כשבעלה נתי נפצע קשה בתאונת דרכים ונעשה נכה, עולמה של יפית גרוברג התפרק. "הייתי אישה בעלת עמוד שדרה מובהק, שרגילה לעבוד ולעמוד על שלי, ופתאום נפל עליי משבר שאי אפשר להיות מוכנים אליו", היא אומרת. "עברתי יום אחר יום בחוסר ודאות מתסכל, בלי לדעת איך ייראו חיי. לימים עבר נתי תאונה נוספת, ושוב נדרשתי לכל תעצומות הנפש כדי להתגבר. רק בדיעבד הבנתי שהעצמאות שלי מילדות הכינה אותי למה שקרה, ואפשרה לי להתמודד עם זה בהצלחה". בזכות התמיכה שלה ועוז הרוח שלו נעשה בעלה רוכב אופניים מקצועי ואף ייצג את ישראל באולימפיאדה.
מי את?
"יפית, בת 48, נשואה לנתי ואמא של פז (23), עפרי (19) ועידו (17), גרה במושב כפר בן נון שבשפלה".
ומה את עושה?
"כיום אני מטפלת רגשית המלווה אמהות שעברו טלטלה רגשית במשפחה, ומנחת סדנאות לנשים. בעבר עבדתי בבנק לאומי. אני בוגרת קורסים במאסטר NLP, בטיפול רגשי, בדמיון מודרך ובפסיכולוגיה חיובית".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי ביפו, בת אמצעית מבין שלושה ילדים, וכשהייתי בת ארבע עברתי עם משפחתי לכפר בן נון. אבי, חיים ז"ל, נולד וגדל ביפו, עבד כנהג מונית ובהמשך כנהג משאית, ואמי חנה, ילידת תל אביב, הייתה סייעת לגננת וגידלה דורות של ילדים במושב. הילדות שלי במושב הייתה יפה: היינו בחוץ המון, דלתות הבתים היו פתוחות, ועברנו מבית לבית. הסתובבנו יחפים כל הזמן. הייתה תחושה של ביטחון, אז עשינו מה שרצינו בלי לדווח להורים. מכיוון שהוריי עבדו קשה, והיו טרודים בקיום ובפרנסה, התרגלתי להיות עצמאית. בשנות הנעורים יצאתי לעבוד בלילות באולמות אירועים ברמלה כדי לממן לעצמי רישיון נהיגה ודברים אחרים שרציתי, ולמחרת הייתי קמה כרגיל לבית הספר. בגיל 16 וחצי הכרתי את נתי, יליד לוד, שלמד עם אחי הגדול בבית הספר הטכני של חיל האוויר, ומאז אנחנו יחד".
את שירותה הצבאי התחילה כמדריכת נוער בפנימיית כפר סילבר, ובהמשך שירתה בקריה, בלשכתו של סגן הפצ"ר. אחרי השחרור עבדה בבנק לאומי. ב-1993 נישאה לנתי, וכעבור ארבע שנים נולד בנם הבכור, פז. "כשפז היה בן שנתיים, נתי עבר תאונת דרכים קשה", היא מספרת. "באותו בוקר הייתה לי תחושה לא טובה, שהתגברה כשהטלפון הקבוע מנתי, המודיע לי שהוא הגיע לעבודה, לא הגיע. אחרי כמה שעות של טלפונים ובירורים התבקשתי להגיע לבית החולים אסף הרופא. התברר שמונית התנגשה בנתי כשהוא רכב על הקטנוע שלו בדרך לעבודה, ומעוצמת הפגיעה נקרע הטחול ודימם לחלל הבטן, והאגן שלו התרסק. כשהגעתי לבית החולים, נתי היה בניתוח מציל חיים שנמשך שעות ארוכות. כשהניתוח הסתיים, אמר לי המנתח שהם 'הרכיבו אותו כמו פאזל' – הוציאו לו את הטחול והשתילו מפרק אגן מלאכתי – והוא יהיה בסדר, אבל מהר מאוד התברר שאנחנו עומדים בפני תהליך החלמה ארוך ומפרך. נתי לקה בזיהום במפרק המושתל ועבר 13 ניתוחים עד שהבינו שהגוף דוחה את העצם הזר.
"באותה תקופה הייתי כולי בשבילו. ישנתי לצדו כל לילה, ובבוקר הייתי חוזרת הביתה, מעירה את הבן שלנו, לוקחת אותו למעון, הולכת לישון קצת, מחזירה אותו אחר הצהריים הביתה, ושוב חוזרת לבית החולים. אחרי כשנתיים נתי התחיל שיקום בבית לוינשטיין, ואנחנו הבנו שנצטרך להסתגל לחיים שבהם לנתי יש מגבלת תנועה ברגליים, ותחת צל של חיידק מזהם שעלול לחזור. הרופאים המליצו על כיסא גלגלים, אבל נתי התעקש להיעזר בקביים. בעקבות מפגש עם עמותת אתגרים הוא התחיל לרכוב על אופני יד בכריעה על הברכיים. לעיסוק החדש היה חלק עצום בתהליך השיקום שלו, ועד מהרה הוא התחיל להתאמן עם אלופי הארץ בתחום והצטרף לנבחרת ישראל.
"אחרי הלידה של עפרי כבר לא הצלחתי להחזיק את כל הכדורים באוויר: קרסתי. נתי היה זקוק לי מאוד. שקעתי במלחמות מול הרשויות על מימוש הזכויות שלו, ובמקביל ניהלתי את הבית וטיפלתי בתינוקת ובילד בן ארבע. הבנתי שחייבת להיות כאן היערכות אחרת. עזבתי את מעגל העבודה למשך עשר שנים, שבהן הייתי רק בשביל המשפחה שלי. זו הייתה החלטה מודעת שגבתה מחיר כלכלי, אבל אפשרה את הבריאות הנפשית והפיזית של כולנו. חשבנו שהרע מאחורינו. ב-2003 נולד לנו עידו, ונכנסנו לבית חדש בהרחבה של המושב. נתי עבד במרכז הסליקה הארצי של חברות הביטוח וגם הקדיש שעות רבות לאימוני הרכיבה. נדמה היה שהחיים שלנו סוף-סוף עולים בחזרה על מסלול טוב. השמחה גברה כשב-2008 נתי נבחר לייצג את ישראל במשחקים הפאראלימפיים בבייג'ינג והיה מועמד לזכייה במדליה. ואז התהפך עלינו העולם בפעם השנייה.
"הגעתי לבייג'ינג יום לפני התחרות. נתי אמור היה לחכות לי בשדה התעופה, אבל במקומו הגיע המאמן שלו. הוא סיפר לי שזמן קצר קודם לכן, במהלך אימון ובעקבות טעות של המשטרה הסינית, נתי התנגש עם האופניים בניידת משטרה, שבר ארבע צלעות ועבר זעזוע מוח חמור. הטסנו אותו לארץ, הוא אושפז בבית חולים, ואני חילקתי את הזמן בינו לבין הילדים. גם הפעם השיקום היה ארוך וקשה. הוא גם היה מאוד מאוכזב מכך שחלומו לייצג את ישראל באולימפיאדה התנפץ. באחד הימים הבאתי לו קסדה חדשה ושלחתי אותו לרכוב. ידעתי שזה המפתח שלו להתאוששות. ואכן, לאחר זמן קצר נתי חזר להתאמן, וב-2012 הוא סגר מעגל כשייצג את ישראל באולימפיאדת לונדון והגיע למקום השביעי. כיום נתי עובד בעמותת אתגרים כמנהל בית שניאור, מועדון האופניים של העמותה בתל אביב.
"כשהילדים גדלו, ידעתי שאני מוכנה שוב לצאת החוצה. במשך שנתיים למדתי טיפול רגשי ולקחתי קורסים שונים מתוך רצון להתפתחות אישית. התחלתי מסע ארוך לתוך העולם הטיפולי. הבנתי עד כמה הצד הזה טבוע בי, והרגשתי שהגעתי הביתה. כיום יש לי קליניקה עצמאית, שבה אני מטפלת בקשר שבין אמהות שחוו משברים לבין ילדיהן".
צפו בראיון עם נתי גרוברג:
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך ליפית של היום?
"מגיל צעיר הייתי עצמאית מאוד ולמדתי להתמודד עם מצבים קשים, ולמרות זאת, שתי הפציעות של נתי הפכו את עולמי. פעמיים נקרעתי מתוך מציאות של חיי משפחה טובים ונעימים, התמודדתי עם כל יום מחדש, אפופת חרדות וחוסר ודאות לגבי העתיד – ובכל זאת, הצלחתי למצוא בתוכי כוחות שסייעו לכולנו לעבור את המשברים הללו ולהמשיך הלאה. בדיעבד אני יודעת שהעצמאות מילדות והיכולת לדאוג לעצמי ולאחרים עזרו לי להתמודד. היום אנחנו מרגישים שהפציעות של נתי הן מתנה שקיבלנו, שגרמה לנו לחשב מסלול מחדש, לשים את הזוגיות ואת המשפחה שלנו במקום הראשון ולהתחזק, כל אחד בפני עצמו וכולנו יחד, כמשפחה מלוכדת".
מסר לאומה?
"בשגרה אנחנו חיים בתוך מערכות ערכים והסכמים בלתי כתובים עם עצמנו ועם הסביבה. בתקופת משבר חשוב שנעצור לרגע, נבחן את ההסכמים הללו ונבדוק אם הם עומדים במבחן המציאות החדשה שנוצרה. בכך אנחנו מוותרים על הציפיות הקודמות שלנו מעצמנו, שנהפכו ללא רלוונטיות, ומבצעים את ההתאמות הנדרשות כדי להיות מסוגלים להמשיך הלאה, משוחררים מהלקאה עצמית ומרגשות אשם, ולרקום את החיים שלנו מחדש".
"אני רוצה לתת תקווה לנשים מוכות: אפשר לצאת מזה ולהתחיל מחדש". הקליקו על התמונה:
