כאשר אוה מדז'יבוז' (49), מנ"כלית הרשות לקידום מעמד האישה, העלתה לרשתות החברתיות צילום של טבעת האירוסין החדשה שלה, באמצע יוני האחרון, היו גם מי שהופתעו. מדז'יבוז', וורקוהולית ואם יחידנית לאריאל (שש וחצי), טענה בכל ריאיון שלא דחוף לה להתחתן. "כשהעליתי את התמונה עם הטבעת בפייסבוק, קיבלתי המון תגובות בסגנון ׳את נותנת תקווה׳. זה כל כך פומפוזי, זה הצחיק אותי. אני לא מרגישה כך, אבל אם אני נותנת תקווה, סבבה".
את לא מרגישה כך?
"אני חושבת שבהחלט אפשר להעביר את החיים גם בלי להתחתן".
מדז'יבוז' מתעקשת שכל עניין החתונה מרגש אותה עד גבול מסוים. "בגיל חמש לא חלמתי על שמלה לבנה. אני לא שם ולא הייתי שם. זה לא שאם היית אומרת לי, את רוצה בעל וילדים? הייתי מסרבת. הייתה לי חברה טובה שדבר אחד עמד לנגד עיניה: היא רצתה להתחתן ובכל מחיר. אני מגיל 20 עד 30 הייתי בזוגיות בת חמש שנים ובזוגיות של ארבע שנים. מגיל 30 עד 40 עשיתי קריירה. היא מילאה אותי. את צריכה בשלות כדי לרצות ילדים ולא הייתי שם. החברה לא מגיבה טוב לנשים כמוני".
תהיה חתונה?
"נעשה מסיבה. זה מתוכנן לעוד שנה כי עכשיו אני קונה בית ישן בשכונה (צהלה, אמ"ר), שתהיה בו חצר, ואני רוצה לעשות את זה שם, יחד עם יום הולדת 50".
בבית החדש היא מתכננת לגור עם הארוס שלה, מורן לוי (47), גרוש ואב לשלושה, שכרגע מתגורר לא רחוק ממנה. "כבר חשבתי שאני כנראה לא בנויה לזוגיות, כי היו לי קשרים וזה פשוט לא היה זה", היא מודה. "כשאת שנים לבד, זה נוח. בשנת 2020 קל להיות סינגל. הכל נגיש, וזוגיות היא לא דבר קל, בטח בגילים שהאנשים בהם מגובשים".
עבודה מסביב לשעון
מדז'יבוז' עלתה ארצה מאוקראינה עם הוריה כשהייתה בת שנתיים וחצי וגדלה בראשון־לציון. היא למדה בגימנסיה גן נחום במגמה פיזיקלית־מתמטית ושירתה בחיל האוויר.
ב־1997 הוסמכה כרואת חשבון. שנה לאחר מכן החלה את דרכה באגף מס הכנסה במשרד האוצר והייתה רכזת חוליית חברות. "הייתי אחראית על מיליארדים. בגיל 24 המפקח שלי אמר לי משפט שמלווה אותי: 'האנשים שעולים אלייך לרגל, זה בגלל הכיסא שלך, לא בגללך'. לא הבנתי שאני יכולה להיות צודקת, אבל לגמור עסקים של אנשים".
ב־2001 מונתה לסמנכ"לית הכספים של רדיו תל־אביב ובהמשך למנכ"לית. ב־2006 מונתה לסמנ"כלית הפיתוח העסקי של שידורי קשת.
בגיל 38 מונתה למנכ"לית קבוצת מעריב והובילה אותה להנפקה. "השמועות שרצו עליי היו נוראיות", היא נזכרת, "אמרו ששכבתי עם מי שמינה אותי, ששכבתי עם אלה שמתחתיי ושאני לסבית, למרות שיצאתי עם מישהו באותה תקופה. בו־זמנית הכל. ולמה כל זה? כי אני בת 38 ואיך יכול להיות שאני לא נשואה ואין לי ילדים? לא הרגשתי צורך להתנצל. זה בסדר מבחינתי שיחשבו עליי הכל".
אחר כך שימשה שנתיים כיו"ר משותף של עמותת צמ"ח להעמקת ערכי הציונות, וב־2014 מונתה לתפקיד יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. את התפקיד קיבלה כאשר ישבה שבעה על אביה, שנפטר מאירוע לבבי. "בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא שכב במיטה והחזיק את העיתון עם הידיעה על המינוי שלי. הוא היה מאוד גאה", היא אומרת.
בשלוש השנים האחרונות היא מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה.
למה את מייחסת את ההצלחה שלך?
"היה בי רעב להיות ישראלית ולהשאיר את חותמי, והצלחתי בזכות עבודה קשה. יכולתי להגיע בשמונה בבוקר למשרד ולצאת בתשע בערב. לא היו לי שעות, 24/7. לא היה שם רעב כספי, למרות שנשבעתי לעצמי שלא אהיה בחוסר וגם הילד שלי לא. היו תפקידים שהגעתי אליהם כדי לפטר ולצמצם".
היית "הגרזן".
"אף פעם לא פחדתי לקחת את האחריות עליי, להכניס את הידיים לתוך החרא, סליחה, ולעשות את העבודה השחורה. עכשיו אני מבינה שמגיע לצד השני, גם אם הוא הולך הביתה, אולי גם ליטוף. יש בי היום יותר חמלה. אבל חשוב לי לומר שאף פעם לא פיטרתי מישהו כדי להביא מקורב. מעולם לא. בראייה שלי, היה עדיף להציל 2,000 עובדים, גם אם 200-100 עובדים ילכו. במעריב יכולתי להגיע לעימותים בצרחות עם בעלי המניות של העיתון, כי החלטתי שלא יהיה מצב שמשכורות לא ישולמו. אגב, אם הייתי צריכה לעשות את זה עכשיו, כשיש מיליון מובטלים, זה היה הרבה יותר קשוח, אבל כן, יש לי את היכולות לעשות את זה".
הצעת נישואים במלון, ביום ההולדת
את מורן, בעלה לעתיד, פגשה בעקבות ריאיון שבו אמרה שהיא מאמינה שעוד תהיה לה זוגיות. הביטחון שהפגינה מצא חן בעיניו. "מורן עקב אחריי בתקשורת, וכנראה אהב את מה שהוא ראה. יום אחד, לפני שנה, קיבלתי ממנו הודעה בפייסבוק. בדיוק הייתי בקשר עם מישהו אחר, שנה וחצי און אנד אוף, וזה לא היה זה. אמרתי למורן, 'תודה על הפנייה אבל אני בקשר אחר'.
"אחרי שבוע נגמר הקשר ההוא, עבר חודש, נסעתי לפריז, וכנראה שם, אין לי מושג למה, החלטתי לחזור למורן. בחיים לא עשיתי דבר כזה. כתבתי לו, 'אני פנויה, אבל יש לי ילד קטן, מפריע לך? זה אורח חיים אחר'. הוא אמר שלא מפריע לו. בערב ראש השנה האחרון החלטנו לשתות קפה של בוקר בבית קפה בשכונה. באתי עם אפס ציפיות. היה נחמד והוא ליווה אותי לאוטו. בדרך הביתה ראיתי את מורן עובר את מעבר החצייה, צפצפתי ושאלתי, 'אפשר להתחיל איתך?' זה הצחיק אותו מאוד, ומאז זה זרם".
פרטי.
"הוא מסתדר מדהים עם אריאל. הטבעיות, הקבלה וההבנה שאריאל במקום הראשון, זה לא מובן מאליו, בטח לא לגבר שהילדים שלו גדולים והוא יכול היה כל היום לעשות חיים.
"מורן חכם ומצליח בעבודה שלו. הוא מתכנת, ואני גם קצת מעריצה אותו על הדבר הזה, שאין לו שום קשר לעולם שלי. ההומור שלו מצחיק אותי. לא תמיד היה קל לגברים להכיל אותי. לו כן. אני יכולה להיות אני. הוא גבר חזק, לא במובן של איש עסקים מצליח, אלא מבפנים. הוא קיבוצניק במקור, שורשי, אוהב את תרצה אתר ונתן אלתרמן, יש לו ידע כללי מטורף והוא 180 מעלות ממני. חברותי, אבל לא צריך הרבה חברים״.
מה עבד בקשר הזה שלא עבד בקשרים קודמים?
"יש גישה בהורות שאומרת שאת צריכה להיות ׳אמא טובה דיה׳. אני לא מצליחה ליישם את זה עם אריאל, כל הזמן אני חושבת שאני לא מספיק טובה. מורן נותן לי להרגיש גוד אינאף, שאני האישה הכי טובה שהוא יכול היה לקבל. אני אפילו לא שמה לב שהוא נועל סנדלי שורש, שאני לא אוהבת. הוא לקח אותי לערב שירי תרצה אתר ונחשף בנסיעה לשירי עופר לוי ועומר אדם. אני קוראת לו שלדון מ'המפץ הגדול', והוא קורא לי אירנה, על שם אירנה של שאולי מ'ארץ נהדרת', שזה די משקף".
ב־13 ביוני, אחרי תשעה חודשים יחד, הם חגגו את יום הולדתה ה־49 במלון מצפה הימים. החברות קנו להם שובר למסאז׳, הצוות שלה דאג לבלונים ושוקולדים בחדר, "ואז מורן אמר, 'שכחתי משהו באוטו' וחזר עם תמונה שלי ושל אריאל שהצוות שלי במשרד הכין״, היא נזכרת, ״התרגשתי ושמחתי, היינו בחדר והוא אמר, 'יש לי גם מתנת יום הולדת'. ישבתי בישיבה מזרחית על המיטה ועצמתי עיניים. כשפקחתי אותן הייתה שם קופסה של טבעת. התחלתי לבכות. אמרתי לו, ׳תגיד, זה לא אמור לבוא עם הצעה או שאלה?׳ והוא אמר, ׳אה, כן, בסדר, את רוצה?׳ אמרתי: ׳טוב, בסדר׳". (צוחקת)
ואמא שלך לא בזבזה זמן ומיהרה לקנות בגדים לחתונה.
"בשבת קיבלתי הצעת נישואים, ביום שני עברנו דרך אמא שלי שגרה בקריות, והיא אמרה שכבר קנתה בגדים לחתונה. בסוף זה מה שנותן נחת לאמא שלי, גם אם זה לא מבטל את ההישגים האחרים שלי".
אימוץ בבית היתומים
בגיל 42, אחרי הרבה דייטים ומערכות יחסים שלא הבשילו להקמת משפחה, מדז׳יבוז׳ החליטה שהיא לא רוצה לוותר על הזכות להיות אמא. ״זה לא שעם כל ילד שראיתי ברחוב הרחם שלי זעק ורציתי ילד, אבל בגיל 42 אמרתי, אוקיי, קבלי החלטה. שאלתי את עצמי, האם טוב לי בנוחות שלי ובאגואיסטיות שלי? ועניתי כן. האם אני מוכנה לקחת את הסיכון שלא יהיה לי ילד? לא״.
היית בזוגיות באותה תקופה?
"היה לי אז מישהו מבוגר וילד איתו לא היה בכיוון. אישיותית אני גם רגילה להתנהל לבד. התחלתי תהליך של בחירת זרע, ואז הבנתי שאין לי צורך בשיבוט גנטי. חשבתי, למה שלא אאמץ ואשנה גורל של ילד שכבר הגיע לעולם? בבנק הזרע החזירו לי את הכסף".
מדז'יבוז', אישה שיודעת לסמן יעד ולכבוש אותו, יצאה למסע בדרך אל הילד. היא הייתה אז הייתה בין עבודות, נתנה ייעוץ עסקי ובנתה קוטג' עירוני בצהלה (שנמכר לאחרונה ושבו היא מתגוררת עד שתעבור לביתה החדש), וכשהבינה שלא תוכל לאמץ בישראל ילד משום שהיא אם יחידנית, יצרה קשר עם עמותה ישראלית שפועלת במזרח אירופה. "לאמץ ילד זה לא כמו בסרטים, כשאת הולכת לבית יתומים, רואה מלא ילדים והעיניים שלך נפגשות עם העיניים של איזה ילד ואת אומרת 'זה הוא'", היא אומרת. "יש פה אמנוֹת בינלאומיות בין מדינות והייתי צריכה להמציא אינסוף אישורים".
כמה זמן זה לקח? כמעט שנתיים. "מנהל העמותה אמר לי, 'לא רק שאני לא יכול להגיד לך מתי יהיה לך ילד, אני גם לא יודע אם יהיה לך בכלל".
רגע קשה.
"הלכתי הביתה ולא סיפרתי לאף אחד. שלושה ימים אחרי השיחה, פתאום ראיתי את הטלפון של העמותה, והם אמרו, 'יש זוג ישראלי שקיבל הצעה לילד, אבל הם הגיעו, ראו את הילד, אמרו כן, חזרו לבית המלון והחליטו לוותר. הם בני 30 והבינו שעוד לא מיצו את כל האופציות. את רוצה את הילד?' אמרתי, 'ברור'. וזה לפני שראיתי אותו. שלחו לי תמונה ולא האמנתי שאלוהים זיכה אותי בדבר הזה. חשבתי שהוא הכי יפה בעולם".
מדז'יבוז' שולפת סרטון שמתאר בתמונות את אותה התקופה. "זה סרטון שאחותי הכינה לי. אריאל לא מסוגל לראות את זה. זה גורם לו עצב".
מה סיפרו לך עליו?
"הרופא של הזוג שהתחרט ישב איתי, ואמר לי שהוא מעוכב לגילו. טסתי עם אמא שלי, אחרי טיסת המשך נסענו ארבע שעות וחצי עם נהג לבית היתומים בעיירה, חור שהזמן עצר בו מלכת. שנת 2015, ובמלון היה לי טלפון חוגה. בבית היתומים היו המון מדרגות. עליתי ואמרתי, תנשמי, את הולכת לפגוש את הילד שלך. נכנסנו פנימה, ראינו את הילדים, מראה מכמיר לב, ואז נכנסה מישהי עם ילד אפרוח קטן. בשנייה שראיתי אותו זה היה ממש מרגש", בוכה מדז'יבוז', והבכי שלה מידבק. "לא היה לי שום רגש אימהי לפני כן לילדים".
אריאל מדז'יבוז' אומץ רשמית בגיל שנה ושמונה חודשים. אוה פגשה אותו כשהיה בן שנה וארבעה חודשים. המעט שידעה עליו שבר את לבה. "הוא ננטש באופן מתוכנן בחדר הלידה. תשעה או שמונה חודשים הוא היה בבית החולים כי לא היה מקום בבית היתומים. אף אחד לא ניגש אליו. הוא שכב כמו שק תפוחי אדמה. בגיל שמונה חודשים הוא אפילו לא התהפך. ואז הוא עבר לבית היתומים ואטם את עצמו מהחיים. הרופא אמר לי, 'את צריכה לדעת, הוא לא מכיר מגע. לא מחבק. לא מנשק. אל תיקחי את זה אישית'".
איך היה המפגש הראשון שלכם?
"מהשנייה הראשונה הוא היה עליי. צחקנו. התחבקנו. התנשקנו. בביקור השני שלי הוא היה חולה עם אנטיביוטיקה. בבתי יתומים מאכילים בשעות קבועות ואם הילד לא אכל בזמן, הם לא מרשים לך להביא אוכל לילד. הוא היה רעב ובכה ושלוש שעות החזקתי אותו על הידיים ולא הרגשתי כמה זמן עבר".
"הבנתי שזה לא משהו שיסתדר"
כשנכנסה לתפקיד התובעני של יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, היה לה ילד עם קשיים שהלך לגן ודרש תשומת לב אינסופית. היא שכרה עזרה והשתדלה לחזור הביתה בשעות סבירות. "בשנה וחצי הראשונות לא טסתי לחו״ל ולא השארתי אותו עם בייביסיטר, כי הוא היה רגיל מגיל כלום שיש לו מטפלות, ורציתי שהוא ילמד שאני אמא שלו, משום שלא היה לו את שלב ההיקשרות".
מתי הוא אובחן כבעל צרכים מיוחדים?
"בגלל חוסר ההבנה שלי, לא ידעתי להשוות אותו לילדים בני גילו, אבל ידעתי שהוא יצטרך אקסטרה אהבה והשקעה ושהכל יסתדר. כשהבאתי אותו לארץ הבנתי שזה לא משהו שיסתדר. כשהגעתי למכון להתפתחות הילד שללו בתחילה אוטיזם ואמרו שהוא מעוכב לגילו".
לאחרונה קיבלה מדז'יבוז' את האבחנה הסופית לגבי בנה – אוטיזם. "כבר ידעתי שהאבחון הולך לכיוון הזה בחודש האחרון", היא מודה. "ועדיין בכיתי באותו בוקר. אמהות שנמצאות בסיפור הזה, וגם קולגות, כתבו לי שחשוב שאני מדברת על הדברים בקול רם. אני כל הזמן מדברת על האימוץ ועל הצרכים המיוחדים שלו, שתמיד היו. אנחנו רוצים חברה מכילה ושוויונית יותר, שמקבלת צורות שונות של משפחות. צריך לדבר על הדברים האלה".
אין מספיק הכלה בחברה הישראלית?
"הייתי עם אריאל ב'צוותא', הוא היה בן ארבע והתחיל ממש לדבר ואמר בקול רם, 'הנה דובי'. ישבה לידנו סבתא עם הנכד שלה, ואמרה 'ששש, שיהיה שקט'. אמרתי לה, 'זה ילד וזו הצגה'. היא אמרה, 'אז אל תביאי אותו'. וזה עוד לפני שאמרתי לה שהוא עם צרכים מיוחדים. כן, יש חוסר סובלנות לשונות בחברה. חלק מהסיבה שאני מדברת על אריאל, היא משום שצריך להתמודד עם האחר גם אם לפעמים השוני לא נראה לעין באופן מיידי".
לאיזה טיפול הוא נזקק?
"עד גיל שלוש הוא לא דיבר מילה. באותה תקופה ראיתי כתבה ב'אולפן שישי' על מישהו שלא דיבר רציף וטיפול בתא לחץ עזר לו. אמרתי שאני חייבת לנסות. חוץ מכסף וזמן לא היה לי מה להפסיד. הגעתי כל יום לאסף הרופא בשבע בבוקר, 60 ימים ברציפות. זה עלה לי 80 אלף שקל, ואף אחד לא השתתף בזה.
"אחרי טיפול, בתשע בבוקר, הייתי מתחילה לעבוד. זה לא פשוט ואף אחד לא עזר לי. הוא התחיל לדבר בגיל ארבע, והוא מתקדם מדהים. כשאנחנו בגן שעשועים ילדים צוחקים עליו. אין לו מיומנויות חברתיות, ילדים הם ילדים ויש להם אפס סובלנות. קשה לו מולם, הוא רק רוצה לשחק ואין בו טיפת מרמור אחרי כל מה שעבר. זה גומר אותי, אני בוכה המון".
מה היה הכי קשה בתהליך שעברת?
"להבין שהוא תמיד יהיה מיוחד, וזה לא ייגמר בשלב כלשהו. ואז את אומרת, מה יהיה בעתיד? אין לי משפחה. יש לי מעטפת חברים מדהימה. אני בן אדם נורא לא חרדתי, ואיתו נולדו לי החרדות.
"גידול ילדים זה מסע, וילדים מיוחדים זה מסע יותר קשה וארוך וסיזיפי. זה לא פרחים ופרפרים ויש רגעים לא פשוטים, אבל אני אומרת בקול רם לאלוהים תודה שהוא זיכה אותי בדבר הזה. אריאל הוא המהות שלי והוא עושה אותי בן אדם שלם".
את מעלה צילומים שלו עם ההאשטאג #הנסהפרטישלי.
"הילד הזה הוא נס בכל כך הרבה רמות. אני משתמשת בפייסבוק ובאינסטגרם כספר זיכרונות שלי ומקווה שהוא לא יכעס עליי יום אחד. אני מדברת על כך שהוא מאומץ ו'מיוחד' כי זה באמת אושר. יש כאלה שמתביישות בדברים כאלה. הוא מדהים אותי ואני רוצה לצעוק את זה לעולם".
איזו אמא את?
"כשאני שומעת אותו מתעורר, שנייה לפני שהוא מגיע למיטה שלי, אני מתרגשת. היה בוקר שהוא היה אול אובר דה פלייס, הנעלתי לו את הסנדלים ואמרתי לו, 'די, אנחנו מאחרים לגן'. הוא הוריד את הסנדלים וכעסתי. ואז הוא אמר בשקט, ׳אמא, הנעליים הפוכות'. אמרתי לו, 'אני מתנצלת, אתה מדהים, אמא מבולבלת'".
"לא ידעתי שזה תפקיד בלי שיניים"
מה שעוד קרה למדז׳יבוז׳ כשהפכה לאמא בגיל 44, הוא הבנה עמוקה של הנושא המגדרי. ״הבנתי את זה כפי שמעולם לא הבנתי קודם. פרצתי כמה תקרות זכוכית, ועל פניו את יכולה לשאול על מה אני מתלוננת. ועדיין, כשהפכתי להיות אמא, הייתי צריכה לחזור אחרי חמישה שבועות מחופשת הלידה כי זה היה עניין כלכלי. אם לא הייתי חוזרת הייתי מפסידה כסף ולא יכולתי להרשות את זה לעצמי.
"חלק מהבחירה שלי ללכת למגזר הציבורי ולתפקיד הספציפי הזה קשורה לזה. ואני אגיד עכשיו משפט שמכעיס ארגוני נשים: אני לא פמיניסטית, אני פועלת כפמיניסטית. אין לי בעיה עם המילה הזו, אבל זו לא מילה שמגדירה אותי. החיים שלי הם חיים פמיניסטיים, אבל אם תגידי לי להגדיר את עצמי בשלוש מילים, פמיניסטית לא תהיה אחת מהן. זה לא משנה שהחיים שלי הם כאלה מהיום הראשון״.
הרשות לקידום מעמד האישה היא גוף ציבורי שמונה 12 עובדים, והוביל קמפיינים כמו "תתמודדי" שעודד נשים להתמודד בבחירות ברשויות המקומיות. "מסביבי התפלאו, 'למה את עוזבת את התפקיד ברשות השנייה שהיה בו כוח?' לא ידעתי כמה אין לתפקיד הנוכחי שיניים".
כשאת רואה את מספר הנרצחות בישראל, את לא מרגישה שיש תפקיד חשוב בשינוי המספרים האלה?
"חד־משמעית. זו בעיה חברתית. לצערי הרב, כבר שנה וחצי אין תקציב למשרד שלי. אני מרגישה שאני קמלה שם. הגעתי למגזר הציבורי כדי לתת את הכל וכדי לעשות חברה טוב יותר, וקשרו לי את הידיים".
נכון להיום, מדז'יבוז' מרגישה מעט מתוסכלת, ולא רק בגלל הקורונה. "ממשלת המעבר שהייתה כאן בשנה וחצי האחרונות לא היטיבה את מצב הרשות כי אין תקציבים. אני מנסה להעלות את המודעות ואת השיח, אבל הייתי רוצה גם לפעול יותר, זה תלוי בתקציבים ובשינוי חקיקה. בואי נתפלל. כרגע יש 90 חברות ממשלתיות ומנכ״לית אחת. במגזר הציבורי יש עדיין פערי שכר של 30 אחוז בין גברים לנשים ובמגזר הפרטי הפער הוא 40 אחוז. זה נובע מכך שנשים יוצאות מהעבודה בשעות מוקדמות יותר ושהן יוצאות לחופשת לידה, שזו עדיין 'נקודה שחורה'. הקורונה הוכיחה שאפשר לעבוד מהבית".
למה אין שוויון מגדרי, לדעתך?
"כי העולם עדיין מנוהל על ידי גברים. בתקשורת. יש 90 אחוז פרשנים בתחום הביטחון למשל. כשהגעתי עם זה לעורכים בכירים בטלוויזיה ושאלתי איפה הנשים, הם אמרו, 'אבל לא הייתה אישה רמטכ״ל'. גם לא תהיה בקצב הזה, תתקדמו. די עם האמירה הזו".
שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק, טוענת בספרה "לפרוץ קדימה", שהדור שלנו 'נדפק' מהמהפכה הפמיניסטית. יצאנו לעשות קריירה, אבל עולם העבודה לא עשה את האדפטציה.
"והיא גם אומרת שנשים מפחדות לרוץ קדימה, לא מעזות כי הן חוששות שלא יצליחו לשלב בין הורות לקריירה. גבר, תקפיצי אותו לדבר בתקשורת על כל נושא שבעולם, הוא יגיד כן, גם אם הוא לא שמע על הנושא הזה בחיים. נשים רוצות לדעת שהן מאה אחוז שולטות בנושא".
אנחנו צריכות להחליף את הדיסק?
"חד־משמעית. את יודעת כמה פעמים אני יושבת ליד אישה שהיא דוקטור, והיא לא אומרת את זה? אנחנו בהתנצלות תמידית. ישראל התחילה טוב. הייתה לנו זכות הצבעה מהרגע הראשון. הייתה לנו ראשת ממשלה. הייתה לנו ראשת עיר כבר בשנת 1956 בראשון־לציון (חנה לוין, אמ"ר)".
את אישית נתקלת בסקסיזם ובאפליה מגדרית?
"לא, ויכול להיות שהיה נוח לבעלי מניות למנות אותי כי חשבו, 'היא וורקוהולית, היא לא רוצה ילדים'. נוצרה לי כנראה תדמית כזו".
תפקיד מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה מאפשר לך התמסרות לאמהוּת. תסרבי לג'וב בכיר ותובעני יותר?
"עד עכשיו הציעו לי תפקידים טובים ואמרתי לא. המגזר הציבורי בהוויה ובהתנהלות שלו הוא יותר מתון, כי בשישי־שבת אסור לעבוד. במגזר העסקי אין רחמים ואת צריכה לעבוד 24/7, לכן סירבתי. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. אשמח לחזור לתקשורת, שם ההשפעה מיידית".
