הקדים את הקורונה: האמן שמעודד מוזיקאים ישראלים להופיע ברחוב

מירי אלוני לא לבד: הגיטריסט דורון אמיתי הקים עמותה בשם "למה כובע", שדרכה הוא רוצה להפוך את המדינה למרכז של תרבות רחוב. עכשיו היוזמה שלו רלוונטית מתמיד

זהר אליה טוריאל

|

29.07.20 | 03:20

דורון אמיתי. "לפעמים יותר קשה לנגן ברחוב מאשר בהיכל. הנגן חשוף יותר, מסתכל לקהל בעיניים, בלי תאורה, בלי איפור" (צילום: דנה קופל)
דורון אמיתי. "לפעמים יותר קשה לנגן ברחוב מאשר בהיכל. הנגן חשוף יותר, מסתכל לקהל בעיניים, בלי תאורה, בלי איפור" (צילום: דנה קופל)
 הזמרת חנה אדרי-אלמלח במופע רחוב. "לא מדובר במקבצי נדבות, אלא במוזיקאים מעולים" (צילום: דב מרמלשטיין)
הזמרת חנה אדרי-אלמלח במופע רחוב. "לא מדובר במקבצי נדבות, אלא במוזיקאים מעולים" (צילום: דב מרמלשטיין)
מירי אלוני בנחלת בנימין בתל אביב. "נגינת הרחוב מביאה תרבות לכולם" (צילום: רפי דלויה)
מירי אלוני בנחלת בנימין בתל אביב. "נגינת הרחוב מביאה תרבות לכולם" (צילום: רפי דלויה)

משבר הקורונה גרם לאמנים רבים להתחיל להופיע ברחוב – אבל דורון אמיתי סבור שהם היו צריכים לעשות את זה הרבה קודם. מבחינתו, הנגינה ברחוב היא מטרה חינוכית ולאומית מדרגה ראשונה. עוד הרבה לפני שפרצה המגפה, הוא הקים את למה כובע, עמותה של נגני רחוב מקצועיים, ובחזונו ראה את ישראל הופכת למרכז עולמי של תרבות רחוב.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

"עם כל העושר התרבותי ומזג האוויר הנוח שיש לנו, יכולנו להיות מעצמה עולמית מספר אחת בתחום", הוא אומר. "לא מדובר במקבצי נדבות, אלא במוזיקאים מעולים, שחושפים את הציבור לסגנונות מוזיקליים שונים ברמת ביצוע גבוהה. בתור מי שגדל בצפון הארץ ולא נחשף לכך, אני רוצה שכל ילד בישראל ישמע דרבוקה או צ'לו ברמה גבוהה. נגינת הרחוב מביאה תרבות לכולם, וזאת לא רק סיסמה".

 

כמובן שמעבר לרצון להנגיש אמנות לציבור בצורה ישירה וזולה, מדובר בתוספת פרנסה למאות אמנים, שמצבם הרעוע ממילא הוחמר בתקופת הקורונה. אמיתי מקווה שהמפגש הבלתי אמצעי של הציבור איתם ישנה את הסטיגמה שנוצרה להם, של ציבור מפונק ואליטיסטי העוסק במותרות. "המפלצות שעליהן כותבים בטוקבקים הן אנשים שצריכים להביא אוכל הביתה, ועוד 2,000-1,000 שקל לפעמים עושים את ההבדל בין ללכת עם המכנסיים למטה או למעלה", הוא אומר. "אנחנו אנשים פשוטים, לא מורמים מאף אחד; זה מה שאנחנו יודעים לעשות, ואנחנו עושים את זה טוב. אז במקום לצאת נגדנו, צריך ליהנות מזה, לקחת כמה שיותר ולהעשיר את הרחוב, את העיר ואת המוזיקאים".

 

הכירו את עמותת "למה כובע":

 

 

אם ארגוב יכול

 

אמיתי (37) יודע משהו על קשיי פרנסה. הוא גדל במושב מעלה גמלא שברמת הגולן עם אבא חקלאי ואמא אמנית, ובבית מעולם לא היה עודף כסף. כשבחר במסלול מוזיקה כקריירה, ידע שאין לו גב כלכלי, ובכל זאת, התשוקה ניצחה. הוא למד ארבע שנים לתואר ראשון, חמש שנים למד לנגן בפסנתר, ניגן, הלחין – ועדיין, הפרנסה העיקרית שלו הייתה כברמן. ב-2013 החליט שגם אם לא ינגן, חשוב לו לעבוד בסביבה מוזיקלית: הוא החל לעבוד כמנהל במה של התזמורת הקאמרית הישראלית, והיום הוא עוזר מנהל במה בפילהרמונית. מדובר בעבודה טכנית לגמרי, אבל אמיתי לא רואה בזה התפשרות. "אם סשה ארגוב יכול היה להיות פקיד בבנק, אז אני יכול להיות עוזר מנהל במה", הוא אומר בהחלטיות. "מוזיקאי זה מקצוע מדהים, אבל לא תמיד יש אפשרויות פרנסה. מבחינתי, לעבוד בפילהרמונית זה כבוד אדיר: להיות שם, לראות את ההיסטוריה ולשמוע אותה".

 

דורון אמיתי, תמונת ילדות. "ההורים הופתעו כשבחרתי במוזיקה" (צילום: יאיר אמיתי ז"ל)
    דורון אמיתי, תמונת ילדות. "ההורים הופתעו כשבחרתי במוזיקה"(צילום: יאיר אמיתי ז"ל)

     

    בילדותו הוא לא ממש התעניין במוזיקה, אם כי ניגן קצת בגיטרה. בצבא שירת כחייל קרבי, ורק אחרי השחרור החליט שהוא רוצה להיות מוזיקאי: הוא פגש חבר שסיפר לו שהוא לומד במכללת הד למוזיקה בקריית אונו (כיום היא חלק מהקריה האקדמית), והחליט לגשת להיבחן. "בבחינה ניגנתי בגיטרה, ומאז לא ראיתי שום דבר אחר", הוא נזכר. "הרגיש לי שזאת השפה שאני צריך לדבר אותה. היה לי כסף ממלגת לוחמים שמימנה שנתיים לימודים, ואת השאר מימנתי מעבודה כברמן".

     

    המעבר מחיי המושב השקטים ללב הסצנה התל-אביבית לא היה פשוט. "היה קשוח", מודה אמיתי. "בהתחלה בקושי הרווחתי כסף, ולהורים לא היה לתת. גרתי בדירה מעופשת עם ג'וקים, אכלתי בעיקר אורז ורזיתי מאוד. מה שהחזיק אותי היה המוזיקה והלימודים. המכללה הייתה מקום נעים שקיבל אותי איך שאני, בלי הידע המוקדם, והרגשתי שם כמו ילד בלונה פארק או בחנות ממתקים. אחר כך התחלתי לעבוד במסעדה, וזה נתן לי עוגן כלכלי".

     

    ועדיין, הקשיים הכלכליים לא נעלמו: מהר מאוד הוא גילה שהם חלק בלתי נפרד מחייו של אמן בישראל. "הבנתי שאלפי מוזיקאים כאן יוצאים לשוק העבודה מבתי הספר, מהאקדמיה ומהמקהלות ומגלים שאין מה לעשות פה: או שהם משנים מקצוע, או שהם טסים לחו"ל. זה הטריף אותי. אני חושב שלא יכול להיות שאדם מוכשר, שלמד הרבה, יופיע רק לעיתים רחוקות ולא ירוויח כסף. אני הלחנתי בהתנדבות קרוב לעשר שנים. הבנתי שצריך למצוא פרנסה מסיבית לכמות גדולה של נגנים וזמרים". הוא ראה ושמע על ארגונים של נגני רחוב בחו"ל, וב-2015, אחרי שאמו נפטרה, החליט לקחת חלק מהירושה הקטנה שניתנה לו, ולהקים עמותה דומה בארץ. "קניתי ציוד הגברה לנגינה ברחוב, צירפתי לארגון את עו"ד יוחאי חי ואת נטע פניני כחברת ועד, והתחלתי לפנות לעיריות, למתחמי קניות ולמארגני פסטיבלים ולארגן להם הופעות. ההרכבים שחברים בעמותה שלנו מנגנים במגוון סגנונות. עד היום ניגנו דרך העמותה 200 אמנים, שקיבלו במצטבר תשלום של כ-300 אלף שקל".

     

    צפו בהופעת רחוב של הגיטריסט פאולינו פררה:

     

     

    איך זה לנגן ברחוב?

    "בחו"ל תרבות הרחוב יותר מוכרת – במיוחד בניו יורק ובברלין – אבל גם שם זה לא קל, ולפעמים יותר קשה לנגן ברחוב מאשר בהיכל. הנגן חשוף יותר, מסתכל לקהל בעיניים, בלי תאורה, בלי איפור. אתה והקהל באותו גובה, וזה הכי אינטימי ורגיש. הרבה נגנים פחדו מזה בהתחלה, ואני עודדתי אותם לעשות את זה. כמובן שבעקבות הקורונה יש התעוררות גדולה, והרבה אנשים מהתעשייה פונים אליי. זה מתקשר גם עם מחאת האמנים שנמצאת עכשיו בכותרות".

     

    בימים אלה ועד סוף אוגוסט ניתן לצפות במופעי רחוב של חברי העמותה בגן העיר בתל אביב, מדי יום שישי בין 11 ל-13. הכניסה חופשית. אמיתי רואה בכך עוד ציון דרך. הוא עצמו מבצע את הפעילות בעמותה בהתנדבות; הוא גם נמנע מלהופיע דרכה, בינתיים. "עוד אין לי רפרטואר מספיק רחב לגיטרה קלאסית", הוא אומר, "אבל אני בדרך לשם".

     

    צפו בו מנגן בבית:

     

     

    הגוף שלי קרס

     

    לא מעט משברים אישיים עברו עליו. כשהיה בשנה השנייה ללימודים, נפטר אביו, ולפני חמש שנים חלתה אמו בסרטן, ובתוך שלושה חודשים נפטרה. חודשיים לאחר מכן נולד בנו, בן, ממי שהייתה בת זוגו. "כשאמי חלתה, ליוויתי אותה בבתי חולים, ואחרי שהילד נולד, הגוף שלי קרס", הוא אומר. "עברו עליי ארבע שנים קשות, שבהן חליתי פעם אחר פעם במחלת הנשיקה, ולאחר מכן במחלת כבד אוטואימונית שגרמה לצהבת חריפה ולהורדת משקל. היה לי התקף חרדה, עברתי טיפול רגשי במשך שנה והבנתי שאני צריך להחליף דיסקט. אחרי טיפולים זוגיים החלטנו, בת זוגי ואני, להיפרד בהבנה הדדית, ולפני שנה וחצי עברתי דירה. ביום אחד חזרה לי הנשימה. כבר שנה וחצי הגוף שלי חזק, ואני חוזר לעצמי".

     

    כיום הוא גר בקריית אונו, עסוק בעבודה בתזמורת ובעמותה וכן מלחין ומעבד יצירות לגיטרה קלאסית. יש לו אושר גדול מגידול בנו, לצד געגוע להוריו, שלא זכו להכיר את נכדם. "לא כל כך הספקתי לדבר עם אבא שלי", אומר אמיתי בצער. "הוא היה חקלאי שעבד בשדות מהבוקר עד הערב ועסק גם בנגרות ובבנייה. הוא חסר לי מאוד. אחרי שהוא נפטר, מיד חזרתי לתל אביב, וזה היה סוג של בריחה. אמא נשארה בבית. הוריי הופתעו כשבחרתי במסלול של מוזיקה, אבל לא התנגדו. הם האמינו שאם אעשה את מה שאני אוהב, אני אהיה בסדר".

     

     

       

      מירי אלוני: "אמנים הולכים היום בעקבותיי". הקליקו על התמונה:

       

      "אין אמן שלא מחטטים בחיים שלו". הקליקו על התמונה (צילום: ינאי יחיאל)
      "אין אמן שלא מחטטים בחיים שלו". הקליקו על התמונה (צילום: ינאי יחיאל)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד