לונה מנסור במסכה של BOOBA MACHO בעיצוב קארין וסיליוק
קארין וסיליוק: "הצבע האדום – סמל לאהבה, תשוקה, נשיות, חושניות ואפילו גבורה – זוכה גם לניגודיות מוחלטת: למלחמה, דם, אלימות. בימי הקורונה, האלימות כלפי נשים עלתה שלב. במקום שאנחנו כעם נתאחד דווקא בימים קשים אלה, אנחנו מוצאים את עצמנו במאבק מתמשך נגד אלימות, כשנשים נרצחות על ידי בני ביתן. בין כל ההפגנות והמחאות הכלכליות, מדיניות ופוליטיות, הנושא הכאוב והרגיש כל כך נדחק הצדה. בחרתי להשתתף בפרויקט זה עם דגם המשדר רומנטיות ונשיות בצבע כל כך חזק ובוטה, ועיצבתי מסכה שקופה שניתן לראות דרכה את הצרחה הזועקת את המאבק עטופה רצועות אדומות ופפיונים המדמים חוטי תיל".
לונה מנסור: "לצערי, גם היום אנחנו שומעים על רצח נשים שוב ושוב. התחושה היא שיש לגיטימציה, שמותר לרצוח נשים. אלימות תמיד תהיה חלק מחיינו, אך תפקיד המדינה למגר ולאכוף את זה. עצוב מאוד שבמדינת ישראל הדמוקרטית לכאורה, בשנת 2020 אין אכיפה. לפני הקורונה, ארגון הנשים הבינלאומי התריע על כך שתתגבר האלימות בתוך המשפחה והציע לפתוח עוד מקלטים לנשים. מדינת ישראל לא חתמה על עצומה לחיזוק הנושא. בפועל נשים נרצחו, המקלטים היו מלאים, וחלה עלייה של 35 אחוז בבקשות לסיוע משפטי בדיני משפחה".
שחר סאול במסכה של שיר שטרקר בשנקר
שיר שטרקר: "ההרג של ג'ורג' פלויד הצית גל מחאה ברחבי ארצות הברית נגד הגזענות ואלימות המשטרה כלפי שחורים. הגזענות כלפי שחורים, גם בשנת 2020, עדיין נפוצה מדי והקהילה השחורה חווה יחס אלים ולא שוויוני. חשוב שכולנו נפעל להעלאת המודעות לגזענות ולביטול אי שוויון. המסכה, שנכפה על כל העולם לחבוש אותה בימי הקורונה, 'מיישרת קו' של הנראות כלפי חוץ. איתה, כולנו נראים כמעט זהים, ללא הבדל צבע עור. זה המצב שעלינו לשאוף אליו: כולם זהים, כולם שווים".
שחר סאול: "ג'ורג' פלויד הפך לסמל חדש נגד המלחמה בגזענות, שלא פסקה בעולם. בתור מי שחווה לא פעם גזענות על רקע צבע העור שלי, אני מרגיש שמחובתי להשתתף בפרויקט כזה חשוב. אני מאוד מקווה שהקורונה תביא לשינוי תפיסתי אצל בני האדם. כולנו שווים!"
אינה בקלמן במסכה של שלומית אזרד
אינה בקלמן: "תרבות ופנאי אינם מותרות. הם המהות, הם הטעם לכל. ללא תרבות, נפשנו קמלה. ללא השראה, חשיפה לעולמות ודמיונות רחוקים מאיתנו, לעולם לא נדע לתת דרור לנפש שלנו. סגירת עולם התרבות ואולמות האירועים הם מחדל וכאב לב עצום לכל כך הרבה אנשים. לא רק לעובדי התחום, אלא גם כצופה, כאדם צורך תרבות, כאדם שיוצא לרקוד את נפשו לדעת.
"מבחינתי, חוסר היכולת להופיע על במה ולהרגיש את הקהל מגלה את הסיפור, זה ריק שאין לי יכולת להסביר כמה הוא עמוק. לצד זה, דחיית החתונה שלנו, האירוע האישי שלנו, למועד שאינו ידוע, משאיר אותי ורבים נוספים כמוני באיזה לימבו מסחרר של חוסר ודאות וחוסר שקט. אני מברכת כל אדם שהצליח לפרוץ את גבולות הדמיון שלו ולהביע את אמנותו בכל דרך אפשרית, בייחוד בימים מורכבים כאלה".
אלאיה הוף במסכה של MonaLizabeth בעיצוב אליזבת בראון
אליזבת בראון: "לאחר שנים של לימודים ועבודה בחו"ל, הקמתי את המותג MonaLizabeth. המסכה 'המגדרית' שעיצבתי בהתאמה אישית היא בהשראת אחת הקולקציות שלי, שעתידה לצאת בקרוב ועוסקת במגדר. הצורה של המסכה מטשטשת את צורת הפנים ומכסה אותן באופן אורגני כמעין פרח סוריאליסטי. היא מעוטרת באבני סברובסקי וההדפס כולל את קשת הקהילה כמוטיב לתמיכה".
