זה קרה לפני מספר שנים, במהלך ביקור שקיים אלכס ברגר עם אשתו אליסה בחצי האי קרים שבאוקראינה. הוא שכר אופנוע, הרכיב עליו את אשתו ונסע איתה לאורך חוף הים השחור. כשהשמש החלה לשקוע, מצא נקודת תצפית, החנה את האופנוע לידה, ואז עמד עם אשתו וצפה בשקיעה. זו הייתה בשבילו הגשמת חלום. "אנחנו נוסעים, ואני רואה את השמש יורדת, וזו בדיוק התמונה שראיתי בילדות. אנחנו עומדים שם, ואני מבין שזהו זה", הוא משחזר.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
מי שלא מכיר את הביוגרפיה של ברגר, לא יבין על מה ולמה ההתרגשות הגדולה, אבל מי שמכיר את תולדות חייו, יודע שבמשך עשר שנים הוא לא יכול היה לראות שקיעות: בעקבות תאונת דרכים שעבר בילדותו, עיניו חשכו. הרופאים היו פסימיים לגבי סיכוייו לראות, אבל הוא לא הפסיק לקוות. "לא הסכמתי להאמין שאשאר עיוור", הוא נזכר. "למרות העובדה שהעיניים שלי לא ראו, תמיד היו לי בראש תמונות שממש יכולתי לראות. באחת מהן ראיתי את עצמי נוסע על אופנוע עם בחורה בים, ליד השקיעה. אבל כל התקופה הזו לא הייתי עסוק בלהתלונן על זה שאני לא רואה. לא היה לי זמן להתלונן. אם הייתי מדבר כל הזמן על הקשיים שלי, לא הייתי מצליח להתמודד. אבל אני התמודדתי, ועשיתי".
ובסוף הוא גם זכה לחזות בשקיעה, ובעוד דברים רבים. למשל, בריקודים על עמוד:
לדבר אל הגוף
ברגר (36) נולד בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, וחי שם עם אמו הפסנתרנית, סבתו ואחיו הגדול. בגיל 12 חייו השתנו: הוא עלה על אופניים כדי לקנות גלידה לו ולחבריו, ובעודו רוכב על כביש מהיר, רכב התנגש בו. "אני זוכר את עצמי מתעורר, ורואה רק אור לבן", הוא משחזר. "שמעתי את אמא שלי מדברת עם מישהו לידי, ולא הבנתי איפה אני נמצא". הוא היה בבית חולים, בלי יכולת לנוע, עם חור בגולגולת - ולא רואה. הרופאים לא ידעו לומר אם יחזור לראות, וחייו הפכו למאבק יומיומי של שיקום. "החיים השתנו, ואין אופציה אחרת. קורה משהו, ואתה שם, בתוכו. אין לך ברירה. זה כמו שזורקים אותך למים ואתה לא יודע לשחות: לומדים תוך כדי".
כעבור שנה הוא הצליח לראות רק צללים. "לא הצלחתי לזהות אנשים, לראות פרטים, בוודאי לא לקרוא – רק לזהות שמשהו זז. התחלתי לנסות ללמוד מתוך זה איך אפשר לזוז ככה בעולם. הבנתי שאני שומע, מריח, רואה שינוי באור, ומזה הצלחתי להבין מה קורה סביבי. זו שפה חדשה לגמרי. אנשים שלא רואים, מפתחים הבנה מיוחדת".
מכיוון שלא הלך לבית הספר, ניצל את הזמן כדי לנסות להכיר את המציאות החדשה. "הייתי לוקח כדור, הולך ברחוב וזורק אותו על קירות כדי ללמוד ולהבין איפה נמצא מה. הכדור היה מגיע לקיר, חוזר אליי, וכך הייתי לומד איך ללכת. החברים ניתקו איתי את הקשר, אז לפעמים הייתי הולך לשחק כדורגל בשכונה אחרת, עם ילדים שלא מכירים אותי. היינו מתחילים לשחק, ואם הייתי מפספס את הכדור, הם היו מבינים שאני עיוור, והמשחק היה נגמר".
בגיל 14 עבר ניתוח שנועד לסגור את החור שנוצר בגולגולת שלו על ידי חיבור מלאכותי של עצם. "הגוף התנגד, דחה את העצם, ונדרש ניתוח נוסף. בלילה שלפני הניתוח הבא שכבתי במיטה והתחלתי לדבר לגוף שלי. אמרתי: 'למה אתה דוחה את זה? זה בשבילנו. אנחנו צריכים את החלק הזה, לקבל אותו'". למחרת, בבוקר הניתוח, הגיע רופא לבדיקה אחרונה וגילה תוצאות מפתיעות. "הבעיה נעלמה, הגוף קיבל את החלק, והחליטו לשחרר אותי".
כעבור שנה עלה לישראל עם אמו, והשניים השתקעו בבאר שבע. ברגר החל ללמוד כאן בבית ספר וגם הלך למועדון לעיוורים. "ניסו ללמד אותי כתב ברייל, אבל לא הסכמתי. לא התייחסתי לעצמי כמו לעיוור, וכתב ברייל זה משהו של עיוורים. לא הייתי מוכן לקבל את זה". עם הנחישות הזו הצליח לסיים את בית הספר. הוא גם התעקש להתגייס לצה"ל, אבל כשהגיע לרופא העיניים בלשכת הגיוס, לא הצליח להסוות את מגבלתו. הוא התנדב לשירות לאומי במשטרה והתרגל לחיות כמי שמתנגד בכל תוקף לעיוורונו; משתדל אפילו שלא לספר עליו לסובביו. "הייתי הולך ברחוב, ואנשים לא היו מבינים למה אני לא אומר שלום. הייתי לפעמים נופל, נתקע. היו כל מיני בעיות. וכשאתה לא רואה את עצמך, פחות אכפת לך איך אתה נראה. עליתי במשקל והגעתי ליותר מ-120 קילו".
למה אתה דוחה את הקרנית?
ביום הולדתו ה-22 נסע לבקר בן דוד שגר בערד. השניים יצאו לטייל, והדבר יצר תפנית. "הלכנו כמה שעות, ופתאום אני מבין שמשהו קורה לגוף שלי: אני מזיע, מרגיש כאילו יורד ממני משקל. התחלתי לצאת להליכות של שלוש שעות כל יום, ובתוך פחות מחצי שנה ירדתי 50 קילו". החברים ובני המשפחה התקשו לזהות אותו לנוכח השינוי הקיצוני. ברגר, מצידו, התחיל לדגמן. "למדתי איך ללכת על מסלול, לעמוד מול המצלמה. זה היה קשה, כי לא ראיתי את המסלול, והייתי צריך ללמוד אותו מראש כדי לא ליפול בדרך. הייתי מגיע למקום לפני התצוגה ומודד לפי מספר הצעדים כמה אני צריך ללכת עד קצה הבמה".
אחרי שהחזיר את גופו לממדיו הקודמים, נותרה לו מטרה אחת – לחזור לראות. כהרגלו, הוא לא נכנע למגבלה. בשלב מסוים הוצע לו לעבור השתלת קרנית – ניתוח מסוכן שיכול היה לגרום לו לראות יותר, או לאבד לגמרי את יכולת הראייה. כשנמצאה תרומת קרנית מתאימה, נכנס לניתוח. כשהתעורר, החל לראות צבעים, אולם כעבור מספר ימים התפתח סיכון לזיהום, והוא נדרש לניתוח נוסף. "בלילה שלפני הניתוח שוב שכבתי במיטה ודיברתי אל הגוף שלי. שאלתי: 'למה אתה דוחה את הקרנית? אנחנו צריכים אותה. היא פה כדי לעזור לנו. למה אתה מתנהג ככה?'" כשהתעורר למחרת בבוקר, הגיע הרופא לבדיקה והודיע שכבר אין צורך בניתוח. "הפעם כבר לא הייתי מופתע", הוא אומר בחיוך.
החושך נכנס לי למוח
אף שנוספו לראייתו צבעים, מצבו לא השתפר באופן משמעותי. "הייתי צריך להיות זהיר אחרי הניתוח, לכן הלכתי לעבוד במפעל מיוחד לאנשים עם ליקויים, ושם התחלתי לראשונה להרגיש שאני עיוור. פתאום גם בחלומות שלי הייתי עיוור. הרגשתי שהחושך נכנס לי למוח. עשיתי את כל הבדיקות ואמרו לי שאם המצב לא השתפר, כנראה שלא אוכל לראות. התחלתי לחשוב שאולי הרופאים צדקו כבר לפני עשר שנים".
רגע לפני שהתייאש לגמרי, הבין שזו לא דרכו. הפתרון שמצא היה להכניס אדרנלין לדם באמצעות פארקור. "עובדים בזה על באלאנס, על תחושת גוף, וזה מה שעושים כשלא רואים: מסתמכים על התחושה. עם הפעילות הזו חזרו לי הצבעים לראש. הבנתי שאני צריך להפסיק ללכת למועדוני עיוורים ולהפסיק לבצע עבודות של בעלי ליקויים. התחלתי לחיות חיים של ספורט".
השינוי בראש הוביל גם לשינוי במציאות. באחת מעשרות בדיקות העיניים שעבר, נמצאה עדשה שהצליחה להתאים לקרנית שהושתלה, ואחרי עשר שנים הוא חזר לראות. "אני מסתכל קדימה, ופתאום אני מבין שאני רואה: אני רואה בית, אני רואה את המספר שרשום עליו, אני מסתכל למעלה ורואה ציפורים, עץ ירוק. פתאום אני רואה ילדים רצים, אנשים מחייכים, בגדים, תסרוקות". הוא עלה לאוטובוס ונסע מחנות האופטיקה בבאר שבע לדימונה, שם גר באותה תקופה – נסיעה שהוא לא ישכח. "הסתכלתי מהחלון ולא סגרתי את העיניים. כשהגעתי הביתה, ראיתי את אמא שלי, והיא הייתה מבוגרת יותר משזכרתי אותה. הייתי מופתע מאיך שהאנשים נראים. דמיינתי אותם אחרים".
מיד אחרי שחזר לראות, השלים ברגר את הפערים: הוציא רישיון נהיגה ורישיון לאופנוע וגם החל לעבוד כצלם ופתח עסק עצמאי. הוא התמחה בצילום רקדנים וספורטאים, וכך הכיר את אשתו, אליסה פלסקובה. "ערב אחד הזמינו רקדנית למופע במועדון. היא הביאה עמוד, שעליו היא רקדה, ואני צילמתי. כשהכל הסתיים, עזרתי לה לקפל את הציוד ולהחזיר אותו לסטודיו שלה. משם זה התגלגל". ברגר ופלסקובה הורים לבת, ליזה (14), ומנהלים יחד אקדמיה לריקוד על עמוד ולאקרובטיקה אווירית, שנמצאת בהרצליה, שם הם גם גרים. ברגר גם מעביר שם שיעורים בתחומים שונים, בהם פארקור. התלמידים שלו לא מעלים על דעתם מה הוא עבר.
בין שיעורים לצילומים הספיק לכתוב ספר, "שמן ועיוור", שבו הוא מספר את תולדות חייו. "אליסה אמרה לי לכתוב, ואני שאלתי: 'מה אני יכול לכתוב?' אבל התחלתי, וראיתי את האצבעות שלי כותבות בלי הפסקה. לקח לי כמה חודשים, אבל הוצאתי אותו לאור". הספר נכתב ברוסית, תורגם לאנגלית ונמכר באמזון. "לא צריך לחשוב מה רע בחיים", מסכם ברגר. "אני, עם כל הקושי, לא התעסקתי בזה אף פעם. גם כשקרו לי דברים לא נעימים – למשל, כשחברים שלי עזבו אותי – אמרתי לעצמי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולהתמודד. אם יש בעיה, צריך לפתור אותה. זה מה שעשיתי".
ד"ר שני גלוסקה רוקדת על עמוד להנאתה, אבל העיסוק העיקרי שלה שונה לגמרי. הקליקו על התמונה:
