רשימת ההקדשות הארוכה בספר הביכורים של דלית לביא נפתחת באביה המנוח, יוסף שמיר – שאיתו היא מנהלת יחסים מורכבים גם לאחר מותו. בפוסט בפייסבוק בתחילת יולי שבו חשפה את ספרה "רווקה בניו יורק" (הוצאה עצמית), תהתה בקול: "האם אני סופרת עכשיו?" והסבירה ש"אבא שלי היה אומר שזה מקצוע ליפי נפש עם עורף חזק".
בחצר ביתה ביישוב הקהילתי בת חן שבעמק חפר, מעשנת סיגריה אחת בשנייה, לביא לא בוררת מילים. היא עושה זאת בחיוך צחור, בעוד עיניה הכחולות הגדולות חושפות כעס כבוש. "אבא שלי קרא לאמנים בשם כולל 'היפים', ואמר שמאחורי כל היפי עומד מישהו עם כיסים עמוקים. באותה נשימה הוא הכניס גם את הפסיכולוגים. שם זאת היתה איבה עמוקה ממש, למרות שלדעתי היתה בו כמיהה גדולה ללכת לדבר עם מישהו. אני חושבת שהיה לו פחד גדול משיגעון. זה הפחד של כולנו, אבל אצלו היה פחד קמאי. אמא שלו ונשים סביבו סבלו ממחלות נפש, דיכאונות, מחלות שלא מדוברות. למזלי, ניצן הוא בוחן המציאות שלי. אני תמיד שואלת אותו: 'ניצן, אני בסדר, אני עוד פה?'"
ניצן, בעלה מזה 25 שנה, הוא מנכ"ל סופר-פארם בשבע השנים האחרונות. לשניים בן ובת, עדי ורוני, חייל ותלמידת תיכון. את הגיבורה שלה, דיתי – שמפתה למצוא את הדמיון בין שמותיהן – מיקמה הכי רחוק מהבית המעוצב בשכונת המגורים היוקרתית ומאורח החיים הבורגני שהיא מנהלת: רווקה בת 35 שבורחת מישראל ומגיעה לנהל חנות בגדי מעצבים ברחוב אליזבת בשכונת נוליטה הטרנדית במנהטן, בהמתנה לוועדה להפסקת היריון.
שאלת האימהות ככורח או רצון צפה ועולה לאורך 176 עמודי הספר שממוסגר בתוך עולם האופנה המקדש נעורים, ומצטרף לשני ספרים שיצאו לאחרונה ועוסקים בנושא האימהות, הבאת ילדים לעולם והמתח בין שפיות לשיגעון: "האחרות" של שהרה בלאו וזוכה פרס ספיר לספרות "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין.
על אף ש"רווקה בניו יורק" אינו ספר אוטוביוגרפי, לדברי לביא, יש לא מעט נקודות השקה בין דיתי לדלית בסוגיות של ביטחון עצמי, שייכות, אהבה וקבלה. "הספר מבוסס על החוויה הקיומית שלי לא להיות שייכת, להיעקר כל הזמן מהמקום הזה שהוא ישראל", היא מספרת. "זאת הילדה בכיתה א' שבוהה בלוח ואין מי שיתווך לה את השפה העברית שהיא לא מבינה, ומכיוון שלא שואלים אם קשה לי – אני מאמינה שאסור לי לבקש עזרה. ההורים עסוקים בפרנסה, גידול ילדים, ולכן התמודדתי לבד. לשמחתי, היה לי עולם פנימי מאוד מפותח. רוב הילדות דיברתי עם עצמי בתוך עצמי, ובזכות זה שהיה לי מראה מתחבב והמון בנות רצו להיות חברות שלי, לא הייתי בודדה. אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת. גם לא בתוך המשפחה הגרעינית שלי".
"האנרגיה של גברים בחיי היא שתלטנית"
היא בת 50 וחצי. נולדה בשכונת רמות אשכול בירושלים, ילדה שלישית לאחר שני בנים. אחריה נולדה אחות נוספת הצעירה ממנה בעשור. בגיל שנה וחצי עזבה המשפחה בעקבות עבודתו של האב כשליח עלייה של הסוכנות היהודית לארצות הברית ולאנגליה. לאחר כחמש שנים, שבו לירושלים ומשם למושב חניאל בעמק חפר. לאחר עשור עזבו שוב. הפעם למלבורן, אוסטרליה.
"הייתי ילדת מושב פופולארית ורציתי להישאר בישראל, אבל עשיתי מה שההורים אמרו לי", היא אומרת במשיכת כתפיים. "לא היה נעים להגיע לקהילה יהודית סגורה ועשירה במלבורן ולא להיות הילדה המקובלת. קראו לישראלים בכינוי גנאי: פיש – 'פאקינג ישראלי שיטהדס'. היה מוניטין נוראי לישראלים".
בבגרותה החלה בלימודי מלונאות בתדמור, שילוב שחיפשה בין מקצוע ביד לטיולים בעולם. את הסטאז' עשתה במלון ארבע עונות בטורונטו, שם, באותו זמן, למד ניצן פסיכולוגיה. השניים הכירו במהלך אחת החופשות שלו בישראל ומאז הם יחד. לאחר מכן השלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותקשורת, ובתחילת שנות ה-90 הקימה עם אביה ואחיה את חברת הבנייה הקלה אוסטק שמיר, כשהיא מופקדת על מחלקת השיווק.
"אם תשאל אותם, הם הקימו את החברה. שתבין באיזה בית גדלתי", היא אומרת על היחס שקיבלה מגברים במשפחתה וישתלב מאוחר יותר גם בסיפורה של דיתי. לאחר שעזבה את החברה, השתלבה בתפקידי שיווק בחברות מזון וטלוויזיה, אך עם לידת בתה החליטה לפרוש מהמרוץ. "הייתי חמש שנים עם הילדים בבית מבחירה מלאה. לא היתה עזרה של סבים וסבתות". היא חיפשה את דרכה בחזרה למעגל העבודה ומצאה את מקומה כמנהלת תקשורת פנים ארגונית בחברת נס טכנולוגיות. שם, היא מספרת, גם נזכרה בתשוקה שלה לכתיבה.
את דיתי כתבה במסגרת סדנת כתיבה של מירי חנוך והתוצאה היא "צ'יק ליט" מקומי, סוגה נדירה יחסית בזירה הספרותית בישראל. באופן טבעי, היא כתבה את עצמה. "שׁתינו קונפורמיסטיות, רוצות לחיות חיים שגרתיים של הליכה בתלם, להשתיק את הקולות מבפנים שצועקים 'הצילו, הצילו'", היא אומרת על קווי ההשקה בין הדמות בספר לבינה. "דיתי תוהה האם אימהות היא בחירה או כורח, האם מישהו נתן לי את הזכות לבחור.
"אני לא שאלתי את השאלות. אני לא אומרת את זה רק כי יש לי ילדים – ושניהם יודעים שאין עולם בלעדיהם. דלית בלי ניצן, עדי ורוני, לא בטוח שהיתה הולכת למקומות טובים. הם עוגן גדול שמתווה לי את היום. דיתי הלכה צעד אחד קדימה: היא אומרת 'עצור'. עד כאן. האימהות שראיתי סביבי לא היו מאושרות. חלק מהן בחרו לסיים את חייהן כי הן לא יכלו להכיל את זה. עמדו בפניה שתי אפשרויות: או שהיא לא נכנסת לזה כי אין לה מושג איך זה ייגמר, לא מתוך פמיניזם, אלא מתוך הישרדות; לבין זה שהיא קובעת ועדת הפלה".
בסוף היא בוחרת להמשיך את ההיריון.
"בסוף הספר אין רגע הארה או שמחה שהיא הולכת להיות אמא. הפחד שם. היא מבטלת ודוחה את ועדת ההפלה, מכירה גבר חדש שמקבל אותה כפי שהיא".
