוך, אבל זה קרה מהר מהצפוי. "באחד הימים, כשנגה הייתה כבת ארבע, קיבלתי שיחת טלפון מהשירות למען הילד. הייתי בכנס בסמינר הקיבוצים, יצאתי מהאולם והאישה מהצד השני של הקו אמרה: 'יש לנו תינוק ממוצא אתיופי, חשבנו שאולי תרצו לבוא לראות אותו'. ידעתי מיד שאני רוצה, אבל באותו רגע הייתי בהלם. למדתי אז לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, הייתי עורכת ערוץ הורים ב־ynet, רן ואני היינו מאוד עסוקים בחיים, וזה היה מפתיע. כשהיא שמעה היסוס כביכול, היא אמרה: 'אתם לא חייבים', ואני השבתי: 'אני רוצה! נבוא להכיר אותו!'
"התקשרתי לרן וגם לו היה ברור שאנחנו רוצים את הילד. מיום שהציעו לנו ועד שהוא הגיע הביתה עבר בסך הכל סוף שבוע אחד. ליאור היה בן חודשיים כשקיבלנו אותו. בחיים לא היה לי תינוק קטן ולא היה לי שום דבר מתאים בבית לקבלת תינוק. אמא שלי רצה לקנות פורמולות, בקבוקים ומוצצים ודאגה לכל, ואנשים ששמעו באו והציפו אותנו בכל מה שצריך".
לא היססתם כשהציעו לכם תינוק שלא נראה כמו הילד הביולוגי שלכם?
"לא היו לי היסוסים, אבל לא אכחיש שבמהלך השיחה הראשונה דמיינתי את המשפחה שלי: יש לי ילדה מאוד בלונדינית שהסביבה קיבלה בצורה טבעית לחלוטין, וצפיתי מראש שההבדל הגדול בין שניהם יעורר שאלות. ברגע שיש פער כזה בין שני הילדים, את לא יכולה להשאיר את נושא האימוץ בצד. ידעתי שתהיה התמודדות סביב זה ושנצטרך לתת תשובות לשאלות שיופנו כלפי ארבעתנו. רן ואני הבנו שזה יהיה עוד אתגר, אבל שנינו לא פוחדים מאתגרים. היה ברור לנו שנאהב אותו, ושיהיה בסדר".
איך הגיבה המשפחה?
"שמענו כל מיני דברים על הדרכים לבנות את המערכת הזאת, אבל בסוף הכל שטויות. פשוט צריך לאהוב את הילדים שלנו והילדים עצמם מביאים את האהבה. עובדה: קיבלנו ילד מהמם ושמח שצמח להיות חתיך־על, נשמה טהורה, מוקף חברים ואהבה. כשליאור נכנס לחדר, כולם מתאהבים בו".
בכל זאת, אי־אפשר להימנע מלשאול: בימים אלה, כשהגזענות בארץ ובעולם מרימה ראש, האם ליאור נתקל בגילויי אפליה וגזענות?
"אני לא חושבת שליאור חווה גזענות. לאורך כל הדרך אנחנו נתקלים דווקא במשהו הפוך: לגננות ולמורות יש רצון לגונן ולשמור עליו. הן אוהבות אותו יותר ודואגות לו כל הזמן, פשוט כי הוא ילד שובה לב. יש לי סיפור משעשע בנושא: ליאור גדל בצפון תל־אביב, אף פעם לא היה לו ילד אתיופי בגן או בשכונה והוא לא פגש ילדים אתיופים. כשהיה בן ארבע, לקחתי אותו עם חבר מאוד בהיר לגן משחקים שהיה מלא בילדים ממוצא אתיופי. לליאור – שהוא הילד הכי חברותי שאני מכירה – היה מוזר להתחבר איתם. החבר שלו, שגדל עם ליאור, מיד התחבר, כי לו זה היה טבעי".
איך היחסים בינו ובין נגה?
"אוהבים, רבים ומשלימים. כמו כל האחים".
"אין לי איך לחפש אותה"
כשהפכה אם לשניים, חשה הילה תחושה חזקה של הכרת תודה. "קיבלתי את הילדים הכי מושלמים ובריאים והרגשתי שאני רוצה להחזיר לעולם על המתנות שקיבלתי. חודשיים אחרי שליאור הגיע, פניתי להוסטל לנערות בסיכון שפעל קרוב לבית והתנדבתי לארח בסופי שבוע נערה בת 15 שלא היה לה לאן לצאת. נוצר בינינו קשר עמוק. היא מאוד אהבה אותנו, הרעיפה אהבה על הילדים, בילתה איתנו בחגים, השתתפה בחתונות ובאירועים משפחתיים, החברים שלנו הכירו אותה. רן הקדיש לה שעות, עברנו איתה על שיעורים, הלכתי לימי הורים שלה בהוסטל, היא הייתה ממש חלק מהמשפחה, אבל כנראה לא סמכה עלינו שנהיה שם בשבילה תמיד.
