חייבים לקפוץ לבריכה בכיכר ולהגיד: זהו, נמאס. קו פרשת המים הגיע

היה חשמל באוויר בהפגנה שנערכה בעקבות האונס הקבוצתי באילת, אבל זה לא מספיק: צריך להמשיך לסובב את כנפי הטורבינות ולייצר שינוי בהרבה מישורים וזירות

ענת לב אדלרפורסם: 26.08.20 02:57
המאבק באלימות כלפי נשים הוא לא בעיה צדדית של נשים, הוא לא "המשהו הזה שאתן צועקות בגללו": תל אביב מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: יובל חן)
המאבק באלימות כלפי נשים הוא לא בעיה צדדית של נשים, הוא לא "המשהו הזה שאתן צועקות בגללו": תל אביב מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: יובל חן)
השינוי חייב לקרות קודם כל במסדרונות הכנסת: אשדוד מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: אבי רוקח)
השינוי חייב לקרות קודם כל במסדרונות הכנסת: אשדוד מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: אבי רוקח)
אין דבר כזה, מין בהסכמה, זה לא חוזה שכירות: חדרה מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: גיל נחושתן)
אין דבר כזה, מין בהסכמה, זה לא חוזה שכירות: חדרה מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: גיל נחושתן)

היה חשמל באוויר ביום ראשון בערב, בהפגנה בכיכר רבין בתל אביב שאורגנה למופת בתוך יממה בתגובה לאונס הקבוצתי של הנערה בת ה-16 באילת. כ-1,500 מפגינות, ואיתן כמה עשרות גברים, התייצבו בכיכר העיר המרובעת, שהייתה מלאה באופן שעורר בי גאווה – וריקה באופן שעורר בי זעם. כי היו צריכים להיות שם יותר, הרבה-הרבה יותר, גברים וגם נשים, שהיה עליהם לעצור הכל: את החיים שלהם, ואת הנשימה שלהם, ואת הלו"ז שלהם, ואת פגישות הזום שלהם, ואת הרכב שלהם בחניה כפולה אם צריך, ואת העיר ללא הפסקה – הכל כדי לקפוץ למים המטאפוריים של הבריכה בכיכר ולהגיד שזהו, חאלס, נמאס. קו פרשת המים הגיע – לצערנו שוב, כן שוב – והוא סוער מאוד, ומלוח מאוד, והוא נחוש, בצבעי אדום-שחור לא מתפשרים, כמו בתמונות שהתחלפו על המסך הענק שניצב על הבמה ושהקרין עוד ועוד אמירות נוקבות וידיעות עיתונאיות על מקרים של אלימות מינית ואלימות כלפי נשים.

 

"אני רוצה לספר לכן שאני כאן, על הבמה, ממש במקרה", אמרה בהתרגשות מורן זר-קצנשטיין, ממארגנות ההפגנה. "צמחנו מתוך השטח, מתוך פוסטים בפייסבוק, מתוך שיחות ווטסאפ, מתוך סיוטים שהיו לנו בלילות אחרי שצפינו בחדשות, מתוך חרדה לילדות שלנו, מתוך חרדה לעצמנו, אבל אני כאן, בשם עשרות ומאות אלפי נשים, שאומרות: די, מספיק".

 

זר-קצנשטיין קפצה למים וארגנה עם חברותיה גם את שביתת ההזדהות שכללה עשרות חברות במשק שהפסיקו את פעילותן למשך שעה כדי לדבר על התהום העמוקה הזו שאנחנו נתונות בה, ושנקראת אלימות כלפי נשים. ולכמה דקות, ממש דקות, אולי שעות, אפשר היה לחוש שמשהו יכול לזוז. ובדיוק בגלל התקווה הזו צריך להמשיך לסובב את כנפי הטורבינות, לא לתת להבעת העמדה הזו לשקוע לתהום העמוקה של השכחה. כי רק ככה, ברחובות, ביחד, בהשפעה על דעת הקהל ועל תודעת ההמונים אפשר לייצר שינוי. והשינוי חייב לקרות בהרבה מישורים וזירות. 

 

צפו בכתבה על ההפגנות ושביתת המחאה:

 

 

השינוי חייב לקרות קודם כל במסדרונות הכנסת, שם מחליטים על חלוקת תקציבים ומשאבים, ושם שוכבת כבר ארבע שנים תוכנית חירום – חירום, כן? ארבע שנים! חירום – למניעת אלימות כלפי נשים, ומחכה שמישהו יממש אותה. כל כך הרבה מיליארדים נשפכים כאן לכל עבר, ואף אחד לא קם ומקציב את הסכום הקטן יחסית שדרוש כדי להציל נפשות וחיים. השינוי חייב לקרות גם בתחנות המשטרה: אסור שנערות שמגיעות להתלונן על פגיעות מיניות, יעמדו בתור מול יומנאי שאין לו מושג למה הן קופאות מולו ולא מצליחות לדבר. הגיע הזמן שיהיה בתחנות אזור מיוחד לתלונות על פגיעות מיניות ואלימות במשפחה, ושהציבור יכיר אותו ויידע לגשת אליו. 

