"אנחנו עוברים ליד המטפלים הסיעודיים ולא רואים אותם באמת"

בגיל 92 מוציאה נגה מרון את ספרה ה־41, שנכתב בהשראת המטפלת הפיליפינית שלה, בו היא בוחנת כיצד נראים המטופלים הישראלים בעיניים של המטפלים הזרים

נגה מרון. "כל אחד ואחת מהמטפלים הסיעודיים הוא עולם ומלואו" (צילום: יובל חן)
נגה מרון. "כל אחד ואחת מהמטפלים הסיעודיים הוא עולם ומלואו" (צילום: יובל חן)

נגה מרון (92), אשת חינוך וסופרת, אם לשניים, סבתא לשישה, סבתא־רבתא לארבעה, מתגוררת בדיור מוגן "אחוזת צהלה". מחברת הספר "החיים על פי אנג'ל – סיפורה של עובדת פיליפינית" (הוצאת סטימצקי):

 

"נולדתי בירושלים להורים שעלו ממזרח אירופה כחלוצים. כתלמידה הייתי בפלוגות הנוער של ההגנה ואחרי התיכון הצטרפתי לפלמ"ח. לאחר מכן התחלתי לימודי הוראה וב־1948 כבר הייתי מורה. בגיל 22 נישאתי ונולדו לנו שני בנים. במהלך השנים סיימתי בהצטיינות לימודי מנהל חינוכי וספרות עברית, והייתי מנהלת של שני בתי ספר ברמת־גן, עיר מגורינו.

"נתתי למטפלת מחברת ואמרתי לה: 'למה שלא תכתבי על החיים שלך?' היא אמרה 'אוקיי' ולא עשתה עם זה כלום"

 

בגיל 55, אחרי שנולדה לי נכדה, כתבתי את הספר הראשון שלי, שהיה ספר ילדים. כשפניתי להוצאות ספרים ונדרשתי להשתתף בעלויות, בעלי הציע שנקים הוצאה משלנו. פתחנו את הוצאת 'נעם', שאפשרה לי לפרסם הרבה ספרי ילדים ונוער, שנמכרו יפה מאוד. בגיל 58 פרשתי ממערכת החינוך והתמסרתי לכתיבה. בגיל 64 כתבתי לראשונה ספר למבוגרים, ובסך הכל כתבתי עד היום 41 ספרים.

 

ב־1999 קרה לנו אסון. בני הבכור איתן חלה בסרטן הריאות, בלי שעישן סיגריה אחת בחייו. הוא נפטר אחרי שנה ושמונה חודשים, בגיל 48, והשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. זה היה נורא. בעלי, אליהו, היה איש חזק כלפי חוץ, אבל מיד אחרי זה הוא חלה בסרטן הלבלב. הוא סירב לעבור טיפולים ונפטר בגיל 78. אלו היו שנים מאוד קשות. מה שעזר לי להתמודד היה יומן מחלה שכתבתי.

 

המשכתי לגור לבד, עד שלפני חמש שנים עברתי לדיור מוגן, שנעים לי בו מאוד. כיום אני נוהגת, מתעמלת, עושה קניות ומבשלת לעצמי, מנגנת בפסנתר שהבאתי איתי וממשיכה לכתוב.

 

עטיפת ספרה של נעה מרון (צילום: יובל חן)
    עטיפת ספרה של נעה מרון(צילום: יובל חן)

     

    ב־2017 עברתי ניתוח במערכת העיכול, וכשחזרתי מבית החולים נזקקתי למטפלת סיעודית. המטפלת שקיבלתי הייתה פיליפינית שנראתה נערה, אבל הייתה כבת 30. היא הייתה רווקה, שעבדה כדי לממן לימודים באוניברסיטה לשלושת אחייניה. היא עבדה אצלי חודש והייתה מסורה מאוד. בחודש הזה התבוננתי בה ושוחחתי איתה. היא סיפרה לי שעבדה באבו־דאבי ובעוד מקומות בעולם. באחד הימים נתתי לה מחברת ואמרתי לה: 'למה שלא תכתבי על החיים שלך? אף אחד לא יודע עליכם שום דבר'. היא אמרה 'אוקיי', כמו על כל דבר, ולא עשתה עם זה כלום.

    "ביקשתי מחברה לקרוא את הספר למטפלת שלה. היא סיפרה לי שהמטפלת סירבה ואמרה: 'לא מעניין אותי מה אתם חושבים עלינו. אנחנו באים לכאן רק בשביל לעבוד, לקבל כסף ולשלוח הביתה'"

     

    כשהיא עזבה, החלטתי לכתוב בעצמי. חיפשתי באינטרנט 'מטפלים פיליפינים'. מצאתי מעט דברים שמעסיקים כתבו ומחקרים סוציולוגיים, אבל לא מצאתי ספר שבאמצעותו אפשר לקלוט מה עובר על האנשים האלה, איך הם רואים אותנו, איך הם מתמודדים עם הגעגועים ומה עובר להם בראש כשהם באים לארץ זרה ומטפלים באנשים סיעודיים. כתבתי את הספר מנקודת ראותה של המטפלת, שקראתי לה אנג'ל (מלאך). יצרתי לה מעסיקה ניצולת שואה והכנסתי לספר דילמות, כמו הזכות למות בכבוד, ניתוק בין ילדים להורים ועוד. הרעיון היה להציג בפני הדור שלי איך אנחנו נראים בעיני המטפלים, אבל קהל היעד הוא גם הבנים והנכדים שלנו.

     

    כשסיימתי את הכתיבה, אחרי כמה חודשים, רציתי לשמוע חוות דעת של מטפלת כזו, וביקשתי מאחת החברות שלי כאן לקרוא את הספר למטפלת שלה. היא סיפרה לי שהמטפלת סירבה ואמרה: 'לא מעניין אותי מה אתם חושבים עלינו. אנחנו באים לכאן רק בשביל לעבוד, לקבל כסף ולשלוח הביתה'. לעומת זאת, אנשי צוות שקראו את הספר התרגשו עד דמעות.

     

    שורה תחתונה: אנחנו עוברים ליד המטפלים הסיעודיים ולא רואים אותם באמת. הם שקופים בעינינו, אבל כל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד