כשדלת הכניסה נפתחת, קשה להחזיק את הלסת במקומה. סלון רחב ידיים, על רהיטיו הוורודים וספתו הירוקה, מסתיים בציור קיר ברוחב שבעה מטרים. מימין נגלה לעין חדר טלוויזיה, צבעוני לא פחות, שנסגר בקיר משרבייה בצהוב בוהק. מאחור מגיח המטבח, ארונותיו כחולים וקירותיו אדומים.
הרבה אומץ היה לבני הזוג האלה, בשנות ה-60 לחייהם, המתחזקים עסק משפחתי משותף, שהחליטו לגוון את חייהם בצבעים כה עזים ולעבור לדירה במתחם "גינדי TLV", מול רחוב קרליבך בתל אביב.
היא נקנתה כמעטפת – קירות בטון ורצפת חול – והפכה בידי המעצב גילי אונגר ליצירה צבעונית. "זה הכל בגלל הטראומה של הדירה הקודמת", מספרת ד', בעלת הבית. "שם לקחנו מעצב שמכיר רק את הצבעים לבן ולבן-בז'. גרנו שם חמש שנים ושיעמם לנו בה. עם הזמן התחלנו לקנות פריטים צבעוניים הביתה: מנורה גדולה אדומה לחדר אוכל, ארון צהוב לחדר השינה. זה חידד את ההבנה שזה מה שאנחנו אוהבים".
לתל אביב הם הגיעו אחרי שנים ארוכות בגבעת שמואל, שם גידלו את ילדיהם. כשאלה בגרו ועזבו את הבית, החליטו לעבור לעיר הגדולה, למתחם מגדלים אחר, ממש אל מעבר לכביש - שרונה."זה מושב זקנים מרושעים לעומת פה", מתערב בשיחה ל', בעל הבית. "בגינדי גרים צעירים, שם גרים מבוגרים שפשוט הרגו את כל הדברים הטובים שקרו בשרונה, עם ההתנגדויות שלהם".
"הייתה לנו שם דירת 100 מ"ר והרגשנו חנוקים", מספרת ד'. "דירת 100 מ"ר בתל אביב היא לא באמת מאה מטר, ולא יכולנו לעבור בדירה בלי להתנגש אחד בשני. רצינו דירה גדולה יותר. כשהגענו לכאן התכוונו לקנות את הדירה ממול, שהיא 170 מ"ר, אבל השכן תפס אותה יום לפנינו. אז קנינו את המפלצת הזו" – 220 מ"ר שטחה.
המחשבה על מתחם גינדי לא עוררה באונגר התלהבות רבה מדי. "חשבתי שהפרויקט לא מספיק סקסי לי. אבל החלל הגדול והחופש, שהבנתי שמאפשרים לי, קנו אותי. בגלל שאני לא אדריכל, חברתי לדני רוזן, שהוא בוגר טכניון, 'יקה', שהבתים שהוא מעצב שונים לגמרי משלי. הוא עשה את החלוקה כשאני נותן את האינפוטים שלי, ואז החלה העבודה. החלק הקשה בפרויקט של מעצב הוא שלושת החודשים הראשונים, שזה הזמן שלוקח לבעלי הדירה לסמוך עליך. במקרה שלי, כשאני בא עם שבירת גבולות כזו, זה עוד יותר קשה".
אחרי בחירת קבלן ומפקח, יצא הפרויקט לדרך, עם מינימום התערבות של הלקוחות. "כשהקבלן הגיע להצעת מחיר", מספר בעל הבית, "הוא סיפר שהוא תרם כליה לאדם שהוא לא מכיר. אמרתי לעצמי, 'בן אדם כזה לא ידפוק אותי', וצדקתי".
"הוקרתי אותם על החופש שהם נתנו לי", מספר אונגר. "היה לי קארט בלאנש לעשות מה שאני רוצה, ולא רציתי לאכזב. רציתי להוכיח שגם דירה תל אביבית יכולה להיראות בינלאומית, שאנחנו לא חייבים לעשות קופי-פייסט לעיצוב של צפון אירופה וארצות הברית וללכת על הלבן-שחור-עץ, אלא להעז ולצבוע בצבעים שמשקפים את הזהות שלנו כישראלים, את הקיבוץ גלויות הזה".
דווקא עם הצבעים העזים היה קל לשכנע את בני הזוג. "כשבחרנו כחול לארונות המטבח, הם אלה שהלכו על הכחול הנועז ביותר. בחלק מהבית עבדנו עם צבעי קיר של בנג'מין מור, שזו חברה אמריקאית שהצבעים שלה יקרים מאוד, אבל הכיסוי שלהם הוא מושלם".
"כשהילדים שלנו ראו את התוכניות הם היו בשוק", מספרים הבעלים, "חשבו שאנחנו מטומטמים. מתברר שהם יותר סולידיים מאיתנו".
איפה בכל זאת התגלעו מחלוקות ביניכם?
"ציור הקיר בסלון". מספר גילי. "זה קיר לבן גדול מאוד עם שני חלונות מכוערים, וישר חשבתי איך להפוך את המגבלה לגאונות. הזמנתי את אלין מור, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שעשתה כמה סקיצות ויצרה את הציור בהשראת אלה קמבודית. היא עבדה עליו כאן יום-יום, כחודש וחצי, והוא יצא נפלא. בני הזוג לא כל כך רצו אותו אבל נלחמתי עליו. ל' פחות אהב, ורצה להחליף בציור של רמי מאירי. לקח לו זמן להתרגל".
"גילי הוא המוטי ארואסטי של המעצבים", מחמיא בעל הבית באנלוגיה לכדורסלן המיתולוגי של מכבי תל אביב. "כמו שארואסטי היה מתאבד על כל כדור, ככה גילי התאבד לנו על הדירה. הוא היה רודף אחריהם על כל דבר קטן, הוא שחקן נשמה".
כש-220 מ''ר מתחלקים לשלושה חדרי שינה, חדר משחקים ושתי מרפסות, בני הזוג מתחילים לתהות אם הדירה אינה גדולה עליהם: "כרגע הנכדים שלנו פה בסביבה, אז זה נחמד מאוד, אבל בקורונה מצאנו את עצמנו פה שנינו לבד, וזה בית גדול בשביל שניים. לעוזרת לוקח 10 שעות לנקות אותו, ובסופו של דבר שנינו מבלים את רוב הזמן במרפסת. בקורונה העסק שלנו היה סגור, ושתינו פה קוקטיילים במרפסת מהבוקר עד הערב".
מה היה התקציב?
"כשאתה קונה מעטפת אתה לא מקבל כלום", משיב אונגר, "אז עיקר התקציב הלך על הבנייה: חימום תת-רצפתי, מיזוג, ריצוף, דלתות – כל תשתיות הבית. אני חייתי באילוז', אמרתי להם סכום שבסופו של דבר התנפח בהרבה מהמצופה".
"היות שאני לא עולה חדש וחי כבר שבועיים", צוחק ל', "לא קניתי את זה. הערכתי את העלות בשני מיליון שקלים, בסוף גמרנו ב-1.6 מיליון, ואני מרגיש שיצאתי בזול".
"חסכנו בפלצנות", ממהר אונגר להשלים. "אין פה חשמל של בית חכם, למשל, כי רק לקוחות נובורישים צריכים את זה, או כאלה שבאמת יש להם תקרות גבוהות שמצדיקות את זה. יחד עם האריחים הצבעוניים של 'מוטינה' בחדר הרחצה משולבים גם כלים סניטריים שנקנו בזול, והם גם החליפו את הפסלים שאני הבאתי לצילומים בפסלים שהם הזמינו באלי-אקספרס".
איזו דרך, לדעתך, צריך לעבור הקהל הישראלי בכל הנוגע לעיצוב הבית?
"בעולם העיצוב יכול לקרות מה שקרה בסצנת הבישול, עם השפים סלבז ותוכניות הריאליטי. הבעיה היא שעד עכשיו כל תוכניות העיצוב הן תוכן שיווקי גרידא, ולכן זה לא זז במילימטר. אם אני הייתי צריך להנחות עכשיו תוכנית עיצוב כמו של מושיק גלאמין, שבה אני יכול לבחור רק פריטים מחנויות מסוימות, הייתי יורה לעצמי ברגל.
"ויש עוד עניין. אנשים פה צריכים להתנער מטרנדים. אני סולד מהם. אני מתייחס לבית כאל כאל קנבס ריק, מקום למתוח בו גבולות ולתת ביטוי לרגש. אני משתמש בכלים של אמנות כדי לעצב, ולא בכלים של עיצוב, ולכן כנראה שתמיד הבתים שלי יהיו צבעוניים".
רגע של רוגע יכול להתקיים בבית כזה?
"לחלוטין", משוכנע ל', "וכנראה אין לזה קשר לקירות. ארבעה חודשים אחרי הכניסה לדירה, אנחנו מאוד מרוצים מהתוצאה, מהוואו של האנשים כשנפתחת דלת הכניסה, מהצבעים. אני עדיין נכנס לשירותי האורחים הוורודים, שזה חדר שאני מת עליו. משתין ומבסוט בו זמנית".
----------------------------------------------
ולמה בתים לבנים פופולריים כל כך? לחצו על התמונה:
- אדריכלות: דני רוזן
- עיצוב פנים: גילי אונגר
- קבלן: דימה
- נגרות: איציק אלאלוף
- מטבח: אביבי מטבחים
- צבעי קיר: בנג'מין מור, נירלט
- טפט: רבקה סביניר
- וילונות: שלמה וילונות
- רהיטים: רוש בובואה (פיטרו הכט), לופט, סיאם, אלמנטו, וילה מרוק, ארטיג'אני, טולמנ'ס דוט, ד''ר ענתיקה, יעקב ושלמה (שוק הפשפשים), יונייטד סיטס
- שטיחים: ג'וזפון
- משרבייה: רוחמה שרון
- אריחים בחדרי רחצה: מוטינה (מודי)
- אביזרים: גולדשטיין, דומיסיל
- חימום רצפתי: תרמותק
- דלתות: שערי ברכה
- שיש: מומו
- דק: א.ח פרקטים
- תאורה: קמחי תאורה, יאיר דורם, לייט אין
- אמנות: לאה בוגנים, אסף הינדן, אלין מור
- גינון: סוד ירוק
- פרחים: לימור תמיר
- בדים וכריות נוי: רנבי, שכטר, יעקב ושלמה (שוק הפשפשים), וילה מרוק
