אייקון מאויר בשבוע: בחמש שנים הפכה בילי אייליש לקולו של דור
טבעונית, חובבת בגדים רחבים, חושפת את הרגשות והדיכאונות שלה, אבל גם ילדה טובה שלא לוקחת סמים וגרה עם ההורים – עוד לפני שחגגה 20, היא סמל לתקופה
בילי אייליש
סליחה, במי מדובר? הזמרת בילי אייליש עוד לא חגגה 20, וכבר נחשבת ל"קולו של הדור" (וגם לפנים שלו). כעת היא מסכמת חמש שנות פעילות מוזיקלית עם פרס גראמי טרי על "אלבום השנה", לאחר שרק בשנה שעברה נבחרה ל"תגלית השנה". זהו הספק מרשים לכל הדעות, אך הזמנים החדשים כנראה מחייבים גם תהליכים מהירים. יכול להיות שבעוד שנתיים היא כבר תיחשב ל"כוכבת עבר", כפי שקרה ללא מעט כישרונות שנסקו מהר. מצד שני, אולי היא פה כדי להישאר.
בילי אייליש היא פרסונה שצמחה להיות הרבה יותר גדולה מסך פעילותה המוזיקלית. היא הפכה במהרה לסמל של קוּליות – הדרך שבה היא מלחששת את שיריה, הבגדים הרחבים במיוחד שהיא לובשת, הצבעים בשיער, ההתבטאויות התקשורתיות שלה, הווידוי על המשברים הנפשיים. כל אלה הפכו אותה לסמל של נעורים בוגרים, מין מושג שבוגד בעצמו וממצב אותה כמודל הזדהות עבור בני נוער ששקועים בדימוי הגוף, דיכאונות ותחושה כללית שהחיים הם לא מה שהבטיחו להם.
אייליש מסמנת וי על כל מה שהוא בון-טון בניאו-פוליטיקה העכשווית – היא טבעונית, היא מטושטשת מגדרית, היא חשפנית רגשית באינסטגרם (מה שמחליף את החשפנות הפיזית ששלטה עד כה ברשת החברתית), היא מסוגננת בלי להיות קורבן אופנה, והיא גם ילדה טובה שמתנזרת מסמים וגרה בבית עם אמא ואבא. אני לא יודע אם כבר המציאו שם לדור הזה, אבל אם לא, אני מציע לקרוא לו דור הביליז.
למה אייקון? אייליש היא באמת ראי הדור. ראי מוקצן וצבעוני יותר מהנערים שאותם היא מייצגת, אבל מי שבהחלט משקפת את כל מה שנערץ, נכון לעכשיו, בתרבות הרשת. אפילו הביוגרפיה שלה נקראת כמו תסריט לסרט סטודנטים: זה מתחיל עם אבא שחקן ונגר ואמא לוליינית, ומשם והלאה – חינוך ביתי, קריירת ריקוד קצרה שנגדעה בפציעה, הפרעת גוף דיסמורפית והתמודדות עם תסמונת טורט, הקמת להקה עם אחיה והקלטת סינגל ראשון – וכל אלה קרו לפני גיל 14.
היא מתלבשת תמיד בבגדים גדולים ורחבים, שאותם היא מסבירה כצעד שנועד כדי ש"איש לא יוכל לשפוט את גופה". עם זאת, בתחילת השנה השיקה קולקציה תחת הלוגו שלה יחד עם H&M, כי אג'נדה זה מצוין, אבל אם אפשר לעשות ממנה הרבה כסף, זה מצוין עוד יותר.
אלבום אחד עם תכנים קודרים, תדמית אפלה אך צבעונית, עשרות פרסים, דיכאון שהפך למנוע יצירתי ומיליוני מעריצים (ומספר דומה של שונאים) – אלה החומרים שאיתם שינתה בילי אייליש את חוקי המשחק של התעשייה שאחראית לרוב האייקונים של התרבות במאה האחרונה.
היא כוכבת פופ ענקית מכל הבחינות – מכירות, פרסים ובאז תקשורתי. היא שולטת בשיח של הרשתות החברתיות ויודעת לתפעל אותן – אם זה בהסרת עוקב באינסטגרם מכל מי שעקבה אחריו (הסלבס הישראלים כבר עשו את זה קודם), או קליפ שהעלתה שבו היא מתפשטת כדי למתוח ביקורת על הדרישה מאמנים לחשוף את גופם. כן, מין הפוך על הפוך כזה, שנשמע הגיוני רק למי שבאמת רוצה להאמין לה.
אבל אייליש היא אייקון גם מחוץ לאינסטגרם. היא החזירה לעולם הפופ את האסתטיקה של החריגות המורבידית שנעלמה ממנו בעשורים האחרונים, במיוחד עבור מי שהתגעגע למרילין מנסון. אולי זה אותנטי, אולי מדובר באסטרטגיה מתוחכמת לפתות מעריצים בעזרת טרור רגשי ומניפולציות תדמיתיות. כך או כך, זה מצליח לה.
למה לא? הזיעה שמתלווה למאמץ להיות סופר-קוּלית היא הכי לא קוּלית, ונדמה שאייליש לא מדלגת על אף טריק בספר ההוראות למגניב התורן. זה מעייף, גם לצפות בבילי אייליש, וגם, אני מניח, להיות בילי אייליש. אז אני אומר – בבקשה, תורידי מינון. לא חייבים גם שיער ירוק וגם ציפורניים שחורות וגם קליפ עם עכבישים שיוצאים מהפה המדמם שלך. הבנו, את מלנכולית ומיוחדת, עכשיו אל תשכחי לסדר את החדר שלך.
ובכל זאת: אייליש היא באמת תופעה ייחודית בנוף הפופ שניזון בעיקר מתואמות ביונסה וריהאנה, שמדברות על העצמה נשית כשהן חמושות במחשופי ענק. מרענן לחזות במישהי שהיא גם מאוד מוכשרת וגם לא מרגישה צורך לצמצם את המלתחה שלה לוואריאציות על ניילון נצמד ומדבקות באזורים אינטימיים.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
