24 ביוני 2002. יום רגיל ביישוב מעגלים בעוטף עזה. אביה אלימלך, בת ארבע וחצי, קוטפת בגינה פרחים לאבא, שעסוק בגריפת ערימות עלים שנשרו מהעץ, במטרה לשרוף אותם. היא ניגשת אליו מאחור עם הזר שקטפה ומחבקת אותו. אבא, שלא הבחין בה, הצית בדיוק את האש. "הוא הסתובב אליי ואז שנינו התלקחנו", היא משחזרת את האירוע שעיצב את חייה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
24 ביוני 2020. אלימלך כבר בת 22 ומעלה לפייסבוק פוסט לציון 18 שנה למה שהיא מכנה "התאונה". "זה יום שבכל שנה מציף אותי מחדש, אבל הפעם החלטתי לאזור אומץ, לספר את הסיפור שלי, וצירפתי שלוש תמונות, אחת מלפני התאונה, שנייה משנה אחריה ותמונה עכשווית", מסבירה אלימלך, המתמודדת עד היום עם תוצאות השריפה שגרמה כוויות ב־75 אחוז מגופה. "הצלם אמנון ארד ראה את הפוסט, שלח לי הודעה, סיפר לי על פרויקט 'גיבורות' שבו הוא מצלם נשים עם בעיות בריאות מגוונות שהתמודדותן מעוררת השראה, ושאל אם אני מוכנה להשתתף. ביני לביני, זו הייתה נקודת זמן טובה. כבר הרגשתי נוח יותר עם עצמי".
חליפת לחץ לכיתה א'
היא נולדה בבית החולים "סורוקה" למשה (אז איש קבע וכיום נהג ב"אגד") ולתמר, דוקטור לבלשנות, רכזת פדגוגית ומורה ללשון בתיכון בשדרות. היא בת שלישית מתוך שלוש במשפחה "שומרת שבת", כהגדרתה. שתי אחיותיה הגדולות בחרו במסלול של הנדסה, אלקטרוניקה ומחשבים ואילו היא עוסקת בעיצוב בתחומים שונים ונרשמה לשנת הלימודים הקרובה ללימודי עיצוב אינטראקטיבי במכון הטכנולוגי חולון.
נסי לשחזר את השניות הראשונות אחרי השריפה.
"אבא, שהיה כמה שנים פרמדיק במד"א, הפגין תושייה. אפילו שהוא עצמו נשרף בפנים וביד, הוא התמקד בהצלתי. הוא אטם את הלהבות עם חול מהגינה ואמא, ששמעה את הצעקות שלי, יצאה מהבית ועזרה לו לגלגל אותי בחול".
ואחרי כן?
"אני זוכרת את הנסיעה לבית החולים. השכנים נזעקו והתקשרו מיד למד"א ופוניתי באלונקה לניידת. הייתי בערפול חושים, יש לי פלאשבקים של כאב, צריבה, מחטים, צינורות ומכשירים מוזרים", היא מתארת ועוצרת לנשימה עמוקה. "לסורוקה הגעתי כשאני כבר מחוסרת הכרה והייתי בסכנת חיים. הוכנסתי לטיפול נמרץ, הייתי מורדמת ומונשמת בחדר מבודד, כדי למנוע חשיפה לזיהומים. שכבתי כך כמה חודשים, ומהתקופה הזאת אני לא זוכרת כלום. אמא אומרת שאחרי שלושה־ארבעה חודשים התעוררתי".
מה היה מצבו של אביך?
"אבא היה מאושפז במחלקה לפלסטיקה כירורגית. אחוז הכוויות שלו היה נמוך יותר, אבל גם הוא נזקק לטיפול ממושך".
מה את זוכרת מהרגעים הראשונים אחרי שהתעוררת?
"תמונה של אחותי שרון מחייכת אליי. אמא הדביקה תמונות משפחתיות על לוח קיר, ואני חייכתי לתמונה. הייתי כולי חבושה: הפנים, הגב, שתי הידיים, אזור הבטן התחתונה והחזה - כולם נפגעו. 75 אחוז מהגוף היו עם כוויות בדרגה שלוש־ארבע וגם השיער נשרף ולמזלי צמח בהמשך".
מה זה אומר 75 אחוז כוויות?
"בשריפה הגוף חוטף שוק. מעבר לפגיעה ברקמות העור, הגוף מאבד הרבה נוזלים וויטמינים והיו צריכים להחזיר לו אותם. עברתי השתלות עור, המון ניתוחים פלסטיים, סדציות (טיפולי הרגעה לטשטוש ולמניעת כאבים) והכי נוראיים היו הכאבים כשהחליפו לי את התחבושות שנדבקו לעור וכשנאלצו לקלף את העור השרוף. עשו את זה תחת מקלחות חמות, אבל לא יכולתי להתמודד עם הכאב הנורא ונאלצו להרדים אותי כדי לבצע את הטיפולים. אחרי שנה ושלושה חודשים יצאתי מבית החולים, חבושה מכף רגל ועד ראש, כולל הפנים, ומדי פעם נכנסתי לאשפוזים של כמה חודשים. בסך הכל הייתי כשנתיים ברצף סביב בית החולים, כולל בכיתה א'".
מתי ראית את עצמך בראי בפעם הראשונה?
"כשהורידו את התחבושות בבית החולים. הסתכלתי בסקרנות וראיתי עור סגול. זה היה מבהיל. נראיתי מוזר ומפחיד ובכיתי".
הטיפולים המשיכו גם כשחזרת הביתה?
"כן, תדרכו את אמא שלי איך לקלף את שכבות התחבושות והעור ולחבוש אותי בלי הרדמה. כל מקלחת בבית הייתה טקס. כל יום, אמא הייתה מדברת אליי, מרגיעה אותי, מורחת משחה ואני הייתי צורחת, אפילו שהיא הייתה עושה את זה בשיא העדינות. פשוט היו לי כאבי תופת".
לכיתה א' הגיעה לבושה בחליפת לחץ העשויה מחומר גמיש ומפעילה לחץ על הצלקות כדי שיתרככו ולא יתעוותו. "את הפנים לא הסתרתי במסכה, כי איתה נראיתי מפחידה, ורק בלילה היו שמים לי מסכה גם על הפנים. בנוסף הייתי עם סד שהרים לי את יד שמאל, כי שם הפציעה הייתה יותר נרחבת. אזור הכתף עד המרפק השמאלי היה משותק בגלל פגיעה בעצב שביניהם. גם היום אין לי תחושה במקום ויש מגבלת תנועה ביד שמאל".
איך היה היום הראשון בכיתה א'?
"למרות שהייתה לי שכבת מגן חברתית מצד המשפחה והחברים שהכירו אותי קודם וגם ביקרו אותי בבית החולים, התביישתי להיכנס לכיתה. רציתי להיות כמו כולם ופחדתי בעיקר מעצמי. נראיתי מפחיד וידעתי את זה, אפילו שלא הסתכלתי הרבה בראי, וכשכבר הסתכלתי - נרתעתי. ביום הראשון ללימודים אמא נכנסה לכיתה וסיפרה לתלמידים שעברתי תאונה ושאצטרך את תמיכתם. התגובות היו של קבלה והכלה והמון אהבה.
"בתחילת כיתה ג' עברתי מבית הספר הדתי ביישוב לבית הספר הממלכתי 'שער הנגב'. זו הייתה החלטה של אמא, שהתרשמה מהחינוך שם. הייתי צריכה להתחיל מחדש, עם ילדים שלא הכירו אותי קודם. גם לשם אמא הגיעה ביום הראשון ללימודים, שיתפה את הסיפור שלי במלואו, כולל הטיפולים שעברתי ואני בכיתי כשהיא דיברה. בתחילת שנת הלימודים עוד הלכתי בחליפת לחץ, אחר כך סירבתי. הסתובבתי עם שרוולים ארוכים וכובעים, כדי להגן על העור מהשמש. הפנים היו עדיין אדמומיות וצבע העור היה קצת יותר כהה, אבל כבר היה שיפור גדול".
ואיך קיבלו אותך?
"ציפיתי שהם יירתעו וינדו אותי, אבל זה היה במחשבות ובדמיון שלי. במציאות הם אכן הסתקרנו, התעניינו, שאלו שאלות, אבל לא נרתעו ורצו להיות בחברתי. הזמינו אותי לימי הולדת, למשחקים חברתיים, וכשלא יכולתי לצאת החוצה בהפסקות בגלל השמש, היו נשארים איתי בתוך הכיתה. זה לא מובן מאליו. הם היו ונשארו מדהימים. התמיכה שקיבלתי שם - וואו. החברים מאז הם חבריי עד היום. הלכנו יחד עד סיום התיכון וזה נשאר מעגל החברים שלי".
כנראה פשוט נעים להיות בחברתך.
"מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם חברותי, והמקרה גם נתן לי פרופורציות והשקפת עולם שצריך ליהנות ולשמוח. במקום לדבר על כמה כואב וקשה, העדפתי לדבר על סרטים ומשחקים, להיות כמו כולם. אף פעם לא ביקשתי לעצמי הנחות, למרות שבינינו, אני חושבת שכן קיבלתי הנחות לפעמים", היא צוחקת. "לטיול בית ספר יצאתי מצוידת בכל אמצעי ההגנה האפשריים, הרבה מים וויטמינים שנהגתי לקחת בקביעות, וכשהיו מסלולים שהיו כרוכים בחשיפה רבה לשמש, נשארתי עם מורה משגיחה. אבל לא ויתרתי".
פחות 20 קילו
כחלק מתהליך הריפוי נאלצה אלימלך לאכול הרבה כדי שהעור יתחדש. "פיטמו אותי בכל אבות המזון ובתחילת התיכון עליתי 20 קילו. שקלתי 70 קילו על גובה 1.56 מ'", היא אומרת. המפנה חל בכיתה י"א בעקבות קיומו של יום בנושא תזונה בבית הספר, שבמהלכו החליטה לקחת את עצמה בידיים, לצרוך מזון בריא ולהתחיל לעשות ספורט. "התחלתי לעשות הליכות, אמא הכניסה למטבח אוכל בריא ומגוון יותר ואכלתי מסודר ובשעות קבועות. זה היה תהליך של ארבע שנים. עכשיו אני שוקלת 50 קילו ואני מאוד שלמה עם כל המכלול".
עברת טיפול פסיכולוגי?
"עשיתי תרפיה באמנות מהילדות המוקדמת עד כיתה ט' וזה עזר לי, פיתח את המוטוריקה העדינה ונטע בי חשיבה יצירתית ואהבה לאמנות. עברתי גם טיפולי הידרותרפיה שפיתחו לי מיומנויות חשיבה, איך לתכנן מהלכים קדימה. אמא ניהלה איתי המון שיחות וגם התמיכה הסביבתית, החברים, השכנים, המשפחה הגרעינית, הצוות הרפואי - זה היה הטיפול הנפשי שלי. אבל בינינו, ההתמודדות היא ביני לביני".
וגם עם מבטים והערות מאנשים ברחוב.
"ודאי. עד היום חרוטים לי בזיכרון מבטי הסלידה ברחוב, בחנויות, בחופשות, ולא פעם אמרו עליי 'מחושמלת', 'מקומטת', 'סבתא'. היו פעמים שפשוט ברחתי מהמקום".
בגיל 17 קיבלה צו ראשון כמו כולם. היא התייצבה בלשכת הגיוס, עברה את כל המבחנים וכשהגיע שלב הבדיקות הרפואיות הרופאה ראתה את הצלקות ופסקה: "פרופיל 21", כלומר, שחרור מגיוס. אבל אלימלך לא ויתרה. בעצת אמה כתבה מכתב ללשכת הגיוס, זומנה לפגישה עם קצינת מיון, הסבירה שהיא רוצה להעלות פרופיל, וזה קרה. "עד היום אני לא יודעת איך, אבל העלו לי את הפרופיל ל־45. התמיינתי לחיל המודיעין, עברתי טירונות ושירתי בקריה שנתיים מלאות. מאחר שזה בסיס פתוח, ישנתי בבית. השירות היה מעניין ומאתגר. צה"ל הוא כור היתוך מדהים. פגשתי שם אנשים חדשים והבנתי שכולנו נמצאים באותה סירה והכל פתוח. כלומר, שכשאני מכירה חברים חדשים, הכל תלוי בי ובמה שאני משדרת".
ומה את משדרת?
"ביטחון בעצמי ובמי שאני. לדוגמה, כשהגיעה חיילת חדשה ליחידה, הצגתי את עצמי בפניה והוספתי: 'לפני שאת שואלת, עברתי תאונה ובגלל זה יש לי צלקות'. זה אִפשר לה להרגיש טבעי בחברתי".
וזוגיות כבר הייתה לך?
"לא. אני חושבת שמבחינה רומנטית יש לבחורים הסתייגות. מודל היופי בעיניהם הוא שלמות".
מה רואים עלייך היום?
"צלקות בידיים, על הגב, על החזה, בצד ימין של הפנים, השפתיים שנכוו. יש לי תמונה מלפני התאונה וכל פעם שאני מתבוננת בה אני מתרגשת. היו לי שפתיים ורודות, משורטטות, עור פנים חלק בגוון אחיד. אבל, זה מה שיש ואני מרגישה יפה איך שאני".
לפני שנתיים השתחררה אלימלך מהצבא, גרה בבית ההורים, עבדה כמה חודשים בקונדיטוריה בשדרות, ולפני כשנה הפכה ליזמת חברתית, כשהצטרפה ל"קהילת הדור החדש" המונה כ־4,000 איש וכיום היא חלק מצוות ההובלה שלה. "אנחנו קהילת פייסבוק, המיועדת לצעירים סקרנים, מנהיגים ויזמים בתחילת הדרך, שעוזרים זה לזה להתפתח אישית ומקצועית. בין השאר, אנחנו מארגנים הרצאות וכנסים ומביאים מומחים מתעשיות שונות שעונים על שאלות בנושאים מגוונים".
ולאחרונה חשפת את עצמך באומץ בפרויקט הצילום "גיבורות" של אמנון ארד.
"כשהוא הציע לי להצטלם, ההתלבטות הייתה קצרצרה ועניתי כן. מבחינתי זה היה עוד נדבך של שחרור. חשבתי להצטלם דווקא בגינת הבית, המקום שבו אירעה התאונה, כדי שזו תהיה מעין סגירת מעגל, אבל זה פחות התאים לאמנון ובסוף הצטלמתי ביער שרשרת באזור שלנו. בדרך כלל אני לובשת בגדים בצבעי פסטל, אבל אמנון הציע שאלבש אדום, צבע שאני לא לובשת אף פעם. זרמתי. לקחתי שמלה אדומה מאחותי ואפילו קניתי חולצה אדומה", היא צוחקת. "יום הצילומים היה מרגש. בדרך כלל אני אוהבת לצלם ולא להצטלם. הפעם הרגשתי שכיף להיות במרכז המצלמה ולבוא אליה חשופה כמו שאני, בלי להסתיר".
מבעד לעדשה של אמנון ארד
בתקופת מבצע "צוק איתן" השתנו חייו של האזרח אמנון ארד (46), תושב היישוב מעגלים שבעוטף עזה. כשחיילי צה"ל לחמו להגנת היישובים באזור שבו הוא מתגורר עם משפחתו, קרס מנוף על רגלו הימנית שנכרתה מתחת לברך. "מאז התהפכו חיי לטובה", הוא אומר. לעבודתו כדפס במערכת "ידיעות אחרונות" לא יכול היה לחזור ואחרי שלושה חודשים בבית החולים ובמחלקת שיקום, הוא למד בין היתר הנדסאות, אדריכלות ועיצוב פנים וצילום סטילס. כיום הוא עושה "בוקים" למשפחות ולאחרונה יצא עם הרצאה בשם "על רגל אחת", על חשיבה יצירתית. "כל יום אני ממציא את עצמי מחדש", הוא אומר.
לפני כמה חודשים עשה צילומי היריון לאישה שסיפרה לו במהלך הצילומים על ההתמודדות ההירואית של אחותה עם מחלת הסרטן. כשביקש לצלם את האחות, הובטח לו שהיא תצטלם כשתחלים. בהמשך פגש חולת סרטן נוספת שהבטיחה לו הבטחה זהה, ולאחר שצילם את שתיהן החליט לפתוח את דף הפייסבוק "אמנון ארד – גיבורות", שבו מככבות נשים שמתמודדות בגבורה עם מחלות שונות.
"דווקא מנקודת המוצא שלי כנכה, רציתי לתת כוח וחשיפה להתמודדות של נשים עם מחלות, שחלקן שקופות", אומר ארד. בין הנשים שכבר נחשפו: חולה בקדחת ים־תיכונית (FMF), חולת טרשת נפוצה, אישה שנולדה עם שיתוק מוחין ועוד.
