לפני כמה שבועות הגיע נכדה בן השלוש של הרבנית זיוה מאיר (64) לארוחת שבת, וביקש לנגן על הפסנתר שבסלון. כשהוסבר לו שבבית דתי לא מנגנים בפסנתר בשבת, הוא ניסה תחילה להתעקש ("רק קְסָת קְסָת"), אבל בסופו של דבר ויתר. המסר ברור: בבית דתי חוקי הדת הם חד־משמעיים, ואותה רמת סמכות וביטחון פנימי בצדקת המסר – כך מסבירה מאיר למאות אלפי חסידיה – צריך ליישם גם בחינוך. כי למה קל להגיד לילד במשפחה דתית לא לנגן בפסנתר בשבת, אבל קשה להגיד לו "לא" על דברים אחרים?
כבר 26 שנה שמאיר (ששמה המקצועי הוא "אמא מאיר"), מטפלת במשפחות ומדריכה קבוצות הורים במגזר הדתי, אבל גם היא לא זוכרת תקופות כאלה, שבהן יש גם קורונה וגם חופש גדול, שמותירות את הילדים בבית ואת ההורים חסרי אונים.
לכבוד אותם הורים איחדה מאיר לאחרונה כוחות עם כלתה המפורסמת, העיתונאית סיון רהב־מאיר, למיזם משותף, סדרת מפגשי זום שבהם סיון, בעצמה אם לחמישה, הביאה חומרים מהבית, וזיוה נתנה כלים מעשיים להתמודדות. המטרה: "להפסיק לעבוד אצל הילדים". מטרה משנית: "לדאוג גם לקשר הזוגי בתוך כל הכאוס הזה".
"בבית דתי יש אלוקים מעל"
את הסדרה יזמה סיון, שאמרה לחמותה (אמו של בעלה, איש התקשורת ידידיה מאיר): "השטח בוער, צריכים אותך". "בהתחלה חשבנו לעשות את זה חינם, אבל אז אמרו לי שצריך לקחת 'דמי רצינות' מינימליים, 200 שקל לחמישה מפגשים, כדי שהמשתתפים ירגישו מחויבים", היא אומרת.
יש הבדל בין חינוך חילוני לחינוך דתי?
"בבית דתי יש אלוקים מעל, וזה נותן יותר כוח וסמכות להורים. הילדים בדרך כלל מקבלים את הכללים ביראה ובאהבה, כי הם מבינים שההורים קיבלו את התפקיד שלהם מאלוקים. אנחנו, למשל, לא אמרנו בבית אף פעם 'לא', כי הילדים גדלו באווירה שבה ברור מה מותר ומה אסור. הילדים שלי ידעו שיש בשר ויש חלב וזה לא הולך ביחד, שלא מדליקים אור בשבת, ושבשולחן השבת לא יושבים בפיג'מה. לא הייתי צריכה להגיד להם את זה".
פעם לא היה צריך כל כך הרבה יועצים להורות. מה קרה לנו?
"באמת שמתי לב שככל שיש יותר סרטים, ספרים, יועצים ומקצועות שעוסקים בתחום, יש יותר בעיות. אני חושבת שאחת הסיבות היא הדמוקרטיה הקיצונית והפמיניזם הקיצוני, הירידה במעמדו של אב המשפחה, שתפקידו, אם תשאלי אותי, די מרוקן מתוכן היום".
הכלה שלך, בעצמה אישה מאוד קרייריסטית, שחררה את עצמה מהתפקידים הנשיים המסורתיים כמו בישול וניקיונות. מה דעתך על זה?
"זה לא משום שהיא פמיניסטית, אלא כי יש לה דברים יותר טובים, חשובים ומהנים לעשות. אני לא רואה אותה כפמיניסטית, לפחות לא במובן הלוחמני. היא עושה את כל מה שהיא יודעת ויכולה, איפה שהיא חושבת שמשרת את השליחות שלה. אין מתחרים למסירות שלה לילדים – למשל, היא לא מפספסת אף אסיפת הורים - אבל לבשל להם פחות חשוב לה".
בסרט ששודר השנה בטלוויזיה ותיעד את התקופה שבה ידידיה, סיון והילדים חיו בארצות הברית, ראינו אישה שרוב הזמן טסה מהרצאה להרצאה, ובעל שמחויב לגמרי לבית ולילדים. איך זה נראה מנקודת מבטך?
"זה לא בדיוק היה ככה, סיון מאוד מושפעת מידידיה, והקול שלו מאוד נוכח בבית. אנשים ששומעים את התוכניות שלהם בגלי צה"ל אומרים לי שהם רוצים זוגיות כמו שלהם. הוא מאמין בשליחות שלה, ומתייחס לזה כאל שליחות של שניהם".
איך היא התקבלה אצלכם בבית, בהיותה חוזרת בתשובה?
"כשסיון הגיעה אלינו לראשונה, ישר הרגשתי שהיא שלנו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אחרי שנתיים הם התחתנו".
כולנו מכירים את המיתוס על יחסי חמות־כלה. איך זה אצלכן?
"סיון ואני ממש לא שם. אנחנו מופיעות ביחד, יש לנו הרצאה משותפת, ואני אוהבת אותה מאוד".
הילדים שלהם לא מתבלבלים מזה שיש להם סבא וסבתא חרדים ומנגד סבא וסבתא חילוניים?
"ההורים של סיון הם אנשים מקסימים, ערכיים, ישרי דרך, בלי שטיקים, ממש אנשי אמת. יש להם זוגיות נפלאה, ויש המון מה ללמוד מהם. הם סבא וסבתא נפלאים, מגיעים כל שבוע מהמרכז לירושלים להיות עם הנכדים ועוזרים מאוד לסיון וידידיה".
ואת?
"אני פחות. זה לא יפה להגיד, אבל אני לא סבתא כזאת, והילדים שלי ידעו את זה מההתחלה. יש לי 11 ילדים ויותר מ־50 נכדים, ברוך השם, יש לי קשר מעולה איתם, ואני אוהבת אותם ומתעניינת בחייהם, אבל אני לא בייביסיטר".
"אמא מאיר"
כשילדיה של מאיר היו קטנים, היא עמדה לא פעם נבוכה מול אתגרי ההורות, מה ששלח אותה לסדנאות ולקורסים שונים. לאט־לאט אספה מן היקב ומן הגורן תובנות שהתאימו לה ובנתה את משנתה, השאובה מההלכה ומהחסידות - רבי נחמן מברסלב, הרב קוק (מאבות הציונות הדתית, שהיה דוד שלה) - בשילוב תורות חינוכיות כמו אדלר ושפר ותורות רוחניות כמו "עוצמת הרכות" ו"תקשורת מקרבת". היום, בגלל הקורונה היא מדריכה את ההורים מרחוק, בצורה פרטנית וגם בקבוצות, כי הבעיות רק הולכות וגדלות. "פגשתי מאות אנשים באמצעות הזום כשהם בבית שלהם בשקט עם כוס קפה ואני בבית שלי, וגילינו שאפשר לשפר את המצב בבית ובמשפחה גם ככה. כשאני פוגשת את הקבוצות שלי לראשונה, אני ישר אומרת: 'אני יושבת על הכיסא הזה לא כי אני יותר חכמה מכם, אלא כי אני הייתי צריכה את העזרה הזאת כשגידלתי את ילדיי. רציתי להיות בטוחה שאני עושה את זה נכון".
איך עושים את זה נכון?
"ביסוד כל התורות החינוכיות, דתיות וחילוניות כאחת, עומד הדיבר 'כבד את אביך ואת אמך'. אבל כבוד לא דורשים אלא נותנים. הדוגמה האישית היא המפתח, למשל איך אתה כהורה מתייחס להוריך. את מכירה את הבדיחה על סבתא שמגיעה לביקור, והנכד אומר לה: 'סבתא, איזה יופי שבאת, עכשיו יש לנו הכל'. היא שואלת למה הוא מתכוון, אז הוא אומר לה: 'כשטלפנת ואמרת שאת באה, אמא אמרה: רק זה היה חסר לנו, אז עכשיו יש לנו הכל'. אצלנו בבית, למשל, מעולם לא אמרנו לילדים שלנו לא לשבת בכיסא של אבא, או לקום כשאבא נכנס הביתה, ובכל זאת הם עושים את זה. הם הפנימו את הערך של כיבוד הורים. עד היום – כשהם כבר גדולים ובעצמם הורים לילדים – הם קמים כשבעלי נכנס לחדר, ובעלי הוא ממש לא הבן אדם שידרוש שיקומו לכבודו, להפך. ממש לא נוח לו עם זה".
מה היה הרגע שאחריו החלטת ללכת ללמוד הורות?
"אני תמיד נותנת את הדוגמה של שולחן השבת, הרגע שאליו מתכוננים כל השבוע ויש ממנו את הציפיות הכי גבוהות, אבל בסוף תמיד קרה משהו ונהרס לי השולחן. הבנתי שאני כנראה לא מספיק מוכשרת לזה, ויום אחד אמרתי לעצמי 'בטח יש פה איזה סוד שאני צריכה לפצח'".
לפני 26 שנים החלה להדריך בעצמה, וכך נולדה קריירה מרשימה. היא נעשתה אורחת מבוקשת בתוכניות רדיו וטלוויזיה, למרות שלה עצמה אין בכלל טלוויזיה בבית, וגם את כלתה היא רואה רק בקישורים ששולחים לה.
"הורים תמיד אוהבים את הילד שלהם, זה משהו שאלוקים ברא בטבע, אבל מרוב כעסים ותלונות הם לא מרגישים את זה. לפעמים אני מרגישה כמו אינסטלטור שבא לפתוח את הסתימות בקשר. מכל דבר אפשר לברוח, חוץ מאשר מהילדים שלך, ולכן כל תהליך מול הילד הוא קודם כל תהליך של ההורה מול עצמו. כל ילד בא לתקן אצלנו משהו. באה אליי אמא לייעוץ וסיפרה שכל בני משפחתה רופאים, אבל לבן הצעיר שלה יש ליקוי למידה והיא חוששת שהוא יתקשה ללמוד רפואה. זה גמר אותה. אמרתי לה, 'זאת המתנה שלך מאת השם, שיודע מה נכון לנו', והיא ענתה: 'יש פתק החלפה?' אז לא, השם לא תמיד נותן את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו צריכים. יש לפעמים התמודדות, אבל זה התיקון שלנו, ובזה אין לו טעויות".
איך הפכת ל"אמא מאיר"?
"לפני כמה שנים התארחתי בתוכנית של ידידיה ברדיו 'קול חי', בעקבות אירוע נורא ואיום של רצח הילדה הודיה קדם ז"ל בידי אביה. בשידור הוא אמר: 'תרשו לי להעלות אורחת מיוחדת שאפילו אסור לי להגיד את שמה, נקרא לה אמא מאיר. ככה נולד המותג. השידור היה מוצלח והפך לפינה קבועה".
שנייה, למה אסור לו להגיד את שמך?
"לילד אסור להגיד את שם אמו בפניה. זה המנהג, אני לא יודעת אפילו מה מקורו. אני חושבת שזה נועד ליצור דיסטנס: 'אני אמא שלך, לא חברה שלך'. אצלנו, למשל, לא ישדכו למישהו בחורה ששמה כשם אמו, למקרה שהוא יצטרך לנקוב בשמה ליד אמו".
"ניצלתי בנס"
מאיר נולדה באנגליה כשהוריה היו שם בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. היא בת בכורה מתוך שישה לשלמה ויהודית קוק ז"ל. דודה הוא כאמור הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, שייסד את ישיבת "מרכז הרב", ובהמשך את מפעל ישיבות ההסדר.
המשפחה חזרה מלונדון כשמאיר הייתה בת שנה, וכשאביה מונה לרב הצבאי של חטיבת ירושלים הם התמקמו בבירה. בהמשך מונה לרב העיר רחובות, והמשפחה עברה לשם. בתיכון נשלחה לאולפנה בכפר־פינס, וכשהייתה בת 15, בנר רביעי של חנוכה תשל"ב (1971), אירעה תאונת דרכים מחרידה ששינתה את חייה. בתאונה, שאירעה בצומת לא רחוק מרחובות, במפגש של מסילת רכבת וכביש, נהרגו אביה, אמה ושני אחיה הקטנים, דן (שש) ונחמן (שנתיים). אחותה הצעירה יוכבד, שהייתה בת עשר, נפצעה אנושות והייתה מאושפזת במשך שנה בבית חולים עד ששוקמה.
באותו בוקר נסעו ההורים עם שלושה מילדיהם לבקר את הורי האם בירושלים. "גם אני הייתי אמורה לנסוע, אבל קמתי עם עין נפוחה, ואבא שלי אמר 'את לא יכולה לנסוע ככה'. כעסתי נורא, אבל אבא שלי אמר: 'אם הרופא יאשר, תצטרפי', אבל הרופא לא אישר, וכך נשארתי בבית וניצלתי בנס".
איך נודע לך על התאונה?
"חיכיתי להם בערב להדלקת נר רביעי, והם לא הגיעו. התקשרתי לסבא וסבתא בירושלים לשאול, והם אמרו לי שהם יצאו. בסוף הם שמעו את ההודעה ברדיו, בחדשות של 12 בלילה. הודיעו שהרב הראשי של רחובות, אשתו וילדיו נהרגו בתאונת רכבת. לא הייתה שום הכנה למשפחה, כמו שנהוג היום. אני זוכרת שדודה שלי הגיעה אלינו מאוחר בלילה, אבל לא סיפרה. היא אמרה לי ללכת לישון, אני חושבת שהיא אפילו נתנה לי איזה כדור קטן, אבל היא מכחישה. כשקמתי בבוקר כל הרחוב היה מלא אנשים, וגם הבית היה מלא. דוד שלי סיפר לי שהייתה תאונה עם רכבת ושאל אם אני יודעת מה המשמעות של תאונת רכבת. הוא אמר שיוכבד עוד בחיים ויש סיכוי קטן שהיא תשרוד".
ומה שלומה היום?
"מצוין, היא אמא ל־13 ילדים, גננת בחסד עליון. לא היה לנו זמן לאבלות, שנה שלמה היינו איתה בבית החולים, ובחסדי השם היא השתקמה והבריאה".
שאלת את עצמך באותו הרגע למה דווקא אני?
"בחיים לא. היה ברור שנבחרנו מאיזושהי סיבה שאנחנו לא מבינים, אולי למען עם ישראל. עם כל הקושי, היה לי ברור שיש פה משהו גדול יותר מאיתנו. ההורים נטעו בנו אמונה חזקה, וזה עמד לצדנו ברגע הקשה הזה".
איך השתנו החיים שלך?
"כבת בכורה הייתי בטוחה שהכל מעכשיו על הכתפיים שלי, אבל הובהר לי שאני חוזרת ללימודים באולפנה. סבתא מטבריה באה לגור ברחובות ולטפל בשני אחיי, אוריאל ובן ציון, שלא נסעו וכך ניצלו גם הם, והמשפחה המורחבת עטפה אותנו מכל הכיוונים. למזלי נולדתי לשתי משפחות מדהימות. סבתא שלי הייתה איתי בכל הלידות במקום אמא, חוץ מאשר בלידה של רחל הקטנה, שנולדה אחרי שהיא נפטרה ונקראה על שמה. דודה שלי, אחות של אמא, הייתה בשבילי אמא לכל דבר. היא נפטרה לפני כמה חודשים".
את מרגישה שהתאונה השפיעה על מי שאת היום?
"לא חשבתי על זה, עד שהבת הקטנה שלי אמרה לי לא מזמן: 'אמא, לא ברור לך שהעובדה שהשקעת במשפחה את כל חייך, זה כי המשפחה שלך נהרסה? את לא רואה שזה מה שהניע אותך?'. אני לא בטוחה, אגב, שיש קשר. לבעלי יש תרומה גדולה מאוד לכך שיש לנו 11 ילדים, הוא נטל חלק גדול בגידול הילדים, ולו אין שום טראומה מהסוג הזה".
"הבנות לא הלכו לצבא וגם לא לשירות לאומי"
לקראת כיתה י"ב החליטה מאיר לפתוח דף חדש, ונסעה לאנגליה ללמוד בסמינר לבנות בגייטסהד. "במבט לאחור זה היה צעד חכם, כי זה אפשר לי לפרוס כנפיים, להתאוורר, לפגוש בנות מכל העולם ולהרחיב את הדעת", היא אומרת.
היא למדה שם שנה וחצי, ואז שודכה לבעלה, הרב אליאב מאיר, בנו של אהרון מאיר, שהיה אז מנכ"ל בנק המזרחי. "באתי לחופשת פסח, ודוד שלי שאל אם אני מעוניינת להכיר תלמיד שלו מישיבת הכותל. כשהייתי בת 19 והוא בן 23 התחתנו. הוא היה אז אברך וגרנו בעיר העתיקה. אחר כך הוא מונה לרב המושב גמזו, גרנו שם קרוב ל־30 שנה, ועכשיו חזרנו לירושלים".
לבני הזוג מאיר נולדו 11 ילדים: ידידיה (44), רפאל (43), יהודית (42), אסתר (40), יצחק (39), אביגדור (37), אמונה (35), ישראל (33), שרה (30), דב (28) ורחל (26), כולם נשואים והורים לילדים.
"כשהשם רצה לברך את אברהם אבינו, הוא אמר לו 'יהי זרעך כחול אשר על שפת הים', ומכאן ניתן ללמוד שילדים זו הברכה. אלוקים רצה לתת לי 11 ילדים, ואני קיבלתי אותם באהבה".
תכננת ללדת 11 ילדים?
"אמנם בזמני המושג 'תכנון המשפחה' לא היה קיים, אבל זה לא 11 פנצ'רים (צוחקת). ברוך השם, היום אנחנו חיים בדור של שפע, ודווקא בילדים אנחנו מצמצמים. למה? אנחנו מקלקלים את הטבע עם כל אמצעי המניעה וההורמונים שהורסים את הגוף. טבע האישה הוא ללדת ילדים, וזה לא רק הטבע הפיזיולוגי אלא גם הרגשי. לגדל 11 ילדים זה מפעל חיים עם המון סיעתא דשמיא והמון עמל, אבל גם עם המון נחת. גידלתי 11 ילדים, ובחיים לא נתתי עונש לאף אחד מהם".
איך מגדלים ילדים בלי עונשים?
"אני לא יודעת איך מגדלים עם עונשים, זה לא בלקסיקון שלי. בלקסיקון שלי ישנו המושג 'תוצאה טבעית', למשל, אם לא תצא בזמן, תאחר; אם לא תלמד למבחן, תיכשל; אם תתנדנד על כיסא, תיפול. הבעיה היא שאת לא עומדת בפיתוי ואומרת: 'אמרתי לך', ואז זה הופך לעונש ואת מחמיצה פה הזדמנות. הילד כבר קיבל את ה'תוצאה הטבעית' של מעשיו, נפל וקיבל מכה, למה להוסיף? כדאי לסמוך עליו שהוא ילמד מזה גם בלי להוכיח אותו. זה לא באמת מקדם את הילד למקום של העצמה, זה רק מרחיק".
כל הילדים שלך נשארו דתיים?
"כן, אמנם לא כולם נמצאים באותה רמת אדיקות, אבל כולם עובדי השם, וזו הנחת הכי גדולה. היה מאוד כואב לי אם לא, כי השליחות שלי בעולם הזה היא מהשם. העובדה שיש לי 11 ילדים ויותר מ־50 נכדים, זה ממנו. ההצלחה שלי היא בכלל שלו".
המורשת המשפחתית של הרב קוק דוגלת בשירות צבאי לצד לימוד תורה, אבל חלק מילדייך בחרו שלא לשרת בצבא. איך הרגשת עם זה?
"הילדים שלי לא התחנכו בציונות הדתית אלא בחינוך החרדי, ולכן חלקם בחרו שלא להתגייס לצבא וחלקם כן. כל אחד מהבנים מצא את המסגרת שמתאימה לו, אנחנו לא התערבנו. למשל, יצחק שירת במלחמת לבנון וידידיה שירת בעיתון 'במחנה'. הבנות לא הלכו לצבא וגם לא לשירות לאומי. הנושא הזה לא עלה לדיון כלל, אבל כל אחת מבנותיי תרמה לעם ישראל בדרכה".
למה לא, בעצם?
"זו לא הדרך שלנו. כל הסוגיה של בנות בצבא אינה לטעמי. ועוד להילחם בשביל להיות לוחמת? אני לא יודעת מה גדול יותר – התועלת או הנזק. כביכול מעמד האישה השתדרג, אבל הנשים מתמוטטות מזה, כי הן פתאום צריכות להיות גם וגם וגם. אני סבורה שהפמיניזם פגע בנשים יותר מאשר גאל אותן, חבל שאסור לי לגלות לך אילו נשים מגיעות אליי לבכות על זה, דתיות ולא דתיות כאחת. יש גבר, יש אישה, יש ביניהם חיבור, אבל הם לא שווים".