לאורך כל הספר, הנוכחות הגברית אפסית. ניסית לייצר אוטופיה נשית?
"זה מכוון. האנרגיה של גברים בחיי היא שתלטנית. אני כועסת עליהם: אני כועסת על אבא שלי. על האחים שלי. הם לא נתנו לי מקום. כשהייתי נוכחת בפגישה עם אבא שלי ואחי, זאת היתה שתלטנות. הם היו צריכים שאני אהיה הילדה הקטנה, הקישוט, ולא חשוב מה יש לי לומר, כי את לא באמת תתרמי".
יכול להיות שזה תפקיד שלקחת על עצמך?
"אולי למדתי את התפקיד של הילדה הקטנה – אבל בתוכי ישבה אישה חזקה שהיה לה מה להגיד והיא לא העזה. כשקמתי ועזבתי את החברה המשפחתית, אבא שלי היה בהלם ומאוד נעלב. הוא ואחי עשו הרבה דברים שלא הסכמתי איתם ושתקתי. הם עשו את זה כי הם גברים, ואבא שלי פחד מנשים חזקות. אמא שלי לא היתה אישה עוצמתית. היא היתה אישה נורמטיבית, מורה, שלקחה על עצמה תפקידים מסורתיים. לא חשבו שנשים יכולות לרצות, לא חשבו שאף אחד יכול להיות שונה, להביא קול אחר, לצאת מהארון. זאת היתה החברה הישראלית".
אבל גם את, בסופו של דבר, משאירה בספר את הסדר על כנו.
"הסדר הקיים מאוד חשוב לי. דיתי עדיין לא מוכנה לפרוץ את הגבול. וגם אני לא פרצתי את הגבול, אני לא עד כדי כך אמיצה. אני נבהלת בתוך כאוס. היו הרבה שאלות עד כמה רחוק אני לוקחת את דיתי לתוך כאוס, אבל זה לא הרגיש טבעי. מירי (חנוך, א"י) אמרה לי: 'אם היא משתגעת, אז תשתגעי'. השתגעתי עד שמירי נבהלה בעצמה. אני חיה על התפר בין ההפנמות לבין ההתרסה".
מה עוצר אותך?
"הפחד. אני עושה את השינויים בצעדים קטנים ומכבדת את הקצב האיטי. אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רציתי להיות אמנית, מישהי שלא אכפת לה מהכסף, אבל אני מודעת לכך שזה מתאפשר כשיש לי רווחה כלכלית. לא מעט שנים הייתי בת טובה, אישה טובה, והרבה דברים כרסמו בי מבפנים. בזכותם 'עטפתי' את עצמי בשכבות, בהגנה, בבגדים. כלפי חוץ אני משדרת משהו אחד, והפער בלתי נסבל. אבל אני עוד לא יודעת מה אני רוצה שיצא משם".
בספר "השעות" של מייקל קנינגהאם, לורה, אחת משלוש הגיבורות, נוטשת את משפחתה מאחור לאחר שהיא חושבת לשים קץ לחייה. בתום המונולוג המטלטל שלה, היא אומרת: "בחרתי בחיים. יש נשים שעושות מעשה".
"זה לא הסיפור שלי או הסיפור בספר. להתאבד זאת סוג של נטישה. ה-נטישה. ואם את מחליטה לעשות את זה, עדיף שלא יהיו לך ילדים; ועדיף ורצוי שלפני שאת עושה ילדים, תלדי את עצמך. אבל אם אני צריכה לקחת את הצד של מליצת יושר לנשים נוטשות – הייתי מצליחה לראות לנפשן. מעטות הנשים שאימהות היא המימוש שלהן".
לו היה מתאפשר לך, היית בוחרת באורח החיים של דיתי?
"לא הייתי מנתבת את חיי למקום הזה ובוחרת להיות רווקה. הקמת משפחה היא המודל שנכון עבורי, ואם לא הייתי מוצאת בן זוג והוא אותי – לא הייתי מגדלת ילדים לבד. אני יודעת שזה לא עכשווי לומר את זה, אבל זאת דעתי. כך או כך, להיות אמא זה לא 'מאסט' בעיניי. עצם זה שנולדת אישה לא מסמן לך ייעוד להיות אמא, כי לא יכול להיות שנולדתי להיות רק מכונת ייצור ילדים, לפרנס. הפוטנציאל להיות אמא הוא כמו שלגבר זה להיות אבא. דיתי היתה ילדה לא רצויה. אמא שלה אומרת לה שהיא כמעט הפילה אותה".
ואמא שלך?
"אמא שלי לא אמרה לי דבר כזה, אבל אני יודעת שהיו לה ניסיונות של הפלות ושלא הייתי מתוכננת. אז לא רצו בי? נדחפתי? אסור לי להתלונן? תהיי יפה ותשתקי? זה כרסם בי הרבה שנים".
איך התייחסו ליופי בבית?
"העריצו אותו, אבל לא לימדו אותי להתגאות בו. כשהייתי בת 13, הציעו לי לדגמן ובבית הטילו על זה וטו מוחלט. אבא שלי לימד אותי שהיופי שלי הוא סכנה. העולם היה מקום לא בטוח בעיניו. היום, כאמא לנערה יפה, אני לפעמים קמה בבוקר עם בטן מתהפכת, אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שהעולם מסוכן. אני רוצה שהיא תדע שהעולם נפלא והכל פתוח בפניה. היא תמיד אומרת שהיא תהיה מנכ"לית והגבר לצדה ייהנה מזה. היא והבן צוחקים שעשיתי אקזיט כשהתחתנתי עם ניצן, אבל אני תמיד מספרת להם שהכרנו כשהוא היה סטודנט תפרן. הדברים האלה מחלחלים אליהם לאט".
"אני קונה טוב, איכותי. ויש לזה מחיר. גם כספי"
השיחה הכבדה שמתנהלת עם לביא רחוקה מעלילת הספר שמתקיימת בזירה של בגדים יפים ומותגים. כאן המרחק בין דיתי לדלית מצטמצם, כמעט משיק. חדר הארונות של לביא הוא אוסף פריטים מרהיב, שעטנז של צבעים, טקסטורות ושילוב בין גבוה ונמוך. לצד בתי אופנה בינלאומיים כמו לואווה, פראדה ומייזון מרג'יאלה, תוכלו למצוא כאן שמות מקומיים כמו לארה רוסנובסקי, קום איל פו ואביגיל קולקר למותג AKA-Rock. לפני ארבע שנים לקחה את התשוקה שלה צעד נוסף קדימה והקימה את In/Between, קהילת נשים שנפגשת למכירות בגדים ועיצוב ביתיות לצד הרצאות, תוכן, אוכל וקיטורים.
התשוקה לאופנה, היא מספרת, מלווה אותה מילדות, הרבה בזכות דודתה, שרה גרוס, אמהּ של הסופרת, עיתונאית ובלוגרית שלי גרוס. היא, מצדה, כתבה עליה בבלוג "המלבישה" לאחרונה כך: "דלית היתה החברה הראשונה שלי. כשהייתי בת שנתיים ומשהו, הם חזרו משהות של כמה שנים בארה"ב. פתאום משום מקום נהייתה לי משפחה גדולה. שנים קיבלתי ממנה את הבגדים שהיו קטנים עליה והם תמיד היו הבגדים האהובים עליי. גם היום כשאני לוקחת לה בגדים מהארון, הם מיד מרגישים כמו בית, ולנצח יהיה להם ריח של אמריקה".
"לבגדים מקום חשוב בחיי. הרגשתי שבזכותם מסתכלים עליי במבט אוהב", מגלה לביא, "הבנתי שהם יעזרו לי לצלוח את החיים. זכיתי לתשומת הלב שרציתי, והמבטים שקיבלתי מהעולם היו כלפי החיצוניות. קצת הרסתי אותה עם השנים, כי יש פער בין הפריטים שאני רוצה לאיך שאני נראית, אבל אני מוצאת את הדרך להתלבש בסטייל. זה יצירתי לא פחות מלהיות אמן. זה יורד לעומקם של הדברים. למקום של אותה ילדה, אישה, שרוצה שיראו אותה".
