משחר ילדותה ברומניה הקומוניסטית, וגם בהמשך, כעולה חדשה בישראל, נדרשה סורינה ניסנבאום להסתגל לא פעם למציאות חדשה, ומאז היא לא חוששת משינויים ומאתגרים. כשהחמירה מחלת הכליות של בנה, לא היססה ותרמה לו כליה משלה. באותה תקופה, דווקא אז, בחרה להגשים את חלומה ועשתה הסבה מקצועית, שגם היא לא הייתה תחנתה האחרונה. "גדלתי במשפחה שהאופטימיות טבועה בה", היא אומרת, "והחיים לימדו אותי לראות את הטוב ולהאמין שבכל רגע ובכל גיל אפשר לעשות שינויים, להמשיך להתקדם ולכבוש יעדים חדשים".
מי את?
"סורינה, בת 60, נשואה לאריק, אמא של עומר (38), עידן (36), עידית (30) ונמרוד (25) וסבתא לשלושה, גרה בראשון לציון".
ומה את עושה?
"כיום אני אמנית יוצרת ומעצבת תכשיטים, בעלת המותג Sorina - Colors Jewelry Creation ומנחת סדנאות המשלבות את עולם הצבעים עם עולם היצירה. בעבר עבדתי כאחות מוסמכת. יש לי תואר ראשון בלימודי סיעוד מאוניברסיטת תל אביב ואני בוגרת קורס הנחיית קבוצות באוניברסיטת בר אילן".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בבוקרשט, רומניה, אחות בכורה ליולנדה. אבי, משה ז"ל, אגרונום במקצועו, היה ציוני וחלם לעלות לארץ, אבל בכל פעם שהגיש בקשה לעלייה, השלטונות היו מתנכלים לו, והוא היה נשלח לנהל חוות חקלאיות נידחות. מאחר שבמקומות הללו לא היו תנאים לגידול ילדים קטנים, הייתי נשארת אצל סבא וסבתא, הוריה של אמי מלאניה, שלמעשה גידלו אותי בשנים הראשונות ופינקו אותי מאוד. סבתא הייתה תופרת מוכשרת, שיצרה בגדים בשבילנו. כשגדלתי, הייתי מציירת דגמים של בגדים, והיא הייתה תופרת אותם. מגיל צעיר סרגתי בגדים לבובות שלי כדי שלא יהיה להן קר. כבר אז היה בי צורך לעטוף ולטפל.
"כשהייתי בת עשר, קיבלנו סוף-סוף אישור עלייה, ובספטמבר 1970 עלינו לארץ יחד עם הוריה של אמי. הגענו למרכז קליטה בכרמיאל, ואחרי כמה חודשים הוריי מצאו עבודה – אבא במכון וולקני, ואמא כשרטטת בתעשייה הצבאית – ועזבנו. הדירה החדשה שקנינו בפתח תקווה עוד לא הייתה מוכנה, אז בינתיים גרנו עם סבא וסבתא בפרדס כץ. ארבעתנו ישנו בסלון – ההורים על מיטות סוכנות, ואחותי ואני על ארגזים. היינו מאושרים. נשלחתי ללמוד באופן זמני בבית ספר חרדי, שם ביקשו לעברת את השם שלי וקראו לי שרית, אבל אני התעקשתי להישאר סורינה.
"כשעברנו לבית הקבע בפתח תקווה, החיים נכנסו לשגרה. קלטתי מהר מאוד את העברית ומצאתי לי חברה טובה שגרה בבניין שלנו, גם היא עולה חדשה. ההורים היו יוצאים לעבודה מוקדם בבוקר וחוזרים מאוחר, ועד שובם אני הייתי אחראית על הטיפול באחותי. בחופשות הייתי מטפלת בילדים ועוזרת להם בשיעורי הבית, בין השאר במסגרת תנועת נוער לנוער. כשהם היו מתקדמים בלימודים, הייתי מתרגשת מאוד. גם השתתפתי בחוג אמנות, בפרויקטים אמנותיים בבית הספר ופעילויות לנוער שוחר אמנות בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. בשנות התיכון הייתי נוסעת לשם לבד באוטובוס ולומדת טכניקות של ציור ופיסול שהעשירו את עולמי. בתחילת כיתה י"ב הכרתי את אריק במסיבה, ומאז אנחנו יחד".
בצבא שירתה כמדריכה של פקידות שלישות, אבל באמצע השירות נישאה לאריק והשתחררה. המשפחה גרה תחילה בבת ים, ובהמשך עברה לראשון לציון. "האמנות הייתה מרכז חיי כל הזמן", אומרת ניסנבאום, "אבל לא ראיתי בה מקצוע, אז עבדתי כאשת מכירות בחברת מכוניות. אחר כך לקחתי קורס תכנות והשתלבתי בעולם ההייטק, אבל שעות העבודה הרבות לא התאימו לחיי המשפחה, והחלטתי לחשב מסלול מחדש. במשך 12 שנים הייתי בבית; התרכזתי בגידול הילדים, אבל גם לקחתי קורסים וחוגים בתחום היצירה והעיצוב.
"כשעידן, בני השני, היה בן שבע, הוא התחיל לחלות בתדירות גבוהה. לאחר סדרת בדיקות התברר לנו שהוא נולד עם כליה אחת בלבד, ושגם היא לא מתפקדת כהלכה. נכנסנו לתקופה ארוכה של בדיקות, מחלות נלוות ואשפוזים, ובתוך הקושי הגדול הבנתי שאני רוצה להיות אחות. האחיות שפגשתי היו מלאות נכונות לטפל ולעזור, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כשעידן היה בן 14, התברר לנו שתפקוד הכליה שלו הגיע לנקודת אל-חזור, ושהוא זקוק בדחיפות להשתלת כליה. בלי להסס החלטתי לתרום לו כליה שלי, ולשמחתי, נמצאתי מתאימה. התהליך עבר בהצלחה, וכיום עידן בריא.
"פחות מחודש לאחר ההשתלה, כשאני כבר בת 38 ואמא לארבעה, התחלתי ללמוד לתואר ראשון בסיעוד באוניברסיטת תל אביב. נהניתי מאוד מהלימודים, והסטודנטיות הצעירות קיבלו אותי כאחת משלהן. במהלך הלימודים עבדתי בבית החולים שיבא, וכשסיימתי, בחרתי להשתלב במחלקת אונקולוגיה ילדים. לימים, עברתי למחלקת ילודים, ובהמשך עבדתי בקהילה כאחות בשירותי בריאות כללית ואחר כך כאחות קשר של שירותי בריאות כללית באסף הרופא. אחרי 21 שנות עבודה כאחות חשתי רוויה מהתחום והחלטתי ליישם את מה שלמדתי בקורסים ולהתחיל לעסוק בחריזה וביצירת תכשיטים. כיום אני מעצבת תכשיטים, ועבודותיי נמכרות בהצלחה. גם פתחתי סדנה לנשים המשלבת יצירת תכשיט אישי עם עיסוק במשמעותם של הצבעים בחיים שלנו".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לסורינה של היום?
"עוד כתינוקת וכילדה ברומניה, שנדרשה להיפרד מהוריה לתקופות ממושכות, התנסיתי בצורך להסתגל במהירות למצבים ולאנשים חדשים. בשנות הקליטה בארץ למדתי המון מהוריי על כוחה של האופטימיות והבחירה לראות את הטוב בכל מצב. אלה עזרו לי מאוד גם כשבני חלה וחייו היו בסכנה. בד בבד עם תרומת הכליה וההתאוששות יכולתי להמשיך את מסע החיים שלי ולהגשים את חלומי להיות אחות. כשחשתי שובע מהמקצוע הזה, שוב לא היססתי: עזבתי הכל, וכשאני כבר סבתא, התחלתי שוב מחדש".
מסר לאומה?
"בגלל הקורונה אנחנו חיים עכשיו בתקופה של חוסר ודאות. חלק מאיתנו יידרש לחשב מסלול מחדש, תוך ויתור על הביטחון שבידוע והמוכר לנו. זה לא תהליך קל, אבל חשוב שנדע ששינוי הוא אפשרי בכל מצב ובכל גיל. גם אם לא בחרנו בכך, הצעדים החדשים שנעשה עשויים לפתור לנו את מצוקת הפרנסה בטווח הקצר, ובטווח הארוך לפתוח בפנינו עולמות חדשים שיתאימו למצב החדש ולמי שאנחנו".
למה סבלה הילדה הזו מסיוטי לילה קשים? הקליקו על התמונה:
