אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", מבטיח ספר הילדים המוכר של ד"ר סוס ושולח את הקוראים הצעירים עם צידה של תובנות לדרך מלאת חוויות והרפתקאות אל הלא נודע, שטומנת בחובה גם אתגרים וסכנות. אבל מה קורה כשלא יוצאים, כמו למשל בתקופת הקורונה? לאן מגיעים? ככל הנראה לאי מפחיד במקצת בשם "אי ודאות"? ומה עושים כשמבינים שסופה של ההרפתקה הזאת לא נראה באופק ואין לה נקודת סיום ודאית של סוף טוב כמו באגדות?
"כדי להבין מה מפחיד אותנו כל כך במצב של אי ודאות חשוב להבין קודם כל איך היא נוצרה", מסביר ד"ר אילן טל, מומחה בפסיכיאטריה ומנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית. "במוח שלנו יש חלקים שהם ראשוניים מאוד ודומים למוחות של חיות פשוטות. משם קיבלנו שתי תכונות אבולוציוניות. הראשונה – התייחסות רפלקסיבית (באמצעות רפלקס) לדברים שקורים. למשל, אם אני שומע נהמה של טורף, אני נדרך, אני מפורמט להגיב לאיום כדי להציל את עצמי.
"התכונה השנייה היא מעין גליץ' בזיכרון, שגורם לכך שאירועים שליליים מוטבעים במוח שלנו יותר מאירועים חיוביים. בחלקים היותר מתקדמים במוח נמצא ההיגיון שלנו – שגורם לנו להבין את מושג הזמן ולהבחין בין עבר לעתיד. מתי ילדים מתחילים לפחד? כשהם מבינים שיש עתיד ושההורים לא יחיו לנצח. כתוצאה מאותן שתי תכונות קדומות – כלומר רפלקס פחד והתניה חזקה לזכור דברים שליליים – גם העתיד הלא ודאי מתפרש על ידינו כדבר מסוכן".
למה ג'וק מפחיד יותר מנהיגה בכביש
אם הזיכרון השלילי הקדום הוא שמכתיב לנו את הפחד מהעתיד, המחשבה המתבקשת היא שכדי לעצור את כדור השלג של אי הוודאות, אולי אנחנו צריכים לאמן את הזיכרון לשמר יותר חוויות חיוביות. אבל לדברי ד"ר טל, המנגנון שבו המוח שלנו פועל מורכב מזה. "קשה מאוד לאזן חשיבה שלילית עם חשיבה חיובית", הוא מסביר. "לדוגמה, אי אפשר להגיד לאדם שחושש שהוא ייפגע, 'אז בוא תחשוב שגם תזכה בלוטו'. זו לא עסקת חבילה, ולכן קודם כל צריך לעצור את החשיבה השלילית".
איך עובדת חשיבה שלילית?
"חשיבה שלילית תתאפיין בסופו של דבר בשתי מחשבות: האחת – יקרה משהו קטסטרופלי (אסון), והשנייה – זה לא בשליטה שלי. הרבה פעמים כשאנחנו מפחדים ממשהו, זה לא מהסיכון המציאותי, אלא מכיוון שאנו תופסים את מידת הסיכון כגבוהה ואת מידת השליטה כנמוכה, ואז למעשה מתפתחת חרדה. לדוגמה, אפשר להשוות בין פחד מנהיגה לפחד מג'וק. בפועל רוב האנשים ינהגו למרות שהסיכון בנהיגה גבוה. לעומת זאת, מה ג'וק יכול לעשות לנו? כלום מבחינה פיזית. כשאנחנו חושבים על נהיגה אנחנו לא חושבים על התאונה, כלומר מידת הסיכון המדומיינת נמוכה. בנוסף, אנחנו מייחסים חשיבות רבה לתחושת השליטה האישית בכל אחת מהסיטואציות. הג'וק יכול לקפוץ עלי (אני פאסיבי), ואילו ברכב אני זה שאנהג (אני אקטיבי). אם זה בשליטה שלנו, אנחנו יודעים מה לעשות, ואם זה לא בשליטתנו, שוב נכנס המקום שבו אנחנו לא יודעים, ואז זה הופך להיות מסוכן, אי ודאי".
מה מייחד את חוסר הוודאות של תקופת הקורונה?
"יש לנו אירוע שהוא יותר מסוכן מאירוע רגיל – הקורונה מסוכנת יותר משפעת. כלומר תפיסת הסיכון שלנו גבוהה מאוד - אנחנו מפחדים מאוד לחלות, ובמקביל תפיסת השליטה שלנו נמוכה מאוד – אנחנו לא יודעים מי חולה, כמה רחוק החולה המאומת עמד ממני, אם הוא הדביק אותי וכן הלאה".
כלומר חוסר ודאות כאופציה לקטסטרופה.
"המציאות ברוב המקרים לא כזאת קטסטרופלית. היא יכולה להיות קשה מאוד ולא נעימה – למשל לאבד את העבודה עכשיו, אולי גם להיכנס למצב שבו אהיה תלוי ברווחה או באנשים. זה מצב מאוד לא נעים, אבל לא מאיים. המחשבות שמדובר בסוף העולם ושזה לא בשליטתי הן אלה שהופכות את המצב למאיים. יש בעצם מצב שבו אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות, וברגע שזה כך אנחנו כמובן מדמיינים את הרע ביותר – שלא נוכל לשלם וגם לא לשנות את המצב.
"העובדה שאנחנו לא יודעים מה הולך לקרות באמת נכונה, וייתכן גם שהתסריט הרע ביותר הוא זה שיקרה, אבל זאת אפשרות אחת. תמיד קיימות גם אפשרויות אחרות - שאולי לא יקרו דברים רעים כפי שציפינו. המפתח הוא ללמוד איך אנחנו עוצרים את המחשבות ומשנים אותן בדרך כדי לאפשר לעוד אופציות לקרות. למשל, אם אתם מדמיינים ישר שלא יהיה לכם כסף לאוכל, עצרו את המחשבה הזאת. במקום זאת חשבו: אם אגיע למצב שאין לי כסף לקנות אוכל או לשלם שכר דירה, אני אצטרך באמת להחליט מה לעשות. אבל אילו עוד אופציות יכולות להיות? שאולי כן אמצא עבודה, שאולי הסגר ייגמר – חשבו על כל ה'אוליים' החיוביים שאנחנו לא חושבים עליהם ביומיום".
מה אנחנו יכולים להרוויח מהעצירה של החשיבה השלילית?
"אנחנו לא יודעים מה יקרה, אבל אם משהו אכן יקרה, לפחות לא נגיע לשם מדוללי כוח כי בזבזנו את האנרגיה על החרדה בדרך. אנחנו רוצים לשמור על הבריאות הנפשית שלנו – יהיה מה שיהיה, אנחנו צריכים אותה. ולכן מה שקורה לפעמים אינו רלוונטי וחשוב יותר מה שקורה לנו בפנים. כרגע עוד לא קורה ה'רע' שאנחנו מדמיינים, אבל קורה 'רע' אחר שבו אנחנו לא מטפלים - והוא החרדה שלנו. נניח שיקרה הרע ביותר, ולא יהיה לנו למשל כסף לשלם שכר דירה בעוד חודשיים. האם היינו מעדיפים להגיע לנקודה הזאת אחרי שלא ישנו חודשיים וכל לילה היה לנו התקף חרדה? לא משנה מה יקרה, אנחנו צריכים לוותר על השליטה של 'מה יקרה' כי אנחנו לא יודעים. הדבר החשוב ביותר כרגע הוא לעצור את המחשבות השליליות של ההווה. אחר כך יהיה אפשר להכניס לתוך המחשבות גם דברים חיוביים, אבל בלי לעצור את השלילי זה לא ילך".
סרט נגטיב: איך עוצרים מחשבות שליליות?
1. מצאו הסחת דעת
למשל, ספרו מאלף אחורה בקפיצות של 17. זה כמובן כמעט בלתי אפשרי, אבל כך משיגים חמש שניות שבהן אנחנו לא חושבים על הנורא והאיום שעומד לקרות. חמש השניות האלה משמעותיות מאוד כי משיגים בהן סוג מסוים של שליטה במקום שבו אנחנו חושבים שאין לנו שליטה.
2. עודדו את עצמכם על כל התקדמות
עשיתם משהו קטן בתחום של הפסקת החרדה? טפחו לעצמכם על השכם. החרדה לא תיעלם למחרת, אבל היא אולי תפחת בכמה אחוזים.
3. השתמשו בהומור
למשל, אמרו לעצמכם: "זה בסדר, עוד מעט אולי לא אגור בבית שלי ואני מתכנן להתנחל אצל אמא שלי – אמא את הולכת לגור בשירותים, ואני והילדים נגור בסלון". אגב, כשההומור נעשה בשניים או בקבוצה (במשפחה), הוא ממשיך להתגלגל ונותן לנו מנוחה והקלה משותפת.
4. היעזרו בכוח הדמיון
קחו את המחשבה והעיפו אותה ברוח כאילו היא עלה, או קשרו אותה לבלון הליום והיפרדו ממנה בעוד היא עפה למעלה, או זרקו אותה לתוך אש ודמיינו אותה נשרפת. אפשר גם להכניס את הכעס למדורה ולעשות ויסות לרגשות.
5. השתדלו לא להתמקד במחשבה
לדוגמה: הגעתם לחתונה רק בגלל הכלה ויש שם הרבה אנשים שאתם לא סובלים? כדאי לא לעמוד לידם. אז אולי אתם לא מוציאים אותם מהאירוע, אבל לפחות לא תסבלו בחתונה. הרעיון הוא שהמחשבות יהיו בראש, אבל לא כל המיקוד יהיה עליהן.
6. הזכירו לעצמכם שזה טבעי
תוכלו לומר לעצמכם: המחשבה הזאת מותנית אצלי והיא כאן כי ככה בני אדם חושבים באופן טבעי. אני זה שבוחר אם לשים אותה בצד.
7. שתפו אדם קרוב במחשבות האלה
חשוב מאוד לדבר עם מישהו, אבל חשוב לדעת גם עם מי לדבר. אם אותו חבר מעלה רק את התחזיות האסוניות, ותרו על שירותיו. את מי כדאי למצוא? אדם שיכול לומר: "אני מבין שאתה מרגיש לחוץ. זה מחליש אותך. בוא נראה על מה אתה יכול להתפקס כדי שתהיה חלש פחות".
מנגד, האם היאחזות יתר בפסיכולוגיה חיובית היא לא עצימת עיניים?
"הפסיכולוגיה החיובית היא רק עוד כלי בתוך הפסיכולוגיה. אתה בעצם שואל: האם להתרכז בכוחות או בחולשות? מובן שזה תלוי איפה כל אחד מאיתנו נמצא. למשל אם מישהו מרוכז בחולשות שלו, אי אפשר לקפוץ ולומר לו: 'יש לך כוח', כי הוא יענה: 'אבל אני לא מרגיש ככה'. ככל שאנחנו יותר קרובים למשאבים האמיתיים שלנו - לחוזקות ולחולשות - אנחנו עושים אינטגרציה טובה יותר של מה שקורה לנו בחיים".
מקסימום אני אמות
אם הפסיכולוגיה החיובית היא אחד הכלים בארגז הפסיכולוגי להתמודדות עם חוסר הוודאות של התקופה הזאת, אפשר לומר שההכחשה מגיעה מארגז הכלים הפנימי. "צריך להבדיל בין התנהגות סבירה ובין התעלמות", מחדד ד"ר טל. "כשאנחנו חוצים כביש, זה אירוע מסוכן יחסית אבל אין לנו מחשבות הרות אסון, תחושת השליטה שלנו גבוהה ואנחנו זהירים - מסתכלים ימינה ושמאלה. מול הקורונה, אם נתנהג בזהירות, תוך ידיעה שיש רמת סיכון מסוימת – זהו מצב תקין. לעומת זאת, אם אני אומר לעצמי ש'לא מסוכן בכלל בכביש' או 'מקסימום אני אמות', זה יותר קרוב להכחשה – רמת הסיכון קיימת אבל אני שם אותה בצד".
מאיפה נובע המנגנון הזה?
"זה קורה הרבה פעמים כשקשה לנו להכיל את רמת הסיכון הקיימת או שהיא דורשת מאיתנו לראות משהו מציאותי ולהתאים את עצמנו אליו. אותו אדם שלכאורה מכחיש למעשה אומר לעצמו: 'יש מחלה ויראלית שהיא יותר מסוכנת משפעת אבל אין לי שליטה עליה. מכיוון שאני לא מסוגל לשאת את העובדה שאין לי שליטה עליה, אני אומר לעצמי בלי משים – 'זה לא מסוכן, מקסימום תמות'. יתרה מכך, יש גם מי שאומר 'המציאו את זה, אין בכלל קורונה'. זהו מנגנון הגנה טבעי שמגן עלינו מפני העוצמות הנפשיות שאנחנו עלולים לפגוש".
איזה צד נפשי משרתות תיאוריות הקונספירציה?
"בעיקר הרגעה. כשמישהו מגיע לטיפול, למשל, ויש לו מערכת הכי קונספירטיבית שיש, אם היא מאפשרת לו לחיות – אנחנו לא נשב בטיפול ונגיד לו שהוא טועה, כי המערכת הזאת עוזרת לו. אנשים עושים הרבה פעמים דברים מתוך צורך להרגיע את עצמם, אבל טיפול מאפשר לאדם שבוחר בדרך המסוימת הזאת לבחור בעוד דרכים".
אחת ההתמודדויות המרכזיות שלנו עם חוסר הוודאות הנוכחי מתנקזת לחטיבת ההורות. אם קשה לנו להשקיט את אי הוודאות של עצמנו, על אחת כמה וכמה לא פשוט לאייש את תפקיד האורקל יודע־הכל מול הילדים שלנו.
מה עונים לילדים ששואלים שאלות שאנחנו לא יודעים לענות עליהן?
"קודם כל אומרים את האמת. יש דברים שאנחנו לא יודעים, אבל בואו נראה מה אנחנו כן יודעים. מה שאנחנו יודעים חייב להיות מותאם כמובן לגיל הילד. אי אפשר להגיד לילד בן שלוש 'יש נגיף' כי הוא לא מבין את זה".
אז מה כדאי לומר לו במקום לקרוא לנגיף בשמו?
"אפשר למשל לומר: 'נכון שלפעמים אתה חולה ואחרי זה אתה מבריא? אז עכשיו יכול להיות שילדים יהיו חולים ואנחנו לא רוצים שילדים יהיו חולים'. ככל שהילד צעיר יותר, השיחה איתו צריכה להיעשות דרך משחק. למשל שמים כמה בובות מסביב ומציינים שכולם בגן. אפשר לומר: 'שלום, אני הגננת, מה יש לך? אה, אתה חולה? במה אתה חולה?'. המטרה היא להפיק מהילד עצמו מה הוא יודע - מה הוא שמע מהגננת ומהסביבה, לכן קודם כל כדאי לשאול. אחרי שמבררים כדאי להעביר מסר מילולי שתואם לגיל, שוב באמצעים של משחק. למשל הבובה הגננת יכולה לומר לילד: 'אה, קורונה... מה זה קורונה באמת? זו מחלה שילדים מבריאים ממנה. אתה תהיה חולה בבית ותחזור לגן".
ומה אומרים לילדים גדולים יותר?
"עם ילדים בגיל עשר, למשל, השיחה יכולה להתחיל באופן אגבי כי הגישה הישירה לפעמים פחות טובה. לא לוקחים את הילד לשיחה אלא לפעילות. כדאי לשתף אותו בחוויות דומות של עצמנו ומעולמנו. אפשר לומר למשל: 'גם כשאנחנו היינו ילדים ישבנו במקלט'. ואם הילד שואל: 'מה, גם אצלכם הייתה מחלה שגורמת לאנשים למות?', אז אתם יודעים שמה שהוא חושב על המגפה זה שאנשים ימותו. דבר נוסף שחשוב לעשות עם ילדים הוא להעביר להם את המסר שמי שנמצא ודואג להם אלה ההורים ושהביטחון מתקבל דרכם".
אבל לא רק ילדים מודאגים, אלא גם מבוגרים הקרובים לנו. איך עונים למבוגר במצב של חוסר ודאות?
"לא 'מרגיעים' אותו. כשמבוגר בא לטיפול ואומר: 'אני מפחד שיקרה לי משהו', לא עונים לו: 'לא יקרה לך כלום'. אלא 'מה אתה רוצה לעשות עם ההרגשה שאתה מפחד?' או 'איך אני יכול לעזור לך?'. במצב הזה הוא יכול לבקש: 'תגיד לי שיהיה בסדר', אבל זה לא יעלים לו את הפחד כי הוא יחזור אחר כך. במקום זאת אפשר לשאול: 'יש משהו שיעזור לך להתמודד עם הפחד, עם המחשבה הקטסטרופלית או עם תחושת חוסר השליטה?'".
האם המנהיגים בתקופה כזאת מתפקדים כ"הורים" של האזרחים?
"כחברה הרבה פעמים נפנה למנהיגים בתקופות של חוסר ודאות. אנחנו מחפשים מישהו שידבר איתנו בהיגיון בתוך אי השקט. אבל כאשר מי שאנחנו צופים בו לא מקנה לנו שקט והוא עצמו באי שקט, זה יוצר כאוס. בקורונה היו סיטואציות שגם ה'הורה' שלנו כחברה, למשל משרד הבריאות במקרה הזה, היה באופן טבעי מבולבל מאוד בעצמו, והיה קשה לו להודות בעובדה שהוא לא באמת יודע".
ובהשלכה, איך מנהיגות צריכה לענות לשאלות חוסר הוודאות של האזרחים?
"מנהיג צריך קודם כל לומר לאזרחים את האמת - 'אני יודע' או 'לא יודע' - ולזכור שהוא מדבר למבוגרים. בשיווי משקל כזה המנהיג צריך לומר: 'רגע, אני אולי לא בדיוק הגיבור שחשבתם, אבל עדיין אפשר לסמוך עלי', למשל להאציל סמכויות מקצועיות בסוגיות שבאופן טבעי אין לו כישורים לענות עליהן. אבל הרבה פעמים קשה לכולנו, ולמנהיגים במיוחד, להודות שאנחנו רק בני אדם. גם לנו האזרחים יש חלק בכך כי יש לנו צורך במנהיגים חזקים לכאורה, ואפשר לראות את זה בפוליטיקה העולמית. טראמפ למשל הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא אמר 'אני יכול הכל', והאזרחים אמרו: 'אתה יכול הכל', אבל שני הצדדים גילו שזה לא נכון".
ולסיום, רובנו רוצים להישאר מעודכנים וצורכים חדשות מסביב לשעון "כדי לדעת הכל". האם יותר מרגיע לדעת, או שאולי זה דווקא יותר מלחיץ?
"אם באמת היינו יכולים לדעת, זה היה מרגיע אותנו. אבל במקרה הזה אין פה שום דרך לדעת. למשל, אילו מספרים יצאו בלוטו - זה לדעת. מהן ההנחיות הנוכחיות – זו צריכת מידע. אבל אם אתם צופים בחדשות כדי לדעת מה צופן העתיד, זה לא יעזור. כמו כן כדאי להביא בחשבון שאנחנו לא תמיד צריכים להירגע. זה כמו לעבור כביש – אנחנו לא אמורים לעבור את הכביש בשאנטי אלא אמורים להיות ערניים ודרוכים. הלחץ הוא משהו טוב כשהוא מקדם אותנו לקראת זהירות סבירה. בעת הנוכחית צריכת חדשות אינסופית אינה מעודדת דריכות בריאה, אלא חרדה, ולכן כדאי למנן אותה".
האם המשבר הזה יהפוך לרנסנס של קיימות, גידול עצמי ובישול ביתי?