אלאיה הוף: "בתקופה האחרונה, כולנו הולכים עם מסכות. זה קצת מצחיק. מגדריות היא מסכה, בעיניי. הדרך שלנו לעטות משהו בשביל לנרמל דברים שאולי אין לנו איך להבין, דברים שאינם מוכרים לנו, אמצעי להגן על עצמנו. אני מקווה שאחרי שנעבור את זה, נוכל להוריד את כל המסכות ולהרגיש ביטחון וחופשיות עם מי שאנחנו ועם מי שבסביבתנו. כולנו יפים איך שאנחנו".
נואל ברקוביץ' במסכה של ROZ בעיצוב רחלי זילברשטיין
רחלי זילברשטיין: "אופנה, בשבילי, היא עולם ומלואו. את התשוקה לאופנה ירשתי מאמי, שאיבדתי כשהייתי בת 8. להלביש נשים לאירועים משמחים בבגדים שעוצבו בהשראת אמי, זהו סיפוק אדיר. כיום, אחד התחומים שנפגעו ראשונים מקורונה הוא עולם האופנה והתרבות. זה עצוב וכואב. להיות מעצבת אופנה במדינתנו זה אתגר לא קל, במיוחד בימים אלה. עם זאת, המצב המאתגר הזה גורם לי לצאת מהקופסה ולהיות יותר יצירתית כדי להגיע לתובנות חדשות ועיצובים חדשים".
נואל ברקוביץ': "בתור שחקנית וכחלק מעולם התרבות, אני חושבת שצריך להשמיע כמה שיותר את קולם של אנשי התרבות שחווים קשיים רבים של חוסר ודאות בחודשים האחרונים. התרבות היא חלק מהזהות שלנו ודווקא בימים אלו, כשמדינת ישראל צמאה להרמת המורל, מקבלי ההחלטות צריכים להבין את החשיבות של התרבות ולמצוא פתרונות לעשייתה ברוח התקופה. גם אני, כמו שחקנים רבים אחרים, נכוויתי באופן אישי מההשפעה של משבר הקורונה על עולם התרבות".
רות אלבז במסכה של סטודיו וי בעיצוב ורד בוחבוט
ורד בוחבוט: "לפני שהכל התחיל, ילדתי, הבאתי חיים לעולם. מתנת החיים שקיבלתי באותו רגע, נתנה לי פרופורציות. היתה לי חנות בדיזנגוף, ש'בחרתי' לסגור ברגע שהבנתי שהשגרה שלנו לא תחזור להיות השגרה שאנחנו מכירים. אין ספק שהקורונה החזירה אותי כאישה ואת המותג שלי כמה צעדים אחורה. אני בוחרת לנסות להוציא מזה את המקסימום, לא להתאבל על המצב שנוצר. מצד אחד, צרת רבים חצי נחמה, הדבר קורה בכל העולם. מצד שני, אני חושבת שדווקא הפחתה בייצור ודיוק במה שמיוצר, יעשו טוב לשוק ולצרכנים".
רות אלבז: "אנחנו בעיצומה של תקופה היסטורית, כזו שהעולם השתנה בה באופן טוטאלי. אנשים מפוטרים או יוצאים לחל"ת וישנה אוכלוסיית העצמאים של כ-530 אלף אנשים שקופים המחפשים קרקע יציבה לדרוך עליה. באמת, אין להם משענת או פתרון מספק. בתור אחת שהיתה עצמאית במשך שנים, אני יכולה להבין את הפחד והחרדות שהם חווים, במיוחד בתקופת הקורונה".
תניה חי במסכה של רותם כהן בשנקר
רותם כהן: "כמעצבת, שמעתי הרבה מנשים שאין מספיק בגדי היריון יפים ונוחים. הקורונה הביאה הרבה קשיים לכולנו, לי כעסק צעיר וכמעצבת. בנוסף, המסכות מסתירות את החיוכים וזה דבר שהיה לי מאוד קשה באופן אישי. לכן עיצבתי בגד עם סגירת גומי שיכול להתכוונן לכל חודשי ההיריון ועדיין גורם להרגשה נסיכותית ומסוגננת. הוספתי לו מסכה שקופה, שתאפשר לנו לראות את החיוך".
תניה חי: "כשגיליתי שאני בהיריון, היינו בדיוק בשיא הסגר. השמחה היתה מהולה בחששות ובאתגרים שחווינו. להיות בסגר זה לא קל, ובטח לא שאת בהיריון ראשון. למרות כל הקשיים, ההיריון הזה מאיר לי את התקופה וממלא אותי בציפייה ובכוחות לעתיד טוב יותר".
צילום: שילת מזרחי
הלבשה: דניאל בית און
קריאייטיב והפקה: מאיה מורנו
איפור: מעיין חוגג לסולו
שיער: אוראל אטון
ולמה החליטה נעמה בצלאל לסגור את חנות הדגל שלה?
