כשדניאלה פיק התייצבה לצד קוונטין טרנטינו, בן זוגה, על השטיח האדום בפסטיבל קאן 2016, היא ענדה תכשיטים בעיצוב ליאת ובר־זליבנסקי שהקימה את מותג התכשיטים שלה, WS, פחות משנה קודם לכן. "פגשתי את דניאלה פיק ממש במקרה במסעדה תל־אביבית", מספרת ובר־זליבנסקי, "חבר משותף הכיר בינינו. היא אהבה את התכשיטים שעיצבתי וענדתי, ואז הגיעה אליי לקחת תכשיטים לצילומי שער. כשהיא נסעה לפסטיבל קאן, היא באה אליי למשרד לשאול כמה דגמים ואהבה תכשיטים מסדרת התחרה וטבעת אבני חן עם נוכחות. בהמשך היא השתתפה בפרויקט של זמרים ישראלים לקראת יום העצמאות ה־70, וכשאמרה לי שהיא הולכת לשיר שיר של שושנה דמארי, נתתי לה עגילי ערבסק. זה התאים. לדניאלה יש טעם טוב, היא אוהבת תכשיטים קלאסיים ועיצוב לא טרנדי מדי".
קיבלתי רובה מתנה
ליאת ובר־זליבנסקי (53), שמתגוררת ברמת־השרון, גדלה בבית שפוליטיקה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, אך היא עצמה רחוקה מזה. היא דור 12 בארץ, אחת משני ילדיהם של אסתר ופתחיה זליבנסקי, ממקימי האצ"ל. היא גדלה על ברכיהם של מנהיגים ולוחמי אצ"ל ולח"י – יצחק שמיר, גאולה כהן והזמרת שולמית לבנת (אמה של חברת הכנסת לשעבר לימור לבנת), שהגיעו למסיבות שארגן אביה בביתם בנתניה.
השושלת המשפחתית שלה נעוצה עמוק בשורשי ארץ ישראל. סבתה לאה, אמו של אביה, נולדה בחברון. סבא שלה, הרצל, נולד למשפחת סוחרים עשירה מאודסה והגיע ארצה ב־1881 באוניית מפרשים שקנו במיוחד למסע. משפחת זליבנסקי הייתה ממייסדי שכונת נווה צדק, והקימה את בית החרושת למצות הראשון בארץ, "מצות זליבנסקי ובניו", לימים "מצות אביב".
סבה וסבתה היו בין המשפחות הראשונות שהקימו את אחוזת בית, שהפכה לעיר תל־אביב. פתחיה, הצעיר מחמישה אחים, למד בבית הספר התיכון למסחר, הצטרף בגיל 15 לאצ"ל, ובהמשך עבר ללח"י. בתחילתה של מלחמת העצמאות לחם בירושלים. בפיצוץ כוחות הלח"י של מפקדת הלגיון הערבי בבית טאנוס בירושלים, נפצע. לאחר הכרזת המדינה והקמת צה"ל, התמנה למפקד בגדוד 89 בחטיבה 8 של המח"ט יצחק שדה והמג"ד משה דיין, סיים בהצטיינות את קורס הקצינים הראשון של צה"ל ולאחר מלחמת העצמאות השתקע בעיר נתניה והקים בה תחנת דלק "פז".
עם אמה של ליאת, אסתר, התחתן בשנת 1965. הם הכירו כשהוא היה בן 36, אב לשניים מנישואים קודמים, יועֵד (זה היה כינויו של פתחיה בתקופת המחתרות) וענת, ואמה הייתה בת 16. "היא באה לעבוד בתחנת דלק פז בנתניה, ויום אחד ראתה גבר יפה תואר במדים ונשמתה נעתקה. היא שאלה מי זה, ואמרו לה שזה פתחיה זליבנסקי, 'בעל הבית', שהיה מבוגר ממנה ב־20 שנה ובהליכי גירושים. היא עצמה נראתה בצעירותה כמו בריז'יט בארדו, בלונדינית עם משקפי ראייה חתוליים, למרות שהייתה לה רק חולצה אחת טובה, שאותה הייתה מכבסת בערב ולובשת בבוקר".
הזיכרון המשמעותי המוקדם ביותר מאביה הוא מגיל חמש. "היה יום גשום, נסענו לטייל בירושלים והגענו לכותל, מקום שהיינו מטיילים בו הרבה. אבא לקח אותי על הכתפיים ואמרתי לו: 'אבא, יורד גשם'. הוא ביקש שאנשק את אבני הכותל, לא רציתי, כי הכותל היה רטוב, אבל אצל אבא לא היה כזה דבר, כי אנחנו פה ולא נעבור פה בלי לתת למקום את הכבוד. עוד יש לי על השפתיים את התחושה ההיא של האבן הרטובה. גם תמיד חגגנו את יום ירושלים עם המון חברים של אבא ומפקדים בצבא".
הייתה בבית משמעת של איש צבא?
"ממש לא. אבא שלי היה דמות כריזמטית ומנהיג בנשמה, אבל דווקא אמא הייתה המחנכת הקשוחה. הוא עצמו היה רך ואוהב כלפיי, עשה לי 'בקבוקים' בשיער, קשר לי סרטים, קנה לי שמלות, הקפיץ אותי על הירך, תמיד רק בצד אחד כי בשנייה נשאר לו קליע מקרב טאנוס. הוא הגיע לחגיגות הגן, עזר בהכנת השיעורים, הקפיד איתנו על עברית תקנית. בשבתות הוא לקח אותנו לטיולי מורשת קרב. לא היו טיולים משפחתיים של לשבת סתם על החוף. תמיד היה ערך היסטורי. כיוון שהוא הקים את יחידת הצלפים של 'המשמר האזרחי', הוא לקח אותנו איתו לאימונים של ירי. אהבתי לראות אותו מטפל בנשק".
איפה הוא החזיק את הנשק?
"היה לנו סליק שנבנה במיוחד בבית. היו שם רובים ואקדחים. כשהייתי מגיעה איתו לאימוני ירי כולם הסתכלו עליו בהערצה. לאחר מותו אמא מסרה את כל הנשק למשטרה".
הכל?
"את אחד מהרובים של אבא קיבלתי מתנה בגיל 16, רובה צלפים ענקי. כל שנתיים אני צריכה ללכת לחדש רישיון, וכשאני מחדשת אותו כולם מסתכלים בפליאה, מה היא הולכת עם כזה דבר ענקי? אבל אני מרגישה גאווה, זה הרובה של אבא.
"אגב, למשפחה של אבא היה גם בית ברחוב גאולה בתל־אביב, ושם היה סליק של הלח"י. הבית הזה נשאר ברשות המשפחה שנים רבות אחר כך ואבא פעם ירד איתי למטה והראה לי את המרתף. באחד הספרים על אלטלנה כתוב שמהמרפסת של הבית הזה השקיפו על החוף. כשהייתי ילדה חייתי את הדברים האלה לגמרי, פה יש סליק ויש לנו את הסליק של הבית שלנו (מחייכת)".
והייתה הפעולה בכפר הערבי דיר־יאסין ממערב לירושלים, שאביה היה אחד ממפקדיה, אירוע שהטיל צל על שמו הטוב. לימים נקרא הקרב ההוא, ב־9 באפריל 1948, גם "הטבח בדיר־יאסין". הפרשה הזו, שהדיה נשמעים עד היום, נולדה בעקבות ההשתלטות וכיבוש הכפר על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י, קרב שבו נהרגו יותר מ־100 מתושביו, כולל נשים וילדים. גורמים ערביים וגם מתנגדי הפעולה ביישוב העברי טענו כי במקום בוצע טבח על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י (חמישה לוחמים יהודים נהרגו), שטענו להגנתם כי הופעל נשק חם להגנה עצמית.
ידעת בזמנו על הפעולה בדיר־יאסין?
"כן. ידעתי שזה חלק מההיסטוריה הקיומית שלנו ואבא היה חלק מזה, דיברו על זה בבית באופן פתוח וגלוי. באו לראיין את אבא בנושא די הרבה. מבחינתנו היה ברור שמה שנעשה שם נעשה כי לא הייתה ברירה ולכן אנחנו חיים היום בשקט ובשלווה, ירושלים משוחררת והדרכים אליה בטוחות.
