הביאה להרשעת הגבר שהטריד אותה מינית, תבעה אותו כספית- וניצחה

נועה ניניו-בטט נלחמה שנים עד שהגבר שהטריד אותה במסיבה, הורשע ושילם פיצויים. היום היא מתנדבת במרכז לסיוע שתמך בה אז: "קשה להיות חפץ, גם אם זה לשנייה"

נועה ניניו בטט."חשה שאולי נעשה קצת צדק" (צילום: אביהו שפירא)
נועה ניניו בטט."חשה שאולי נעשה קצת צדק" (צילום: אביהו שפירא)

בגיל 23 הייתה נועה ניניו סטודנטית לחינוך וללימודי מגדר במכללת תל־חי, שהגיעה למסיבת פורים משותפת למכללה שבה למדה ולמכללה האקדמית צפת. היא נכנסה לאולם, מלווה בחברים, זמן קצר לפני שהחל שם מופע קרקס, עצרה כדי לקנות כוס שתייה והחלה להתקדם לכיוון המושבים. אז הגיח מולה בחור גבוה לבוש שחור. "קלטתי אותו בזווית העין הולך לכיווני", היא משחזרת, "ותוך כמה רגעים, כשאני נדחסת בין האנשים, הוא פילס את דרכו אליי וחפן את איבר המין שלי בחוזקה. אחרי שראיתי את היד שלו מחוברת לגוף שלי, הוא המשיך בדרכו, כאילו כלום. הסתובבתי, דפקתי לו על הגב, ושאלתי: 'למה עשית את זה?'. הוא התעלם ממני, אבל מאחר שעדיין היינו דחוסים בצפיפות, דפקתי לו שוב על הגב, ואז הוא דחף אותי ונפלתי אחורה, על האנשים. הסתכלתי מסביב, איתרתי שוטר שהיה במקום, ואמרתי לו: 'מישהו חפן לי את איבר המין!'. הוא ביקש שאצביע עליו, וכשעשיתי זאת, השוטר ניגש אליו ועיכב אותו תוך ניהול ויכוח עם הבחור וחבריו".

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

כך התחיל מסע ארוך ומפותל שהסתיים לפני כחודש בפוסט שהעלתה ניניו־בטט בקבוצת הפייסבוק "פוליטיקלי קוראת". בפוסט גוללה בפירוט את המאבקים המשפטיים שניהלה כל השנים, אשר סחטו ממנה כוחות נפש לא מבוטלים אך הביאו להרשעתו של התוקף בעסקת טיעון.

 

האשמה עצמית

נועה ניניו־בטט (33) מתגוררת כיום בצפת, נשואה זה שנתיים לאיתי בטט, מנהלת את המחלקה לילדים ולנוער בעיריית קריית־שמונה וסטאז'רית ללימודי תרפיה באמנות במכללת תל־חי. היא בת אמצעית בין שלושה, ועברה את רוב ילדותה ונעוריה בראשון־לציון. "הייתי ילדת טבע וים, יצירתית ופעלתנית, מקובלת מאוד חברתית ורגישה לסביבה. לימודים לא היו בראש מעייניי", היא אומרת. "את ההוכחה שאני מסוגלת ללמוד קיבלתי שנים מאוחר יותר, באקדמיה". בצבא שירתה כשוטרת שח"מ (שירות חובה במשטרה). "סיירתי ברחובות תל־אביב־יפו, ראיתי דברים קשים מאוד, זנות וסמים ברחובות, ולא הבנתי למה אני רודפת אחרי אנשים אומללים במקום לעזור להם".

"אחרי שראיתי את היד שלו מחוברת לגוף שלי, הוא המשיך בדרכו, כאילו כלום. הסתובבתי, דפקתי לו על הגב, ושאלתי: 'למה עשית את זה?' הוא התעלם ממני, דפקתי לו שוב על הגב, ואז הוא דחף אותי ונפלתי אחורה"

 

אחרי השחרור נסעה לארצות־הברית לשנה, וכשחזרה החלה ללמוד במכללת תל־חי. בשנה השנייה ללימודיה יצאה למסיבה המדוברת, שהתקיימה באולם בקריית־שמונה.

 

מה קרה לאחר שהתוקף עוכב על ידי השוטר?

"לקחו אותי ואת חבריי לתחנת המשטרה. ראיתי את התוקף שהובא לתא המעצר, הוא עבר לידי בראש מושפל, אזוק בידיים וברגליים, והתקשיתי לראות את זה. גם פחדתי ממנו. פחדתי שינקום בי, זה פחד שלא הרפה ממני שנים.

"בזמן שהייתי שם העבירה לי נציגת אגודת הסטודנטים שיחה מרכזת מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. היא שאלה מה קרה, ונתנה לי את כל המידע האפשרי כדי לשמור על עצמי בתוך האירוע. כך לדוגמה היא הסבירה לי מה פשר המעמד שאני נמצאת בו ומהן זכויותיי, ופירטה מה משמעותו של הליך פלילי, כדי שאדע לאן אני נכנסת. זו הייתה שיחה משמעותית מאוד בשבילי".

 

היית נחושה להגיש תלונה?

"חשבתי ביני ובין עצמי שאולי זה לא היה חמור באמת ושאלתי את עצמי מה אני עושה עניין - מצב אופייני לנפגעות עבירות מין - אבל הייתי מאוד כעוסה. ידעתי שאני דוברת אמת, והרגשתי שהבן אדם הזה חייב לקבל עונש. אז מבחינתי הגשת התלונה לא הייתה שאלה בכלל, למרות שהבנתי שאני נכנסת למשהו מורכב. בואי נגיד שהוא עשה מעשה לא נכון על האדם הלא נכון בזמן הלא נכון".

 

"פחדתי שינקום בי, זה פחד שלא הרפה ממני שנים" (צילום: אביהו שפירא)
    "פחדתי שינקום בי, זה פחד שלא הרפה ממני שנים"(צילום: אביהו שפירא)

     

    חוקרת שהוקפצה לתחנה מאוחר בלילה קיבלה ממנה את עדותה, ומשסיימה נכנס שוטר עם מסמך של פרטי חקירתו של החשוד בתקיפתה. "הם הקריאו לי את גרסתו, שהייתה הזויה לגמרי", משחזרת ניניו־בטט. "הוא אמר ששנינו רקדנו צמוד, שהוא שם לי ידיים על הישבן, וכשרציתי לנשק אותו והוא סירב כעסתי וקראתי 'אנס, אנס'. הייתי המומה וצחקתי. הגרסה שלו קרסה במהירות, כי היה ברור שלא הייתה מוזיקה וגם לא היו ריקודים, כי הייתה הופעה שעמדה להתחיל".

     

    ואם הוא היה מודה ומבקש סליחה?

    "אם הוא היה מצטער ומודה בטעות, לא הייתי ממשיכה בהליך. בהמשך התקיים בינינו עימות מצולם, שבו הוא חזר על גרסתו, ואני עמדתי על כך שאני לא מכירה אותו ולא ראיתי אותו מימיי עד שהיד שלו נגעה בי. בהמשך התברר שהוא סטודנט ישראלי שלומד בחו"ל והגיע למסיבה עם חברים. כשהוא ישב מולי ושיקר, אמרתי לו: 'תגיד סליחה ונלך הביתה'. החוקרת חזרה על דבריי ואמרה לו: 'תבקש סליחה', והוא אמר: 'לא'. אז הבטחתי לו שאם הוא לא יתנצל, אתבע אותו בכל בית משפט אפשרי".

    "כשהוא ישב מולי בעימות ושיקר, אמרתי לו: 'תגיד סליחה ונלך הביתה'. החוקרת חזרה על דבריי: 'תבקש סליחה', והוא אמר: 'לא'. אז הבטחתי לו שאם הוא לא יתנצל, אתבע אותו בכל בית משפט אפשרי"

     

    לפנות בוקר, כשהעימות הסתיים, חזרה ניניו־בטט לדירה שבה התגוררה עם שותפה. "חיפשתי אישורים לכך שאני עושה נכון או שמא הגזמתי בתגובה, והחברה שליוותה אותי אמרה לי: 'אני לא חושבת שהגזמת, אבל אני לא חושבת שלי היה האומץ להתלונן'".

     

    למחרת נסעה לבית הוריה בראשון־לציון וחלקה איתם את הטראומה. "סבא שלי קנה לי תרסיס פלפל", היא אומרת בחיוך. כשחזרה ללימודים כעבור שבוע, קיבלה מהמכללה מימון לעשרה טיפולים רגשיים. "משם המשכתי לממן את הטיפולים האלה בעצמי, עד שסיימתי את הלימודים ונסעתי שוב לניו־יורק. אחרי שחזרתי ארצה המשכתי בטיפולים במשך שנים".

     

    עם כל הקושי, זה לא היה אונס. איך את מסבירה את העובדה שהאירוע היה כל כך טראומטי עבורך?

    "כשלמדתי לימודי מגדר הבנתי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שנפגעתי בצורה כזאת, אבל בפעמים הקודמות לא הגבתי. ההחפצה וההתייחסות לנשים תפסו אותי במקום רגשי לא פשוט. הייתי צריכה לבדוק עם עצמי איך לא אתן לדבר כזה לקרות לי שוב, וזה שלח אותי להתבוננות פנימית. הסתובבתי עם אשמה, שמא הייתי לא בסדר, שזה כידוע חלק מהתסמינים של נפגעות פגיעה מינית, ואלה דברים שדורשים טיפול".

