כשהילד עולה לכיתה א', חובה לקנות לו שולחן כתיבה, נכון? אז זהו, שלא

אולי מאוחר מדי לעשות את השירות למענכם, ואולי עדיין אצליח: נכון שהילד עולה לכיתה א' ואתם מתרגשים מאוד? נכון שכבר חיפשתם לו שולחן כתיבה?

עִצרוּ! אל תקנו כלום.

בואו נחזור במהירות הבזק שש שנים אחורה, ונגלול את ציר הזמן אל הלידה. מזל טוב! יכול להיות שקניתם סט-קומפלט לרך הנולד, כי הורים צעירים הם טרף קל וידוע. שנתיים אחר כך נופלים למלכודות בדמות "מיטת נוער" (נוער? כולה פעוט בן שנתיים שעובר מלול תינוקות למיטה של שני מטר, למה לא ישר למיטה וחצי?), שתופסת את כל החדר למשך שש שנים מיותרות בערך (טיפ למי שלא הבין: אל תקנו מיטת נוער לפני שיש לכם נוער. לא, שמונה לא נחשב נוער. תשאירו להם רצפה לשחק בה, זה יותר חשוב).

ואז, כשהילד בן שש, כתוב בהוראות ההפעלה: "שולחן כתיבה חדש". אנחנו מופגזים בפרסומות, ודימוי ההורים המשקיענים והמאורגנים שקונים לילדם שולחן כתיבה (בקנייה משפחתית משותפת, אללי) רודף אותנו. ועדיף כמובן שיהיה מול חלון, כי בפנטזיה שלנו הם גם מרימים את הראש ומתפעלים מהנוף, תוך כדי תרגול של לוח הכפל.

אז כמו רבים מחוקי ההתרגשות עם ילדים, יש סיכוי סביר שאתם מתרגשים מזה יותר מהם, ובאמת שזה מספיק מרגש גם בלי שולחן: עם ילקוט חדש, וחברים חדשים, ומורה חדשה, ובית ספר ענק שמטלטל את עולמם - שולחן כבר לא ישנה כל כך.

מעצבים משווים בין הפנטזיות על חיינו המעוצבים לבין החיים האמיתיים שלנו, כדי לתכנן מראש פתרונות לצרכים שיעלו אחר כך. הבעיה עם שולחן כתיבה היא שאנחנו מתקשים להיזכר בעצמנו כילדים, לא כל שכן ברזולוציה של הכנת שיעורים. אז נסו לרגע להיזכר בעצמכם כמתבגרים: איפה נהגתם להכין שיעורים? איפה למדתם לבגרות? אצלי זה בוודאות לא היה על שולחן. אף פעם. בפעמים שבהן כן למדתי בחדר שלי, זה תמיד היה על המיטה או על הרצפה – והמקום בשניהם היה מועט.

מה שאני כן זוכרת משנותיי בתיכון, הוא כיצד אני נאבקת לסדר את שולחן הכתיבה שלי, עמוס הבלגן. ואתם, כן נהגתם להכין שיעורים (בואו נגיד שהכנתם שיעורים) על שולחן כתיבה בחדר שלכם? דָה.

שולחן לילדה, לפי הספר (עיצוב: עדי טריפון). על כמה מתערבים שביום יום הוא עמוס בלגן?(צילום: איתי בנית)

ילדים אוהבים להיות היכן שכולם נמצאים. עיצוב: קרני חורש(צילום: שירן כרמל)

במעט הפעמים שבהן ראיתי אותם ממש מכינים שיעורים, הילדים שלי - כמו כל הילדים - אוהבים להיות היכן שכולם נמצאים: בחלק הציבורי של הבית. מכינים שיעורים על שולחן האוכל, על שולחן הסלון, על רצפת הסלון, על רצפת החדר, על המיטה ועל השטיח. לא על שולחן.

יכול להיות שקניית שולחן היא דרך לשקף לילד שלכם את ההתרגשות שלכם לכבוד אשפוזו במוסד החינוכי, אבל במילא המסכן נאלץ לשבת עכשיו ארבע או חמש שעות על כיסא ליד שולחן, אחרי נחיתה קשה מגן חובה. לא חבל להושיב אותו גם בבית, כאשר הוא נאלץ לבצע את המלאכה המיותרת והשנואה של הכנת שיעורים (ולמה צריך אותה? אי אפשר ללמד בין שמונה לאחת בצהריים?) כשהוא מרותק לכיסא ליד שולחן? ועוד כיסא ושולחן ענקיים בדרך כלל, גבוהים ומכוערים.

שלא לדבר על המחקרים השונים שממליצים להימנע מישיבה ממושכת ולא בריאה, אלא לשנות תנוחה מדי פעם. אז אם כבר שולחן, הייתי ממשיכה עם השולחן הקטן מימי הגן: הוא גם מעודד יצירה וגם נכנס בקלות לחדר.

אם כבר, אפשר להמשיך עם השולחן הקטן מימי הגן. עיצוב: סטודיו DOMA(צילום: שירן כרמל)

יותר חסכוני, וגם תופס פחות מקום. עיצוב: גלית הירשפלד(צילום: שירן כרמל)

אצלנו, בעיקר מפאת מצוקת מקום בחדר שאותו חלקו שני הילדים, לא קנינו לגדול שולחן. השיעורים, איכשהו, הוכנו. אחרי כשנה מצאתי ברחוב שולחן קטן ורקוב למראה, והשכלתי לאסוף אותו אל מכוניתי (אני זקוקה לטנדר, אין ספק). הנגר שלי החליף לו משטח, והוא נראה כמו חדש, חמוד ביותר.

הבת שלי, שלא אוהבת שיעורי בית יותר מאחיה, דווקא ששה לשבת אל שולחנה. אבל מעבר לסיבות הברורות (הגודל שלו התאים למידותיה וזו הייתה הפינה שלה בבית), זה הצליח כי הוא נמצא בסלון. למדנו על הדרך שכל ילד זקוק למידה אחרת של ריכוז כדי להכין שיעורים: כשהתגוררנו בדירה קטנה למדי בתל אביב, מוקד הכנת השיעורים היה שולחן האוכל, שממוקם מטבע הדברים בלב החלל הציבורי בין הטלוויזיה למחשב - שני דברים שקשה לעזוב כדי להכין שיעורי בית. זה לא ממש עזר.

עינב ליד השולחן הקטן שלה בסלון, כשעוד גרנו בת''א(צילום: גלית דויטש-דביר)

אם הבית שלכם שייך לטרנד הנעלם (ובצדק) של בתים המכילים "חדר משחקים", העונש מוכפל: לא רק שהוצאתם את המשחקים והכיף מהחדר שלהם, עכשיו אתם גם תוקעים שם חובות ולימודים. יאי. מה שקורה בפועל הוא שיש חדר לשינה, שבו נמצאים בדרך כלל מיטה וגם שולחן כתיבה או ארון, ויש חדר שבו משחקים.

לעתים רחוקות, שני החדרים מתפקדים. כשהילדים קטנים, בדרך כלל שניהם נטושים, והילדים נמצאים בסלון עם המשחקים שלהם. לעתים, חדר המשחקים הוא חדר אנרכיה ובלגאן או חדר שכולם נמצאים בו, וחדר השינה הוא חלל סטרילי לתצוגה בלבד.

בזמנו, הייתה לי התלבטות: אם אמקם את שולחן הכתיבה בחדר של הבת שלי, ואת המשחקים שלה בחלל אחר, ייתכן שהיא תאהב פחות את החדר שלה, כי שם היא צריכה להכין שיעורים. זה יהיה חדר שינה פלוס חדר עונש. מצד שני, אם אמקם את שולחן השיעורים בחלל המשחקים, אולי יהיה לה קשה אפילו יותר להכין שיעורים ולהתרכז שם. הרי מה שלא יהיה, הם יכינו שיעורים על שולחן האוכל. ובעצם, מה הבעיה שהם יכינו שיעורים על שולחן האוכל?אצל חברים שלי, שגרים בווילה עם שלושה מפלסים, חדרי הילדים נטושים תמיד (וכן, יש בהם שולחנות כתיבה) והילדים תמיד בסלון או במרתף, בחדר המשחקים. לא חבל? ההפרדה הזו מעקרת את החדר, המרחב הפרטי של הילד שלכם, המקום שבו הוא חי. היא נשענת על תפישת עולם פולנית (ויסלחו לי סבא וסבתא שלי, שני הצדדים) שמאמינה שיש את "החיים" ויש "לשחק", ושזה לא הולך ביחד. שאלו את עצמכם אם זו תפישת העולם שהייתם רוצים להעביר לילדים.

שולחן כתיבה בפינת המשפחה. מי צריך הפרדה? עיצוב: גלית הירשפלד(צילום: שירן כרמל)

אני כותבת על סמך הניסיון האישי שלי, של חבריי ושל בתים רבים של לקוחות שאני רואה. יכול להיות שאצלכם זה אחרת, כמובן, אבל לשיטתי, שנייה לפני שאתם קונים שולחן כתיבה מפואר (או מיטת נוער לתינוק בן שנתיים, או בכלל קונים חדש בהמון כסף) תשאלו את עצמכם אם באמת צריך את זה, אם באמת צריך את זה עכשיו, ואם באמת חייבים חדש. אפשר גם להחליט שמחכים ורואים, ומתאימים את העיצוב לחיים - ולא להיפך. ואם יש לכם כסף מיותר, תתרמו לי: אני עדיין צריכה טנדר.

את כל זה כתבתי לפני שמונה שנים, כשעזבנו את העיר ורק הגענו לכרמי יוסף. הילדים שלי גדלו קצת ולומדים היום בכיתות י"א ו-ט', ומה אומר לכם: שמונה שנים, והם עדיין לא הכינו שיעורי בית על השולחן שלהם. שניהם לומדים ומכינים שיעורים על שולחן האוכל או במשרד שלי. בדיוק כפי שחזיתי. וזה לא רק בגלל הקירבה אלינו, כי כשהם לומדים הם רוצים להתרכז. הם זקוקים למקום מנותק, שהשימוש העיקרי שלו הוא למידה.

בביתה של האדריכלית ענת באבד הילדים לומדים בבית, וחולקים שולחן עם אמם. לחצו לכתבה המלאה על משפחה יוצאת דופן מעין דור (צילום: שירן כרמל)

לשניהם, אגב, יש שולחנות כתיבה בחדר. שניהם מכוסים בערימות שאני אפילו לא מנסה לגעת או להילחם בהן, בדיוק כפי שחדר הנעורים שלי נראה בזמנו. אחת לאיזה זמן מוגבל, בהתקף מוטיבציה או בהסכמה לזרום איתי, הם מסדרים אותו, ואז ממשיכים להכין שיעורים על שולחן פינת האוכל. הציונים בסדר גמור, תודה ששאלתם.

ששנת לימודים הבאה תיפתח. ושתהיה עם כמה שפחות שיעורים. אמן.