"בגיל 17 התחילה אצלה חרדה. זה אופייני לנערות בהוסטלים, שבגיל 18 נאלצות לעזוב ולצאת לעולם, גם אם אין להן כלים לכך. כנראה היא פחדה מהעתיד, ויום אחד פשוט נעלמה ולא ענתה לנו לטלפון. בסופו של דבר מצאו אותה במצב לא טוב והחזירו אותה להוסטל. בהמשך היא ברחה שוב, ואז היה כבר שלב שלא חיפשו אחריה. עד גיל 18 חייבים לחפש אחרי הנערות, אבל אחר כך הן ברשות עצמן. אני חיפשתי אותה כמה שנים, בעיקר סביב החגים, כי היה לי עצוב לחשוב שהיא לבד, אבל אין לי כבר איך לחפש אותה. באחת השיחות עם עובדת סוציאלית שמעתי ממנה: 'לפעמים לא מצליחים להציל, צריך להמשיך הלאה'".
הניסיון הקשה הזה חיזק את רצונה להציל ילדים שעוברים התעללות או מוּצאים מהבית. "זה כואב לי פיזית", מסבירה הילה. גם כשעבדה ב־ynet הובילה פרויקט כתבות שמטרתו הייתה לגייס משפחות אומנה ולסייע לילדים שאין להם בית חם.
לראות את הטוב, למרות הכל
לפני שמונה שנים התגרשו בני הזוג איזון. "אחרי הרבה ניסיונות להחזיק את הזוגיות נפרדנו לצערי, אבל דרכינו לא נפרדו. אנחנו מגדלים יחד את הילדים ונשארנו משפחה".
כשעזבה את "ידיעות אחרונות" אחרי 20 שנה (בתפקידה האחרון הייתה עורכת ערוץ משפחה באתר Xnet), החלה להתנדב בהוסטל שבו מתגוררות כ־15 נערות, שנפלטו ממסגרות קודמות שלא צלחו, לכולן סיפורי חיים קשים.
"לא היה לי אכפת מה ייתנו לי לעשות שם. רציתי לחזק אותן, לדבר איתן, להכין להן אוכל, פשוט להיות איתן לא כעיתונאית שכותבת עליהן, אלא לגעת בהן ממש. ואז עלה הרעיון לשלב את היכולות שלי מתחום התוכן שבו עסקתי 25 שנה, ובניתי יחד איתן סדנת כתיבה שקראתי לה 'מכתוב', שם שבא מהשאלה האם הסיפור שלנו הוא 'מכתוב', גורל שנגזר עלינו, או שאפשר לכתוב אותו מחדש. האמנתי שאני יכולה לגרום להן לספר את הסיפור שלהן מנקודת מוצא של הפסיכולוגיה החיובית – של ראיית הטוב – ולבנות איתן סל איכויות שאותו יוכלו לקחת לבניית עולמן המקצועי, המשפחתי והחברתי".
איך אפשר לראות את הטוב בסיפורי חיים של אלימות, פגיעות מיניות והזנחה?
"אתן לך דוגמאות: אחת מהנערות נאלצה לגדל את ארבעת אחיה הקטנים כבר מגיל תשע, כי אמה נפטרה ואביה אלים, וגילתה בעצמה יכולות טיפוליות מדהימות. כשנפגשנו בהוסטל, היא המשיכה לראות בעצמה ילדה חסרת אונים בת תשע, שהחיים פשוט קורים לה. היא שאלה אותי: 'איך אפשר לראות משהו טוב בסיפור שלי?' התשובה האובייקטיבית היא שאי־אפשר. 'זה סיפור מאוד עצוב, אבל אפשר לעשות ממנו משהו טוב', עניתי לה. 'בעזרת הכתיבה אנחנו לומדות יחד להיפרד מהילדה הקטנה, להשאיר אותה מאחור, אבל לא לפני שנגיד לה תודה על כל מה שהיא יצרה בנערה העוצמתית שעומדת מולי בהווה'. אותה נערה, שבמהלך הסדנה עשתה הכל כדי לעזור גם לחברותיה, הבינה בעזרת הכתיבה שהיא חייבת לעסוק בתחום הטיפולי, כי אלו החוזקות שלה. היום היא לומדת חינוך.
"הדוגמה השנייה באה מסדנת 'מכתוב' לצעירות בסיכון, בנות 18 ומעלה בלי גב משפחתי, שיצאו מהמערכת בלי כלים ונעזרות בעמותות שונות. שם אני מצליחה לעשות שינויים גדולים, כי הן כבר בחיים האמיתיים, ואלו שלא הידרדרו למקומות קשים, באות עם עוצמות ורצון ענקי לחיות. בתחילת הסדנה אחת מהן הטיחה בי: 'אני לא מבינה, איך את רוצה שאכתוב את הסיפור שלי מחדש? לא בחרתי שאבא שלי יאנוס אותי בגיל שמונה, לא בחרתי להישלח למסגרות'. עניתי לה בשאלה: 'אבל מה הסיפור שלך עכשיו?', ונעזרתי בחברות הקבוצה שסיפרו לה את הסיפור שלה כפי שהן רואות אותו עכשיו: בת 22, עובדת, לומדת, אקטיביסטית, פעילה חברתית, גרה עם שותפה, מנהלת את חייה.
"כשצעירה אחרת, בת 24, התבקשה בסדנה לכתוב על חייה, יצאו לה סיפורים קסומים אבל לגמרי בדיוניים, שלוו בציורים יפהפיים. אפשר להסתכל על זה כבריחה, אבל אפשר גם לראות זאת כעוצמות של מי שבוראת עולם משלה מתוך הכאב, כי העולם האמיתי בלתי נסבל עבורה. באמצעות הכלי הפשוט הזה, שזמין כל רגע בחיים – כל מה שצריך זה דף ועט – ובעזרת האמונה שלי בה ובחברותיה עברנו יחד תהליך. היום היא לומדת אנימציה".
במה זה שונה מביבליותרפיה?
"זה משהו אחר לגמרי. ביבליותרפיה הוא תחום טיפולי שמשתמש בתכנים חיצוניים מהספרות לצורך טיפול. זה לא מה שאני עושה. אני מלווה אותן בכתיבה שלהן ומכוונת אותן לכתיבה נכונה. דרך זה הן עוברות תהליך העצמה וחיזוק. יש לי תואר בפסיכולוגיה וגם תואר שני בייעוץ ארגוני למוסדות חינוכיים (מהקריה האקדמית אונו), והסדנה מבוססת, כאמור, על הפסיכולוגיה החיובית, שאותה למדתי".
בתקופת הקורונה הסדנאות הפסיקו לפעול זמנית, אבל בעקבות פניות יצרו הילה ושותפתה ליאת עברי־עיני (עורכת ערוץ ההורים של ynet) סדנת כתיבה חדשה בשם "מילים שמשפיעות". "בסדנה, המתקיימת באמצעות 'זום', אנחנו מלוות כתיבה למטרות שונות: מאמרים, עמוד עסקי בפייסבוק או מיתוג אישי. כשאתה לומד לכתוב את הסיפור שלך נכון ומקבל תגובות טובות מהסביבה, אתה מתחיל להאמין לסיפור שכתבת, משנה את דרך החשיבה שלך והופך להיות האדם הזה שכתבת עליו כל כך יפה. איך שאת מציגה את עצמך – זה מי שאת מאמינה שאת. רק צריך ללמוד לעשות את זה".
עם זאת, הגעגוע ללקוחות של סדנאות "מכתוב" אינו נותן לה מנוח. "כשהיינו סגורים בבתים בגלל הסגר, הצעירות האלו היו ברחובות", היא אומרת. "אני כל כך מתגעגעת לראות אותן פנים אל פנים, ומקווה שהעמותות יתאוששו ונחזור להיפגש כדי לתת להן כלים לשנות את סיפור חייהן. ואגב, אני לא רק מטיפה לאחרים לשנות את סיפור חייהם. אני עושה גם עבודה עם עצמי כדי לשנות את הסיפור שלי בראש שלי. אני כבר לא בת ה־20 שיצאה לחיים מנקודת פתיחה של מי שלא יכולה ללדת – לא שזה לא כואב ולא יכאב לי עד מותי – אבל אני כבר לא היא, ואני יודעת שאלמלא מה שעברתי, לא הייתי מי שאני היום ולא היו לי כל הדברים הנהדרים שיש לי היום".