את הדגש הזה הציבה גם על עטיפת הספר: צילום של בתה רוני מניו יורק, בו מצולמת חברתה יובל (שהיתה אחראית על הסטיילינג בצילומים לכתבה זו), לבושה בשמלה א-סימטרית כתומה בעיצובה, מתוך קורס קיץ שעשו השתיים בבית הספר הגבוה לעיצוב פרסונס בניו יורק, פריבילגיה השמורה לבנות עשירים. "החופש של הבת שלי לבחור במה תעסוק, להסתובב באופן עצמאי בעיר גדולה, לגלות את עצמה ולהתפתח הוא בשבילי הצלחה עצומה – שברתי את שרשרת הדורות המגבילה והשיפוטית שהגעתי ממנה", היא מסבירה, "אי אפשר להתעלם ממנה".
בין אם אלו מכנסי פאייטים שחורים של לארה רוסנובסקי או שמלה שחורה עם תיפורים בולטים של לואווה בעיצוב ג'ונתן אנדרסון – לביא מספרת כי במשך שנים ארוכות בגדים הפכו לעיסוק מרכזי בחייה. בגדים, ולא אופנה, היא מדגישה יותר מפעם אחת. אולי כדי לבדל את עצמה מעולם המושגים השטחי לכאורה. "רציתי כל בגד שנראה עליי טוב ורציתי דברים שהשקיעו בהם ועשו אותם עם תהליך, סיפור, שמבינים את הגוף הנשי. היו שנים שהתפזרתי – היום אני בהתכנסות. מה שרואים אצלי בארון זה אוסף. יוצאים מעט מאוד דברים ונכנסים מעט, אך טובים ואיכותיים".
איך נראים הרגלי השופינג שלך?
"אני קונה טוב, איכותי. ויש לזה מחיר. גם כספי. אני מעדיפה לקנות זוג נעליים טוב מאשר ארבעה זוגות נעליים שלא יחזיקו מעמד. בישראל למדתי להכיר את האופנה דרך הרגליים. הייתי הולכת ממקום למקום, ממעצבת למעצבת. היום אני בעיקר משוטטת אונליין. לא מזמן סיקרן אותי לפגוש את המעצב אלישע אברז'יל. ישבתי אצלו שעתיים ואמרתי לו: 'אני כל כך רוצה ללבוש בגד שלך – אבל אין במידה שלי. ואני גם לא בטוחה שהגזרות שלך מתאימות לי".
זאת אחת התלונות נגד מעצבים ישראלים: אין מידות.
"נכון, אני צריכה להשקיע זמן ולחפש. אצל הצעירות אני לא מוצאת כלום. אני יכולה לקנות בייסיק אצל אוננוקו שזה רחב אבל לא אוהל, ואני קונה הרבה בקום איל פו. מעט מאוד נשים תלכנה להזמין בגד אצל מעצב לפי מידתה, גם אם יש להן יכולת כלכלית. באופן אישי, אני על התפר בין לקנות אצל חלק מהמעצבים מהקולב לבין להיות איתם בקשרים שהם יתפרו לי עצמאית".
ועדיין, הארון שלך מלא. למה בתי יוקרה בחו"ל מעצבים למידותייך וכאן פחות?
"יכול להיות שהם לא רוצים לקוחות מלאות, ומצד שני, נשים למדו להסתפק במועט. אבל אנחנו לפני שינוי: אתה רואה היום נשים כמו שמחה גואטה ותקוה גדעון שלובשות בגדים צמודים בפריים טיים ונראות מצוין. הרבה בזכות מה שהן משדרות".
ומה גילינו בארון ובבית של נלי תגר ההריונית?