"הקלטות של אבא מאותם ראיונות שמורות אצלי בחדר העבודה. הן היו בקלטת סלילים והעברתי לדיסק כדי לשמור לי את קולו. הייתה עיתונאית שהגיעה עם טייפ ואבא היה נכנס איתה לחדר העבודה שלו והם דיברו במשך שעות. ראיונות אחרים איתו כן פורסמו וכל העיתונים המצהיבים שמורים אצלי. ההקלטות שיש לי הן חלק קטן ממחקר מקיף שעשה ההסטוריון אורי מילשטיין (מחבר הספר 'עלילת דם בדיר יאסין: הספר השחור', אמ"ר). הוא נסע עם אבא לשם כמה פעמים כדי לשחזר ממקור ראשון".
הנושא העיב על המשפחה או עלייך?
"כשהייתי צעירה התגאיתי בזה. 'אבא שלי היה ממפקדי הפעולה בדיר־יאסין'. אבל ככל שקורות התפתחויות ומה שקורה במדינה, אני מבינה את המורכבויות של האירוע, כי הוא נצרב בתודעה מבחינה היסטורית כסיפור בעייתי, אף על פי שאני יודעת את הפרטים לאשורם, ממקור ראשון, שמה שקרה שם היה צורך קיומי. ידענו שטבח שם לא היה ולא נברא, ושהפעולה נעשתה למען חירותנו וקיומנו, ולכן חייתי עם זה בגאווה ובביטחון. ואחרי שנים של עיוות היסטורי, אני מקווה שהצדק ייעשה".
כלומר, מה היית רוצה שיקרה? שיקראו רחוב על שמו, למשל?
"קראו כבר רחוב על שמו של דוד זליבנסקי, סבא רבא שלי, בצהלה. אז עוד רחוב בשם זליבנסקי כנראה לא ילך. אבל כן הייתי רוצה להנציח אותו באופן ראוי. אני מדברת הרבה עם אחי הקטן, הילי, על הדרך לעשות זאת. הייתי רוצה שהילדים שלי יבינו את ההערצה שהייתה כלפיו, וילמדו ממנו את אהבת הארץ ואהבת האדם, דברים שלצערי קשה לי להמחיש להם היום".
את חושבת שאביך שילם מחיר על מה שקרה בדיר־יאסין?
"אין לדעת. העובדה היא שבמלחמת ששת הימים אבא היה בטנק הבודד בגולן שיצא מחוץ לפרוטוקול והפחיד את הסורים. ביום כיפור הוא פינה תחת אש צולבת שיירה תקועה וטוענים שהיה אמור לקבל על זה צל"ש, אבל הוא מעולם לא קיבל. היו מי שאמרו שהוא לא קיבל בגלל שיקולים פוליטיים".
קרה שבמרוצת השנים העבר פגש אותך?
"לאורך השנים שמרנו על המורשת של אהבת הארץ, ואם היה צריך משהו, פנינו לחבריו מהמחתרת ומהצבא ששמרו אחד על השני והיו נאמנים זה לזה. אמי מספרת שבבית הקברות סיפר לה חבר, עמוס, שם מחתרתי, שהוא קנה את חלקת הקבר הסמוכה לאבא. אגב, אין לחברים של אבא שמות מלאים, אנחנו לא מכירים את השמות האמיתיים שלהם עד היום".
חשבת מה אביך היה אומר על המדינה כיום, לו האריך ימים?
"לפעמים אני חושבת שאולי אבא שלי היום לא היה אומר, 'שתי גדות לירדן', כי המציאות שלנו אחרת ואנחנו לא יכולים להתעלם משני מיליון פלסטינים שחיים בקרבנו".
כשאבא נהרג, איבדתי את הביטחון
ליאת הייתה בת תשע בפברואר 1976, כאשר אביה נהרג בתאונת דרכים בעת חופשה בקפריסין והוא בן 52. אמה נפצעה קשה. על המשפחה ירד אבל כבד.
"ההורים שלי טסו לקפריסין עם כמה זוגות חברים במטוס פרטי, כשזה לא היה נפוץ כמו היום. בדרך חזרה הם נסעו לשדה התעופה ונכנסה בהם משאית. אבא, שנהג ברכב, נפצע אנושות, הוטס ארצה ונפטר בבית חולים בארץ. אני זוכרת שידעתי שהמצב של אבא לא טוב והתפללתי כל הלילה. היו איתי בבית בני דודים ואמרתי להם, הכל יהיה בסדר, הרי התפללתי".
איך מותו השפיע עלייך?
"המוות של אבא שינה את חיי מקצה לקצה. הייתי בכיתה ג', אפילו הקול שלי השתנה ונחלש. לא הצבעתי ולא השתתפתי בכיתה. זה שינה את תחושת הביטחון שהייתה לי בחיים".