     

    כמה חודשים אחרי האירוע זומנה ניניו־בטט לפרקליטות מחוז צפון והגיעה לשם מלווה במתנדבת ממרכז הסיוע. "הפרקליטה שחקרה אותי קרעה לי את הצורה, אבל הזיכרון שלי היה בהיר ולא השמטתי פרט. בדיעבד הבנתי שהיא עשתה זאת כדי לבדוק את היכולת שלי לעמוד בחקירה נגדית כשאעלה לדוכן העדים. בסוף החקירה היא אמרה שיש לנו תיק מוצק להגיש לבית המשפט".

    "אני רואה את הערך של המאבק סביב מה שעברתי ברמה האישית גם כמאבק חברתי שאני עושה לטובת נשים, כדי שהפוגעים יבינו שדבר כזה לא יעבור להם כאילו כלום"

     

    עם הגשת כתב האישום התחילו הליכים משפטיים שהיא לא הייתה חלק מהם. רק שלוש שנים אחרי האירוע היא זומנה לבית המשפט כעדה. "התייצבתי בבית המשפט בנצרת מלווה במטפלת הרגשית שלי, בחברתי שהייתה איתי באירוע ובשוטר שעצר את התוקף. הנאשם הופיע עם אביו. התקשיתי להישיר אליו מבט. במשפט, שהתנהל בדלתיים סגורות, נשאלתי שאלות קשות מאוד שהחזירו אותי לטראומה ולתחושה הנוראית של להיות חפץ של מישהו. ניסו לצייר אותי כהוללת מסיבות קלת דעת, אבל לא נשברתי. בסופו של דבר השופטת המליצה שנגיע לעסקת טיעון, והוא לא התבקש לעלות להעיד. הסיפור נגמר בכך שהוא הודה בעסקת הטיעון, הואשם במעשה מגונה ובתקיפה וקיבל עבודות שירות. מאחר שלא היה לו עבר פלילי, פטרו אותו מרישום של עבירת מין. לא הסתפקתי בהרשעה והגשתי נגדו תביעה אזרחית, שבסיומה הוא חויב לשלם לי כמה עשרות אלפי שקלים".

    "הוא הודה בעסקת הטיעון, הואשם במעשה מגונה ובתקיפה וקיבל עבודות שירות. מאחר שלא היה לו עבר פלילי, פטרו אותו מרישום של עבירת מין"

     

    איך הרגשת אחרי שנחתמה עסקת הטיעון?

    "רגשות מעורבים. שמחתי שהוא הודה ושהיה לזה סוף, אבל זה לא סיפק אותי, כי אין עונש שיספק אותך על פגיעה מינית. זה משהו שנשאר איתך כל החיים. עם זאת, אני רואה את הערך של המאבק סביב מה שעברתי ברמה האישית גם כמאבק חברתי שאני עושה לטובת נשים, כדי שהפוגעים יבינו שדבר כזה לא יעבור להם כאילו כלום".

     

    בניית אמון

    במהלך השנים שבהן התקיימו ההליכים המשפטיים היא התגוררה בצפון, עבדה כמנהלת מחלקת ילדים ונוער במועצת מטולה, ובהמשך קודמה למלא תפקיד זהה בעיריית קריית־שמונה. לפני חמש שנים החלה להתנדב במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס גליל־גולן, אותו מרכז שעזר לה. "בעקבות הליווי שקיבלתי שם הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. היום אני גם מטפלת בילדים ובני נוער נפגעי תקיפה מינית ובהוריהם, מקיימת סדנאות לנערים פוגעים ולנערות פגועות ועורכת מפגשי הסברה בנושאי תקיפה מינית. אחד הדברים הכי חשובים בעיניי הוא חינוך. צריך להסביר לנערים הצעירים מהי פגיעה מינית, מהו הנזק שהיא עלולה לגרום, ומהן ההשלכות שלה על הנפגעים ועליהם כפוגעים. זאת שליחות מבחינתי. רק ככה נוכל לעקר את תרבות האונס שאנחנו חיים בה".

     

    פגשת מאז את התוקף?

    "לא פגשתי אותו, ואני לא יודעת מה איתו".

    "אחד הדברים הכי חשובים בעיניי הוא חינוך. צריך להסביר לנערים הצעירים מהי פגיעה מינית, מהו הנזק שהיא עלולה לגרום, ומהן ההשלכות שלה על הנפגעים ועליהם כפוגעים. זאת שליחות מבחינתי"

     

    אילו תגובות קיבלת בעקבות הפוסט שלך?

    "קיבלתי עשרות אלפי תגובות מפרגנות, אבל לא התחברתי לתארים שכינו אותי 'גיבורה' ו'אמיצה'. אני לא חושבת שעשיתי את 'הדבר הנכון' מבחינה אובייקטיבית. עשיתי את הדבר המדויק עבורי. היה לי מזל שבמקרה שלי היו עדים ושנהגתי בנחישות. אבל בהמון מקרים של פגיעה מינית יש תגובות אינסטינקטיביות של קיפאון וניתוק, ובדרך כלל אין עד נוסף, ואז נוצר מצב של מילה כנגד מילה. יש גם נשים שלא מתאים להן לעבור את המסע המפרך הזה, שהוא ארוך ומייגע, ודורש המון כוחות נפש".

     

    כלומר, את לא מציעה לכל אחת שנפגעת להתלונן נגד הפוגע?

    "אני מציעה שכל אחת תהיה מדויקת בדרכה ותבדוק עם עצמה אם יש לה רצון וכוחות לשלם את המחיר, ועצתי היא להסתייע בתמיכה רגשית וכמובן במרכזי הסיוע, שבאמת רואים רק את טובת הנפגעת".

     

    מתי הכרת את בעלך?

    "הכרנו באפליקציה לפני שלוש שנים, קצת אחרי שהמשפט האזרחי נגמר".

     

    נועה ואיתי בחתונתם. "מצאתי גבר שבמהותו הוא מאוד פמיניסט" (צילום: עידו פואה ושם לוי)
      נועה ואיתי בחתונתם. "מצאתי גבר שבמהותו הוא מאוד פמיניסט"(צילום: עידו פואה ושם לוי)

       

      האם התקיפה יצרה בעיית אמון בגברים?

      "בטח. לקח לי הרבה שנים להיכנס למערכת יחסים בריאה ומיטיבה. האירוע הזה צבע את עולמי. איבדתי את האמון בכך שיש גברים טובים בעולם. בסופו של דבר, הבחור שפגע בי היה בחור נורמטיבי, 'מלח הארץ'. זה גורם לך להסתכל על גברים בחשד".

      "לקח לי הרבה שנים להיכנס למערכת יחסים בריאה ומיטיבה. האירוע הזה צבע את עולמי. איבדתי את האמון בכך שיש גברים טובים בעולם. בסופו של דבר, הבחור שפגע בי היה בחור נורמטיבי, 'מלח הארץ'"

       

      מה היה באיתי, בעלך, שגרם לך להאמין בו?

      "העין הטובה שלו, הכבוד שרחש לי מהרגע הראשון, יכולת ההקשבה שלו, היכולת שלו להחזיק את הסיפור ואת הפחדים שלי. זכיתי, ולא בכדי. אני חושבת שבטיפול הרגשי לאורך השנים הבנתי שאם אני רוצה מישהו טוב לעצמי, אני צריכה קודם כל להיות המישהי הזאת בשבילי, לחדול מהאשמה עצמית וביקורת עצמית, לאהוב את עצמי כפי שהייתי רוצה שיאהבו אותי, לקבל את סך חלקיי וללכת עם האמת שלי. בגיל 30, חודש אחרי מסע של שנים, וברגע שבו הבנתי שאני אוהבת אותי, הכרתי את איתי".

       

      מתי סיפרת לו על מה שעברת?

      "ממש בהתחלה. הוא שמע את הסיפור והיה מאוד עצוב, ואמר: 'אני לא מצליח להבין איך גבר עושה דבר כזה'. לשמחתי, מצאתי גבר שבמהותו הוא מאוד פמיניסט".

       

      את חשה תחושת ניצחון?

      "אני חשה שאולי נעשה קצת צדק. אפשר לומר שבראש הבנתי שהוא קיבל עונש שראוי לו, אבל ברמה הרגשית אני לא יודעת אם אפשר להרגיש ניצחון. קשה להיות חפץ, גם אם זה לשנייה אחת, ואת השנים שעברתי אי־אפשר להחזיר. תחושת הניצחון שלי אולי מתחילה להתהוות עכשיו, כשהפוסט פורסם וקראו אותו רבבות, כשאת מראיינת אותי ואני יודעת שהסיפור שלי עושה שירות לנפגעות אחרות, ואני נוכחת שהמאבק שלי היה שווה ושאני יכולה לתת כוח לנשים אחרות. אני מרגישה שמעשה מגונה הוא כבר לא דבר שאפשר להבליג עליו, ובכך אני מרגישה שאולי ניצחתי".

       

      פרויקט מיוחד של לאשה: לא מרימות ידיים -  נלחמות לעולם ללא אלימות

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד