"ספציפית אני פחות נפגעתי ממשבר הקורונה", היא מודה. "יצא לי בפוקס, אבל הלב שלי מתרסק בשביל כל האחרים. כואב לי על הנגנים, התאורנים, הסאונדמנים, את לא מבינה כמה הלב שלי איתם. כל הצוות שסביבי לא עבד כבר כמה חודשים. עכשיו, כשפתחו את אולמות האירועים וחזרנו להופיע, תאמיני לי ששמחתי יותר בשבילם מאשר בשבילי".
מישל, הקרוי על שם סבו מצד האבא, נולד במשקל 3.4 קילו, ואחרי שלושה ימים עם אמו במלונית של בית היולדות, הם חזרו הביתה. איתם הגיעה גם זואי, האופר, שהוזמנה עוד לפני הקורונה. "את יודעת איך זה, גזים, שיניים, לא חסרות לתינוקות סיבות למה לא לישון בלילה, ואם אני מגיעה מהופעות באמצע הלילה ויש לי בבוקר הקלטות, אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לישון", היא מסבירה. "כל זמן שאני בבית, אין לה כמעט מה לעשות, כי אני כל הזמן איתו, אני מאוהבת בו, חיים שלי. נשמה טהורה, הילד הזה, הוא הביא איתו כל כך הרבה אהבה ושמחה, הוא האור של הבית. עכשיו אני מתחילה לעבוד ואין מה לעשות. צריך להרוויח כסף, יש לי ילד לפרנס".
את מיניקה?
"לא. החלטתי מראש לא להיניק. כל אישה צריכה להחליט מה מתאים לה, ולי זה לא מתאים".
ההיריון היה מתוכנן?
"כן, לגמרי, רציתי כבר בונבון קטן בבית, רציתי להיות אמא צעירה. פחדתי שבגלל הקריירה זה יידחה ויידחה ויברח לי הזמן, ולא רציתי להתעורר בוקר אחד בגיל 30 ולהרגיש שפספסתי משהו. אמרתי, לא משנה מה יהיה, אני רוצה ילד ולא אכפת לי אם זה יעצור לי את הקריירה. עברתי היריון לא קל, כי הייתי צריכה לעבוד תוך כדי".
מה זה אומר לא קל?
"בשלושת החודשים הראשונים הקאתי בלי סוף והופעתי כל ערב, זה היה סיוט. היו לי טעמים מוזרים בפה, ריחות מוזרים, והכל הרגשתי באקסטרה. הייתי יורדת מהבמה, מגיעה הביתה ומקיאה את נשמתי. כשהתחלתי את הפסטיגל הייתי בחודש חמישי־שישי וכבר התמוטטתי, זו הייתה עבודה מאוד קשה. הרגשתי לא במיטבי, היו לי סחרחורות והקאות, אז צמצמתי את ההופעות שלי בפסטיגל, הופעתי רק בחלק הראשון, וגם דחינו לאוגוסט הופעה גדולה שהייתה מתוכננת בהיכל מנורה. אני מקווה שההופעה הזאת תתקיים, הכל תלוי בקורונה".
כמה עלית במשקל?
"17 קילו, ותוך דקה הורדתי עשרה, בלי ספורט, בלי כלום. ירד לבד. אני לא רוצה לרדת עוד, אני אוהבת את עצמי ככה. לפני ההיריון הייתי רזה מדי, עשיתי דיאטה אבל ירדתי יותר מדי".
למה בכלל עשית דיאטה?
"ראיתי את עצמי בסרטונים של הברכות שצילמתי לאנשים והזדעזעתי. לקחתי על עצמי אתגר וירדתי 15 קילו. תמיד הייתי רזה ותמיד אכלתי מה שבא לי. לפני שנתיים־שלוש פתאום תפחתי בלי להרגיש, הייתי מסיימת הופעות באמצע הלילה ונופלת על הכל בלי חשבון. לא הייתה לי מודעות בשיט. פתאום אני רואה לחיים, בטן, משהו לא נורמלי, והחלטתי לעשות סוויץ', לקחתי מאמן אישי שנתן לי תפריט ותרגילי כושר. במקום מטוגנים ופיצות אכלתי ירקות ולחם קל, היה קשה אבל התרגלתי. הבעיה היא שהלכתי עם זה רחוק מדי והגעתי למשקל של 40 קילו, אז עכשיו השבעה קילו שעליתי באים לי טוב. אני אוהבת מאוד את איך שאני נראית, אני יותר אמהית ונשית".
איפה תפסו אותך הצירים?
"במקלחת. התחלתי להרגיש צירים קטנים, אבל לא לקחתי סיכון, אמרתי: 'זהו, אני הולכת לבית חולים'"
איך הייתה הלידה?
"היא ארכה שבע שעות. בהתחלה היה קל, אבל אז זה התגבר ונהיה כואב כמו שאמרו לי. וכמה שהכנתי את עצמי לזה, זה היה כואב יותר ממה שדמיינתי. בסוף נתנו לי אפידורל. פחדתי מאוד מהלידה, היו לי מלא חששות, לא הבנתי איך זה נפתח ויוצא ילד במשקל כזה, אז עשיתי מלא שיעורי בית".
ממה היו החששות?
"קודם כל פחדתי שיכאב מוות וגם התפללתי שהוא ייצא בריא וגם שיֵצא דומה לי. סחבתי אותו תשעה חודשים, שלא יערבב אותי".
פחדת להגיע לבית החולים באמצע הקורונה?
"זה היה נורא מפחיד, אבל הייתי חייבת ללדת, איזו ברירה הייתה לי?"
איך הייתה הברית?
"עשינו אירוע מצומצם, לפי הנהלים והמגבלות, היו 50 איש, ממש רק משפחה והחברים הכי קרובים. זה לא סוד שרציתי לעשות אירוע גדול, עם 700 מוזמנים, ונאלצנו לבטל בגלל הקורונה. הלוואי שנוכל עוד לעשות אותו בקרוב, שלא נאבד את המומנטום".
מה גילית על עצמך שלא ידעת בעקבות האמהוּת?
"שיש לי את זה. יש בי יצר אמהי שלא ידעתי על קיומו. גיליתי אהבה אחרת, שאי־אפשר לתאר, כלפי היצור הזה שהוא חצי אני וחצי בעלי. היריון הוא כמו נס, איך אפשר להסביר דבר כזה? אני רוצה ארבעה ילדים, לא פחות. אולי יותר".
- הראיון המלא עם עדן בן זקן מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