מתי היא חזרה לך?
"אני לא יודעת אם היא חזרה. זו לא הקלישאה שיש לך את האבא הכי מגונן וגיבור, ואת הכי מוגנת, לי באמת היה אבא כזה. אין מילה מספיק גדולה לתיאור הטרגדיה. הוא חסר בכל שלב בחיי ובכל צומת, ויש בור שפעור בנשמתי גם היום, בגילי".
לאחר מותו התקיימו תחרויות קליעה שנתיות על שמו במחוז השרון של יחידת הצלפים של המשמר האזרחי. היכולת הכלכלית של משפחתה אפשרה לחלק פרסים לצלפים המצטיינים. אמה, שמתגוררת כיום בשווייץ ונשואה בשלישית, מקפידה להגיע לטקס.
הייחוס והקשרים המשפחתיים לא קיצרו בשבילה את הדרך. מה גם שהיו שנים שלהיות בתו של רביזיוניסט ולוחם אצ"ל לא היה קל מבחינה פוליטית. היא למדה אמנות לתואר ראשון ושני, נישאה לרועי ובר, יהלומן, וילדה תאומים, בן ובת בני 23 שהשתחררו לאחרונה מצבא קבע. במשך עשור ניהלה את אוסף האמנות של יוסי חכמי (הפניקס), לאחר מכן למדה עיצוב פנים, והקימה עסק לעיצוב חללים משרדיים. ב־2015 החליטה לעשות שינוי והקימה את מותג התכשיטים WS, שמשרדיו בבורסת היהלומים.
איך נולד הרעיון להתחיל לעצב תכשיטים?
"יהלומים ואבנים ראיתי בגלל עיסוקו של בעלי ביהלומים. ראיתי במשרד שלו את חומרי הגלם, התחלתי לעשות סקיצות ולעצב תכשיטים לעצמי בהתחלה. המעבר נראה לי טבעי. הרי אם עיצבתי רהיט או משרד, אני יכולה להשתמש בחומרי גלם זמינים ולעצב גם תכשיטים".
התכשיט הראשון שעיצבה לעצמה היה חמסה גותית בהשראת רוזטות שהכירה בעבודת התואר השני שלה. את התכשיט השני שעיצבה, עגילי אמרלד ויהלומים, הסירה מאוזניה ומכרה לבעל מסעדה שישבה בה לארוחת ערב. "כשהוא אמר לי: 'אני קונה את זה לאשתי' לא האמנתי", היא צוחקת, "אפילו לא ידעתי לתמחר את זה נכון. מכרתי את זה בפחות ממחיר עלות. כל כך התרגשתי".
כמה מורכבת הייתה ההחלטה לעשות הסבה לתחום שבו בעלך עוסק?
"מבחינת רועי בעלי, לא הייתה בהתחלה תמיכה להתעסק בתחום. הוא לא ידע אם אסתדר מול אנשי המקצוע – משבצי האבנים, הצורפים. הוא קונה חומר גלם, מכיר את התהליך, יודע להעריך מה יֵצא מזה במלוטש וכמה זה יעלה. אבל למרות שלא הייתה תחילה תמיכה, החלטתי שזה מה שאני עושה.
"בניגוד לאוצרוּת ולעיצוב, שלמדתי בצורה פורמלית, בעיצוב תכשיטים ממש קפצתי למים בלי ללמוד, כי אמרתי, את כבר מבוגרת, ולא תלכי ל'שנקר' או למוסד לימודי אחר כדי ללמוד ארבע שנים. החלטתי ללמוד תוך כדי עבודה, עשיתי קורס גמולוגיה וקורסים בנושא אבני חן".
איפה את מרגישה את החיסרון בכך שלא פנית ללימודים מסודרים?
"למדתי הכל על בשרי. בהתחלה השתמשתי באבנים באיכות גבוהה שלא מתאימה לתכשיטים שבהם השתמשתי, בחרתי בעלי מקצוע לא מתאימים והפסדתי כסף. בשנה הראשונה של המותג כל מי שביקש שאפרסם אצלו, הסכמתי. פרסמתי במגזינים אזוטריים, והתוצאות לא היו מקצועיות. צילמו אותי צילומים מביכים וחושפניים. אני עושה טעויות ולומדת מבית הספר של החיים".
