מעצב הרהיטים אריק בן שמחון כבר אינו חיית מותגים כפי שהיה בעבר. מי שנחשב לאחד המתלבשים הטווסיים בתל אביב, השיל בשנים האחרונות את נעלי המוקסינים שהיו מזוהות איתו במרחב לטובת כפכפי אצבע ("כפכפי ים") שהפכו, לדבריו, לאביזר הלבוש הכי נוח וחלק אינטגרלי מחייו. גם אם מדובר בהצהרה שמצטיירת כמניירה של מי שמתגורר בבית מידות רחב ומעוצב לעילא בשדרות רוטשילד בתל אביב, בן שמחון, 54, מסביר את בחירותיו הסגנוניות כתהליך רחב שמלווה אותו לא רק כמעצב רהיטי יוקרה שהפכו לסמל סטטוס.
מהססגוניות ההיא בעבר לא נותר הרבה. את דלת ביתו הוא פותח במכנסי ג'ינס רפויים וחולצת טי אפורה, וכשמבקשים ממנו "להתלבש" לטובת הצילומים, הוא מתרצה ולובש מערכת לבוש מג'ינס שמורכבת מחולצה מכופתרת ומכנסי ברמודה. עם זאת, הוא מסביר, הוא מרגיש הכי בנוח בבגדי הגלישה שלו, הפעילות הגופנית המועדפת עליו. לא פלא ששני הגלשנים נטמעים בטבעיות בחלל הדירה, כמו גם זוג אופנייים – כלי הרכב העירוני שאיתו הוא מתנייד.
מערכת היחסים ההדדית בין בן שמחון לאופנה, בין רהיטים לבגדים, מתגלה גם בקמפיין החדש שיצר בשיתוף צלם האופנה הוותיק וחברו הטוב רון קדמי. בהשוואה לקמפיינים קודמים של בן שמחון וחברות עיצוב אחרות, בקמפיין החדש הרהיטים משניים. תחת הסלוגן We Are Not Strangers (אנחנו לא זרים) מבקשים השניים לייצר אמירה על עידן הריחוק החברתי שבו נערכו צילומי הקמפיין, ועל הצורך בחברות מחדש (ניהול, קריאייטיב ובימוי: רון קדמי, סטיילינג: אייל חג'בי ולינור קלרפלד סירנוש סקויאן, דוגמניות: קארינה ושליו לסוכנות mars moshe abramove, הפקה: קרן קולר).
"רצינו לייצר צילומים בעלי אופי צעיר. לא רציתי שזה ייראה כמו הפקת עיצוב בסגנון 'ארמאני' עם מוזיקה רכה ואווירה של פרויקט נדל"ן", אומר בן שמחון, שלילה קודם לראיון הפגין ברחוב בלפור בירושלים והאנרגיה הצעירה היממה אותו.
"יש משהו סקסי במחאה", הוא מוסיף, "האמת שהרעיון הראשוני שלי היה תסריט עם ביזה של החנות שלי, כי הרגשתי שהולכת להיות כאן אנרכיה. אבל אז החלו מקרי הביזה בארצות הברית (במהלך ההפגנות הגדולות שנערכו לאחר רצח ג'ורג' פלויד, א"י) ורון הוריד אותי מזה".
די נדיר לראות קמפיין לרהיטים שבכלל נראה כמו הפקת אופנה. בקושי רואים רהיטים הפעם.
"הערבוב בין אופנה ועיצוב הוא המהות של העשייה שלי. בהשוואה לעיצוב רהיטים – אופנה מגיבה ראשונה לפוליטיקה ולאקלים. בתחום שלי, בגלל שאנשים קונים מוצר ליותר שנים בהשוואה לבגד שהוא יותר עונתי, התגובה איטית יותר. מהבחינה הזאת, תמיד נשאתי את עיניי לאופנה, למרות שהשנים עשו טוב לתחום עיצוב הרהיטים שנהיה רגיש למגמות ולאקלים חברתי. זה כמו שמדברים עכשיו על ההפגנות ואומרים 'רק אל תכניסו פוליטיקה'. ברור שיש פוליטיקה, כי יש פוליטיקה בכל דבר, ועיצוב נושק לזהויות, לפוליטיקה, להלך רוח בעולם, לאופנה, ולמצב הרוח הפרטי שלי כמעצב. בסופו של יום, אני הולך בכפכפי ים, אז אני רוצה שגם הקמפיין והדוגמנים ייראו נינוחים יותר".
ומה הלקוחות שלך רוצים? את הסגנון הנינוח הזה או משהו יותר ממוסד ומהוגן?
"אני לא מעצב לקהל ואני לא מדמיין דמות מול עיניי כשאני מעצב. אני מעצב דברים שאני אוהב, דברים שאני רוצה לחברים שלי, אבל בעיקר אני מעצב לעצמי. אני לא יודע להיכנס לנעליו של מישהו אחר, זה תמיד יוצא לא אמין".
בן שמחון, נשוי לעמליה ואב לשניים, נולד וגדל בבת ים, בבית שהיה לדבריו מקום מאפשר שעיצב את זהותו. "לא גדלתי על ברכי מוזיקה קלאסית וקודים נוקשים של סגנון אירופאי-מערבי. גדלתי בתוך קערת חמין גדולה שעיצבה אותי, ובקערה הזאת נולד טעם שלישי", הוא אומר, "אני לא יציר הוריי. אני יציר הסביבה, כור ההיתוך".
כמו רבים שנולדו בישראל כדור שני למהגרים, הוא ניסח את סגנונו, גינוניו ולבושו הכי רחוק מכאן. כשנפגשנו לראשונה לפני 13 שנה, הוא הסביר את עצמו ואת מניעיו במילים הבאות: "כילד שאין לו, אתה לומד להתבונן יותר על מוקדי הכוח, ודווקא בתור רעב, איש מבחוץ, יש לי שריר שרואה לקילומטר. היום אני אלוף העולם בקומבינציות האלו, בחיבור בין הגבוה לנמוך. אלו גם הבתים שאני אוהב להיכנס אליהם. זה בית שגרה בו ארטיסטית, כוסית על נעלי עקב או בטלן סטלן מהים – וכל הטיפוסים האלה הם בעצם אני: אני כוסית שלובש פראדה, הולך לים ומתפלש בבוץ".
כעת את בגדי פראדה וקום דה גרסון מפעם תלה עמוק בארון, והוא מנסה לתרגם את עצמו כדמות נינוחה יותר. "עברתי שינוי בשנים האחרונות, ואני יכול להתבונן בו רק בדיעבד, ממרחק של זמן", הוא מסביר, "פעם רציתי להיות מעצב אירופאי והיום אני מבין שאני תבנית נוף מולדתי, שיש לנו זהות של ישראלים. שמתי לב שאני מרגיש היום יותר בנוח בתוך הדבר שפעם יצאתי נגדו, שהתכחשתי אליו. סיפרתי לעצמי שאני בן העולם הגדול, ואז אתה מבין שאתה בן המקום. והמקום הזה בא עם מגרעותיו וגם עם מעלותיו – והמעלות הן אותה חוסר אמצעיות, חברמניות שאנחנו לפעמים שונאים, החספוס. עם השנים היא באה לידי ביטוי בדברים שאני עושה ואיך שאני נראה ובחללים שאני רוצה שיהיו ללקוחות שלי. אני עדיין נהנה לבקר בפריז ומוכר את הרהיטים שלי בחו"ל, אבל השפה שאני מדבר איתך עליה, הנינוחה יותר, זולגת עכשיו לעולם. אני לא יודע אם קוראים לזה ישראלי, אבל זה הולך למקומות יותר משוחררים ובלתי אמצעיים".
ואיך זה בא לידי ביטוי בנראות שלך?
"אין יותר טווסים", הוא מחייך, "היום אני קם ולובש אותי. אני לא יודע אם בכל העולם זה תהליך דומה, אבל כל העולם הבין שנוח לו בטי שירט ונעלי התעמלות. את כל נעלי המוקסינים שהיו לי, מסרתי. אם אפשפש עמוק בארון, אולי אמצא זוג אחד".
הפכת לאדם צנוע יותר?
"זה לא צניעות, אלא יותר בגרות מחשבתית. הארון שלי היה מורכב מדברים רבים, שאת חלקם הגדול אני כבר לא לובש היום. אני מעדיף היום את הפשטות, בגדי גלישה, ג'ינס וטי שירט. כמו באוכל: בסוף היום אני אוכל הרבה טחינה, אוכל פשוט אבל שמוגש בצורה נהדרת".
ויש געגועים לצאת מהבית ולהתלבש?
"כשהייתי צעיר יותר, התלבשתי בפריטים אקסטרווגנטיים וייחודיים, נעליים לבנות, מראה חגיגי. לפעמים חסר לי ה'פיס' המיוחד, אותו פריט בארון שבא לי להפגיז איתו כשאני יוצא עם עמליה".
אני תוהה אם זה גם תלוי גיאוגרפיה. אתה גר בשדרות רוטשילד, אוכל במסעדות ליד. לאן כבר יש להתלבש כשהחיים ברדיוס של מאה מטר?
"החיים שלי עכשיו הצטמצמו לרדיוס מאוד קטן: המסעדות שאני אוהב לאכול בהן נמצאות במרחק הליכה ולסטודיו אני נוסע באופניים. גם כשנסעתי בפעמים האחרונות לחו"ל, לקחתי איתי נעליים יפות שלא יצאו מהמזוודה לאורך כל הביקור. זה הרגיש לי לבוש מדי. זה כבר היה נראה לי תחפושת".
ומה גילינו בארון ובבית של חן יאני ביפו?
