דפנה מרמלשטיין, בת 59, מתגוררת באלעד, קוסמטיקאית, גרושה, הביאה לעולם חמישה ילדים: אהרון (בן 31 במותו), מעיין (28), מאיר (27ֿ), איתמר (בן 22 במותו) והדסה (21):
"לפני שנה התהפכו לי החיים ואיבדתי את שני ילדיי בתוך שבוע אחד. ב־16 ביוני, בזמן שהייתי בנסיעה, התקשרו אליי מבית החולים בילינסון שבפתח־תקווה. הודיעו לי שבני איתמר היה מעורב בתאונת דרכים קשה. הוא רכב על אופניים חשמליים בכביש 471 סמוך לפתח־תקווה, ונהגת ברכב פרטי פגעה בו. כשהגעתי לבית החולים הצוות הרפואי הגיש לי כוס מים וביקש ממני לשבת. הם אמרו לי שאיתמר נפצע קשה מאוד ולא שרד את התאונה, שהוא נפטר 20 דקות לאחר שפינו אותו לבית החולים.
באותו רגע הרגשתי שהרצפה נפערה מתחתיי. העפתי את כוס המים שהחזקתי והתחלתי לצרוח כמו שמעולם לא צרחתי. קראתי לשאר ילדיי שיבואו לבית החולים כדי להיפרד ממנו, והם צרחו ובכו. אין יותר נורא מלאבד ילד. זה כמו שעוקרים לך את הלב, עד היום לא הצלחתי לעכל את זה.
בלוויה כל המשפחה הייתה שבורה. זה היה נורא לכסות את הבן שלי בחול. בשבעה בדקתי כל הזמן מה קורה עם הילדים שלי ואיך הם מתמודדים. אהרון, הבכור, לקח את המוות של איתמר קשה מאוד. היה להם קשר מיוחד, הם תמיד דאגו אחד לשני. אהרון לא הפסיק לבכות בשבעה. הוא אמר שהוא רוצה ללכת לראות מה קורה עם איתמר אחרי שכבר קברנו אותו, ולא נתנו לו ללכת.
ביום האחרון של השבעה, לפני שעלינו לקבר של איתמר, אהרון היה צריך להזיז את הרכב שלו בפתח־תקווה למקום אחר בעיר. בדרך חזרה לבית שלי באלעד הוא עלה על מונית ובמהלך הנסיעה הוא קיבל דום לב. כתוצאה מדום הלב הוא הקיא ובגלל שהראש שלו היה שמוט, הוא בלע את הקיא. הוא קיבל דיכוי נשימתי שהתפתח למוות מוחי. בהתחלה הנהג לא שם לב למה שמתרחש, ורק כשהם הגיעו לבית שלי באלעד הוא הבין שמשהו לא בסדר. אני והילדים ירדנו למטה והזמנו אמבולנס. בבילינסון קיבל אותנו אותו רופא שטיפל באיתמר. אחרי ארבעה ימים בטיפול נמרץ אהרון נפטר.
לאבד שני ילדים בתוך שבוע אחד זה כמו לחוות שואה פרטית. הרגשתי שאני נמצאת בתוך רכבת הרים של טרגדיות. אהרון היה בריא לחלוטין ולא היה לו רקע של בעיות בלב. אני מרגישה כעס גדול על הנהגת. התיק נסגר במשטרה ואני מתכננת לערער על כך. כשהיא לקחה את החיים של הבן שלי היא לקחה גם את החיים של אהרון, בני הבכור. אהרון נפטר בגלל מה שקרה לאיתמר. הלב שלו פשוט לא עמד בצער הגדול הזה.
חודשיים אחרי שאהרון ואיתמר נפטרו, פרצו לבית של מעיין, הבת שלי, במושב נחלים, וגנבו את המחשב שלה. במחשב היו תמונות של אהרון ואיתמר שלא היו להן גיבוי. מעיין פרסמה פוסט בפייסבוק וביקשה מהפורץ שיחזיר את המחשב, אבל עד היום המחשב לא נמצא. הרגשתי כאילו איבדתי את אהרון ואיתמר מחדש.
בעקבות ההוצאות על שתי הלוויות, נכנסתי לחובות. היה לי קשה לצאת מהם כי לא הייתי מסוגלת לעבוד במשך שנה שלמה בגלל מה שקרה. ואז מעיין שלי יצאה בקמפיין מימון המונים, הצליחה לגייס עבורי 250 אלף שקל וכך סגרתי את כל החובות. לאחרונה חזרתי לעבוד כקוסמטיקאית ופתחתי מחדש את הקליניקה שלי. אני אשמח להעניק טיפולי יופי לנשים שכולות וקשות יום, כי כשאת מטפלת בגוף זה עושה טוב גם לנפש.
מה שעוזר לי להתמודד זו עשייה חברתית. חודש לאחר שאהרון נפטר, הקמתי פרויקט שנקרא 'אוהל אהרון ואיתמר'. בכל יום ראשון אני פותחת את ביתי לצעירים בסיכון שמגיעים אליי בעקבות פרסום בפייסבוק וקבוצת ווטסאפ. אני מחבקת אותם, מגישה להם ארוחת ערב, מקשיבה להם ומנהלת איתם שיחות בגובה העיניים. הפרויקט, שגם הרב יצחק שוקרון משתתף בו, עוזר להחזיר את הצעירים האלה לתלם, ואני מרגישה שהוא עוזר גם לי ומאפשר לי לשלוח אהבה לשני הילדים שלי שהלכו לעולמם.
למרות הכל, האמונה שלי לא התערערה. אנחנו רואים רק חלק קטן מהפאזל ולא תמיד יודעים מה הסיבה לכל דבר. אני מאמינה שאהרון ואיתמר מסתכלים עלינו ביחד מלמעלה.
בשורה התחתונה: חבקו את הילדים שלכם כל הזמן, כי שום דבר לא ידוע וברגע אחד החיים עלולים להשתנות מקצה לקצה".