 

גם במערכת המשפט ואצל השופטים צריך לקרות שינוי. כן, אתם, היושבים על הכס המכובד, אתם החוליה החלשה מאוד במניעת אלימות כלפי נשים, ובידיכם לשנות את המציאות. איך? כשתפסיקו לתת עבודות שירות קלושות ועונשים קלים כל כך לעברייני מין (היי רונן ביטי, היי משה איבגי), וכשתבינו שרק הרתעה, הפחדה והחמרה בעונש של גברים פוגעניים, מטרידים, טרוריסטים של הגוף ושל הנפש, יובילו לשינוי ולמניעה בשטח. צווי ההרחקה שאתם מוציאים ושולחים בפקס לא שווים את הנייר שהם כתובים עליו, ולא מרתיעים או מגבילים אף אחד. חובה עליכם גם להיות שומרי הסף של המוסר ולא להניח לאף סניגור בשטח השיפוט שלכם להעביר נערה אונס נוסף באמצעות חקירות מרושעות ופוגעניות. היטיבה לנסח זאת הקרימינולוגית רונית לב-ארי, שקראה מעל הבמה בכיכר רבין לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת אסתר חיות, לחייב את כל

אתם, השופטים, אתם החוליה החלשה מאוד במניעת אלימות כלפי נשים, ובידיכם לשנות את המציאות. איך? כשתפסיקו לתת עבודות שירות קלושות ועונשים קלים כל כך לעברייני מין (היי רונן ביטי, היי משה איבגי)

השופטים להיפגש אישית עם נפגעת אונס אחת לפחות ולשמוע על סיוטי הלילה, על הפגיעות העצמיות, על הניסיונות האובדניים וחוסר הרצון להמשיך לחיות כתוצאה מהפגיעה.  

 

בדעת הקהל צריך לבוא שינוי כי אסור לנו, כחברה מוסרית, מתוקנת, נאורה, לקבל את האנסים מקפריסין כאילו הם גיבורים שחזרו מהקרב, ואי אפשר להתייחס למה שנשים לובשות או "משדרות" או עושות או שותות או רוקדות כארגומנט שיש לו איזשהו קשר לעובדה שמישהו החליט לפגוע בהן מינית. אין לו קשר. פשוט אין. אנחנו יכולות לעשות מה שבא לנו, איך שבא לנו, מתי שבא לנו, וללבוש מה שאנחנו רוצות ולשתות כמה שאנחנו רוצות. ואף אחד לא יכול לאנוס שוב ושוב את הנפגעות בצליבה דוחה ברשתות, כי מאחורי המסך יושבת נערה או אישה או ילדה שהחיים שלה התהפכו, והם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. ובכלל, הגיע הזמן להוציא מהלקסיקון את השילוב המבחיל הזה, "מין בהסכמה". אין דבר כזה, מין בהסכמה. זה לא חוזה שכירות.

 

גם במערכת החינוך ובשיח צריך לקרות שינוי. "רוצים שהדברים ישתנו? צריך לשנות כאן הכל: את השפה, את הבדיחות, את ספרי הלימוד ואפילו את ספרי ההיסטוריה", אמרה על הבמה ציפי ברנד, סגנית ראש העיר תל אביב, ואני מחבקת כל מילה בנאום החשוב שהיא נשאה בהפגנה. כי כאן הכל מתחיל. בשיח. בדיבור. במילים. במחשבות. ולמה כל זה לא מגיע למערכת החינוך? ולמה לא שמעתי שום הכרזה פומבית של שר החינוך גלנט, שהוא עוצר הכל, וב-1 בספטמבר מקיים יום לימודים מרוכז שמדבר רק על הטרדות מיניות ועל כבוד האחרת וחירותה? למה זה לא הדבר הכי בוער עכשיו?

 

צריך לשנות כאן הכל: כפר יונה מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת (צילום: יאיר שגיא)
    צריך לשנות כאן הכל: כפר יונה מביעה תמיכה בנערה שנאנסה באילת(צילום: יאיר שגיא)

     

    וכל מה שכתבתי כאן הוא רק קצה קצהו של הקרחון הענקי שצריך להזיז כדי שמשהו יקרה. כדי שאלימות כלפי נשים תהפוך מ"בעיה" ל"בעיה שמטפלים בה", שמנסים לפתור אותה, בכוחות משותפים, ולא רק בכוחותיהם של כמה חברי כנסת שאכפת להם, ועמותות והתארגנויות פרוביזוריות של נשים.

     

    אנחנו חייבים להבין שהמאבק באלימות כלפי נשים הוא לא בעיה צדדית של נשים. הוא לא "המשהו הזה שאתן צועקות בגללו". הוא רעה חולה שמחלחלת אל מתחת לפני השטח ומזהמת את כל החברה הישראלית, ולכן, זו אינה ההפגנה הראשונה בשנים האחרונות, שבה נשים לבושות בבגדים אדומים ובשלטי זעם קמות ואומרות "עד כאן". לצערנו, היא גם לא האחרונה, כי אנחנו עוד לא קרובות אפילו להשגת המטרה.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.