שחקן מבית טוב: הבן של שני האמנים הולך בדרכם וחושב בגדול

ארד טריפון-רשף הרגיש כמעט תמיד שהמקום שלו הוא הקולנוע, וזה לא מקרי לנוכח העובדה ששני הוריו אמנים שנעו שנים בין הפקות שונות. "אפילו החתימו אותי בסוכנות שבה אבא שלי היה חתום כשאני הייתי תינוק", הוא מספר. "יש פרסומת לבגדי תינוקות, שבה אנחנו מצולמים יחד. היו לי את הנטיות האלה מאז ומתמיד".

מאז ומתמיד הוא גם נהג ללכת לאודישנים, אבל לא התרגש מהם יותר מדי: בשבילו זה היה דבר שבשגרה, משהו שעושים כלאחר יד. "כילד היה לי ברור שאני רוצה להיות שחקן או קולנוען, אבל בחטיבה ובתיכון היה שלב שאמרתי לעצמי שאני צריך למצוא תחום שעושים בו כסף. חשבתי שאלמד משפטים או כלכלה, ושיהיו לי חיים יציבים ומובטחים כלכלית, אבל באיזשהו שלב אתה מבין שאם זה משהו כל כך פנימי ועמוק שבוער בך, אז אי אפשר להתכחש לזה".

והוא לא התכחש לזה. כבר עכשיו רשומים ברזומה שלו תפקיד בסרט הקולנוע "הנשף" ועבודה ככתב בטלוויזיה החברתית, שאותה ביצע במסגרת שירות לאומי. כיום פניו מועדות ללימודי קולנוע, אבל בארצות הברית. "הנחילו לי כל החיים שאין דבר חשוב יותר מלממש את עצמך, להיות מי שאתה, ללכת בעקבות הלב שלך", הוא מתפייט, "ואם ללכת – אז בגדול".

צפו בקדימון לסרט "הנשף" בהשתתפותו:

לראות את הקסם קורה

ארד טריפון-רשף (22) נולד וגדל בתל אביב. אמו היא כנרת טריפון, שהייתה בעבר תסריטאית, שחקנית ובמאית ("סטרייט ולעניין"), ואביו הוא גלי רשף, שחקן ותאורן. הוריו התגרשו כשהיה תינוק, ויש לו שתי אחיות – האחת גדולה ממנו בשבע שנים, והאחרת מנישואיה השניים של אמו, שבינתיים עזבה את השואו ביזנס ועברה לטיפול. "מהצד של אבא שלי העולם של הקולנוע והתיאטרון היה מאוד נוכח", הוא מספר. "כל הילדות שלי הייתי הולך איתו לסטים כדי לראות את הקסם קורה, לפגוש שחקנים, להצטלם איתם. זה השפיע עליי במקום של הפנטזיות האישיות שלי. זה נהפך למשהו שמדבר אליי, ואני זוכר את עצמי קורא תסריטים להנאתי ומתעניין איך כותבים אותם".

גם הוא עצמו התנסה בכתיבת סיפורים ותסריטים. לאודישנים היה מתייצב ללא כוונות רציניות, לדבריו, רק מתוך תחושה שהפלרטוט עם עולם הבמה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. "גם הייתי מצלם סרטים בבית, שבהם שיחקתי. בשלב מסוים אבא שלי לא התלהב מהרעיון שאהיה שחקן, כי אם אקבל תפקיד בסדרת נוער, מה יהיה עם בית הספר. היה גם חשש להיכנס לזה בגיל מוקדם מדי, אז עשיתי סוג של הפסקה, ולקחתי רק פרויקטים של פרסומות וסרטי סטודנטים".

עם אמו כנרת. "המשפחה שלי הכי פתוחה, מקבלת, פלורליסטית"(צילום: אלבום פרטי)

באופן טבעי, את התיכון העביר במגמת קולנוע של תיכון עירוני א' לאמנויות. במהלך הלימודים יצר מספר סרטים, שייצגו, לדבריו, צורות שונות של עצמו. כך, סרטו הראשון עסק בגירושים, ובהמשך יצר סרט שעסק ברומן בין שני נערים.

"אפשר לומר שאני דור שני ללהט"ב", הוא אומר בחיוך. "אחרי שההורים שלי התגרשו, אבא שלי התחיל לחיות עם בן זוג. המשפחה שלי הכי פתוחה, מקבלת, פלורליסטית, אוהבת ומכילה שאני מכיר. זו מתנה, משהו מדהים לגדול בתוכו, אבל אצלי זה יצר אולי הפוך על הפוך. מצד אחד, ידעתי שלגבי יציאה מהארון אין מה לפחד. הייתה תחושה של 'תבדוק את עצמך, תבין מי אתה, הכל בסדר'. ובכל זאת, זה יצר בי אולי האטה של פתיחת המקום הזה. לא הרגשתי צורך לרוץ לספר. סיפרתי לחברים הרבה לפני שסיפרתי להורים, מתוך תחושה שזה לא עניין, וגם אין לי כוח להפוך את זה לעניין. לא הושבתי את ההורים לשיחה והכרזתי על משהו. זה משהו שבדיעבד היה ברור מגיל מאוד צעיר. סיפרתי כשזה נהיה פרקטי, כשהיו לי בעיות ורציתי ייעוץ. מכיוון שאבא שלי חי עם בן זוג, גדלתי לתוך הסיטואציה הזו. רק בדיעבד אתה לומד מהחברה שזה לא רגיל, ושיש לזה שם. אני מקווה שגם משפחות מסורתיות יראו את זה ככה, יחיו את החיים ככה, ייתנו לכל אדם להיות ולחיות בתור מי שהוא".

ארד טריפון-רשף. "הייתה תחושה של 'תבדוק את עצמך, תבין מי אתה'"(צילום: אביגיל עוזי)

הילד החדש על הסט

לאחר סיום התיכון חזר לסט צילומים, הפעם לא לצד אביו אלא לגמרי בזכות עצמו – לתפקיד בסרט "הנשף", המגולל את סיפורה של נערה טרנסג'נדרית והשתלבותה בתיכון, ובו הוא שיחק בין היתר לצד סתיו סטרשקו וניב סולטן (ראו קדימון למעלה). "בהתחלה לא רציתי לבוא לאודישן", אומר טריפון-שחף. "זה היה על היום הראשון של השירות הלאומי שלי, וכבר הייתי מוכן להתמסר לזה ולא להיכנס לדברים אופציונליים, אבל אחרי כמה ימים הסוכנת שלי התקשרה ואמרה שהבמאים התבאסו מזה שאני לא בא, כי הם ראו אותי בסרט הגמר של התיכון, ונראיתי להם מתאים".

הוא קיבל עוד צ'אנס להיבחן, עבר את כל השלבים ונכנס לראשונה להפקה של סרט קולנוע באורך מלא. "מצד אחד, גדלתי על סטים, ידעתי איך זה נראה ואהבתי את התחושה המיוחדת שם. מצד שני, זה הרגיש כמו להיות הילד החדש בכיתה, כי גיליתי שאני לא ממש שחקן בגישה שלי או באישיות. אני יותר ביישן, עושה את הדברים כמו שאומרים לי. אבל זה היה מאוד מרגש, ומאוד נהניתי מהחוויה. זו גם הייתה הזדמנות לטעום מהתהילה ולגלות שדברים שחשבתי שהם זוהרים, לא תמיד כאלה".

במקביל לצילומי הסרט המשיך את השירות הלאומי בטלוויזיה החברתית, גוף תקשורת עצמאי הפועל לקידום סדר יום חברתי, שם סיקר מגוון רחב של נושאים. כעת, אחרי סיום השירות, הוא חוזר לתחום התרבות ועובד על תיק עבודות לצורך לימודי קולנוע בחו"ל. "אני מאוד אוהב יצירה ישראלית, אבל יש משהו בארץ שהוא קטן ומגביל במידה מסוימת", הוא מנמק את הרצון לצאת החוצה. "תמיד היה בי משהו שרצה את הגדול, את המקום שבו אפשר להתפרע ולעשות כל מה שבא לך. בארץ יש פחות כסף בתרבות, ויש משהו לא פייר בזה שמי שרוצה לעסוק באמנות בארץ לא יכול להרשות לעצמו שזה יהיה המקצוע היחיד שלו. אבל היצירה היא משהו עמוק שנמצא בך, צורך לנתב את הרגשות ואת המחשבות לכתיבה, רצון לעורר, לשתף את המוח שלך עם כמה שיותר אנשים. אני חושב שלכל אדם יש מחויבות להביא את עצמו למפגש עם כמה שיותר אנשים, כי זה מה שמניע ומקדם את העולם. אנחנו צריכים להבין שכולנו שונים, ולראות מה יש בכל אחד ואיך זה מקדם אותנו כחברה".

גם הוא בן של שני אמנים. הקליקו על התמונה:

"קרובים קרובים" הייתה הבייביסיטר שלו. הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)