השחקן שלא פחד מספילברג נכנס לחרדה מהקורונה וכתב על זה שיר

ההגבלות שהוטלו בארץ עם פרוץ מגפת הקורונה השפיעו על מרבית אזרחי המדינה, אבל את השחקן יונתן רוזן הן תפסו כשהוא בלתי מוכן במיוחד. נכפתה עליו חופשה מעבודתו כשחקן בתיאטרון יידישפיל, והאדם הפעיל ומלא העשייה מצא את עצמו, לא מתוך בחירה, פנוי לחוות רגשות שהוא חשב שכבר השאיר מאחוריו.

"בנובמבר אבא שלי רמי נפטר, וזאת הייתה מכה קשה", הוא אומר, "אבל קמתי על הרגליים: גייסתי את כל היכולות שלי, הופעתי בתיאטרון, התמודדתי מתוך העשייה. התמודדתי יפה, הרגשתי שאני בסדר, וכשהגיעה הקורונה, חטפתי את הכאפה הרצינית: פתאום הייתה עצירה של כל האנרגיה; התיאטרון נעצר, הכל נעצר, ופתאום החסר שלו, החלל הזה שנפער, היה נורא. זה הכה בי".

החלל שנפער לטובת תחושת האובדן, לצד חוסר הוודאות לגבי המקצוע שלו והחרדה לבריאותו – כל אלה הובילו אותו למסע שתחילתו באימה גדולה וסיומו בעשייה מחודשת, מותאמת לימים המתעתעים. כך נולד שירו החדש, "כל יום מלחמה", שנכתב ברוח התקופה:

מי זה הפשפש הזה?

יונתן רוזן (42), נשוי לכריסטינה, מנהלת פרויקטים בהייטק, ואב לאיתי (ארבע), נולד וגדל בחיפה וכיום גר בתל אביב. אמו עבדה בחברת תרופות, ואביו היה מהנדס שאט-אט נכנע למשיכתו אל עולם האמנות והיצירה, ובחלוף השנים השתלב בו כמחזאי וכעיתונאי. החלום להיות שחקן פקד את רוזן כבר בתור ילד. "אמרתי את זה להורים שלי", הוא משחזר, "ובגיל עשר קיבלתי תפקיד בהצגה של שלוש שעות, הצגה משעממת בטירוף. לא היה לי ממש תפקיד; רק שיחקתי ילד שיושב ורואה הצגה". החוויה הזו הרחיקה אותו מהבמה למשך כמה שנים, אבל הפרידה לא החזיקה מעמד. בתור מתבגר הוא התחיל לנגן, ומשם הדרך חזרה כבר הייתה קצרה. בתיכון לאמנויות ויצ"ו, בין שיעורי תיאטרון לשיעורי מוזיקה, הרגיש שחזר הביתה. "נתנו לי להיות מי שאני", הוא אומר. "מצאתי את המקום שלי".

עם סיום התיכון לקח את החלום צעד קדימה והתחיל לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. משם עבר לתיאטרון הבימה, והקריירה שלו כשחקן החלה לצבור תאוצה והגיעה אף להוליווד, שם גילם את דמותו של אהוד ברק בסרט "מינכן" בבימוי סטיבן שפילברג. "אמרתי, אני בא להוליווד כמו שצריך", הוא נזכר. "הלכתי לבית אריאלה, הוצאתי קטעי ארכיון וקראתי על ברק ועל סיירת מטכ"ל. אמרתי, לשחק אני יודע, עכשיו אני צריך לדעת על התקופה ההיא וללמוד איך עבדו בסיירת. במהלך הצילומים הייתה סצנה אחת, שבה היינו צריכים לפרוץ דלת ולחסל מישהו ברגע שאנחנו רואים אותו. עשינו חזרות יום שלם, 300 איש, פיצוצים, ופתאום אני קולט שזה לא הגיוני שמיד הורגים: צריך קודם לוודא שהורגים את האדם הנכון. בחוצפה ישראלית אמרתי: 'היי סטיבן'. כולם מסובבים את הראש, שואלים מי זה הפשפש הזה, מה הולך פה. הלכתי אליו, הסברתי לו, והוא היה מבסוט ממני. הרגשתי שתרמתי את חלקי לסרט מהמקום הכי יצירתי". 

לצד הקריירה המתפתחת על הבמה והמסך, רוזן לא שכח את החלק הנוסף בו, שמבקש לכתוב, לנגן ולשיר. "במקביל לעבודה כשחקן התחלתי לעבוד על שירים ובניתי את האלבום הראשון שלי", הוא מספר. "זה היה לא פשוט. כולם הכירו אותי כשחקן, ופתאום יצאתי עם שירים. אמרו לי: 'מה פתאום נהיית זמר?' אבל אני עשיתי את זה מגיל 14". מהרגע שהתחיל לעבוד על יצירתו המקורית ועד שהוציא לאור את השירים, עברו עשר שנים, שכן הוא עשה הכל בכוחות עצמו. "אחרי עליות וירידות הבנתי שבשביל לבנות את עצמי, אני לא צריך למצוא מפיק, אלא להופיע בפסטיבלים, להקליט ולנסות. החלטתי להיות אמן עצמאי". עם צאת השירים לאור החל לקצור את הפירות: חלק מהשירים, ובעיקר "אוטומוביל", נהפכו ללהיטי רדיו שמושמעים עד היום. "'אוטומוביל' מייצג תקופה אמיתית של אופטימיות בגיל 24-23, של הלך רוח של אדם שיוצא לחיים", אומר רוזן. "זה שיר מסע. אני חושב שהכוח של השירים טמון בכך שהם מבטאים הלך רוח של תקופה". 

המצוקה שלי יצאה עליו

הקורונה הסיטה אותו מהמסלול שהוא תכנן לעצמו לחורף האחרון. "היה לי שיר מוכן, שרציתי להוציא בינואר, אבל אז התחיל הבלגן עם הווירוס, והרגשתי שלא נכון להוציא אותו, כי זה להיט כיפי. אמנם, השקעתי בו המון, אבל הרגשתי שלהוציא אותו זה להתעלם מכל מה שקורה. כשאני מוציא שיר, אני רוצה להיות מחובר אליו, והרגשתי שאני לא מחובר לווייב".

ואכן, התחושות שליוו את רוזן בתחילתו של המשבר היו רחוקות מכיף: על רקע בעיית ריאות שממנה הוא סובל, הרגיש חלק מקבוצת הסיכון, ואם זה לא הספיק, הוא ואשתו מצאו את עצמם בחל"ת. "בהתחלה הייתה אי-ודאות, והכל נראה מפחיד", הוא משחזר. "זה היה ברמה של לנקות כל מוצר מהסופר. השיא היה כשצעקתי על הבן שלי שנגע בביצת קינדר שנפלה על הרצפה. הרגשתי שכל המצוקה שלי יצאה עליו, ומאותו רגע אמרתי שאני משנה גישה".

הגישה החדשה אמרה: להניח בצד את החרדות ולהתרכז ביצירה. בשלב ראשון קיבץ רוזן כמה חברים של בנו ויצר חוג מוזיקלי לילדים, שעדיין פועל. "אני נהנה מזה שאני עושה משהו ולא סתם יושב בבית. אם העבודה שלי זה להופיע, למה שלא אשמח ילדים? כל אמן שעולה לבמה, מחויב לשמח את הקהל. הקהל רוצה ליהנות מסיפור, ממוזיקה. מצד אחד, זו הדרך שלי לשרוד את התקופה, ומצד שני זה באמת מרגש להפעיל את החוג הזה ולהרגיש שאני עושה משהו". 

רוזן. "אם העבודה שלי זה להופיע, למה שלא אשמח ילדים?"(צילום: אביגיל עוזי)

הוא גם חזר לכתוב. "לקחתי בקבוק יין, שתיתי, ניגנתי; פתאום הרגשתי שיש לי שיר טוב, ושאני נהנה ומרגיש אליו מחובר. הקלטתי סקיצה, שלחתי אותה לחברים והתחלנו לעבוד".

במקביל, חידש קשרים עם חברי ילדות. "נוצר קשר עם בחורה מהתיכון שלי, שהרימה רעיון שנעשה זום של הכיתה. פתאום אנשים הרימו את הראש אחרי 20 שנה, וזה היה מאוד מרגש". בין ריבועי המסכים של כיתת האמנויות מחיפה היו טינקרבל, הסופרת עינת יקיר ועוד אמנים שכיום מפוזרים ברחבי הגלובוס. מתוך אותה שיחה נולד שיתוף פעולה בינו לבין חברו מהתיכון סשה אגרנוב, נגן צ'לו שהוסיף נגיעה משלו לשיר החדש (ראו סרטון למעלה). "אני שמח על השיר הזה", אומר רוזן. "אני מרגיש שהוא מתאים בול לעכשיו. הוא מדבר על תהליך נפשי של בן אדם. הרבה משפטים שלו מתבססים על דברים שאני קולט בתקופה הזו – למשל, שהדברים הכי בסיסיים בחיים שלנו הם כמו אוויר לנשימה".

הוא היה פעם זמר מפורסם, ואחר כך נעלם. הקליקו על התמונה:

"עשיתי את כל הטעויות האפשריות". הקליקו על התמונה (צילום: זהר שחר)