כשד"ר גלית שאול נבחרה לתפקיד ראשת המועצה האזורית עמק חפר, לפני כשנתיים, היא חשבה מיד על הסבא שלה, אהרון דפני ז"ל, שנפטר כשהייתה בת 14. הוא היה איש ציבור רב-פעלים – קצין בדרגת סגן-אלוף וסגן ראש מועצת רמת השרון – והיה ביניהם קשר עמוק ומיוחד: הסבא ראה בה את ממשיכת דרכו, לקח אותה איתו לעבודה, הטמיע בה את חיידק העשייה הציבורית, ובצוואה שלו ביקש שהיא זו שתכתוב את סיפור חייו. מאז מותו עברו 36 שנים, ורק עכשיו, בימים אלה, שאול סוף-סוף ממלאת את בקשתו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"עד היום אני לא מבינה איך הוא חשב שאעשה את זה", אומרת שאול. "הוא השאיר אחריו טקסטים ארוכים, בכתב יד סבוך ולא קריא, וכשהתחלנו במשפחה לנסות לפענח אותם, התברר לנו שהם כיסו רק חלק קטן מחייו. הוא לא כתב על משפחתו שנספתה בשואה, או על הקריירה המפוארת שלו. הוא נפטר מסרטן בגיל צעיר, 67, ופשוט לא הספיק".
היו עוד דברים שהוא לא כתב עליהם, וגם לא דיבר עליהם. בני המשפחה ידעו שהוא הגיע לארץ בספינת מעפילים ולחם בבריגדה היהודית ובהגנה, אבל רק כשהחלו להתעמק בכתבי היד ולברר באינטרנט, מצאו שהוא היה מעורב באחד האירועים הטראומתיים ביותר שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות. "גילינו שסבא היה מפקד פלוגה בקרב על קיבוץ ניצנים, שהסתיים בכניעה, והוא זה שהורה על הנסיגה. זה עורר המון כעס ביישוב. הוא הורחק מכל תפקיד מבצעי בצבא, וכל חייו שילם על כך מחיר אישי כבד, אבל ברור לנו שאם זה היה קורה היום, הוא היה מקבל צל"ש על הצלת חיי אדם".
צפו בסרטון על הקרב:
נאום ראשון בגיל שמונה
שאול (50) גדלה בראשון לציון, בת בכורה מתוך ארבע שנולדו לחנה ורפי אלקובי. הוריה של אמה, שושנה ואהרון דפני, גרו ברמת השרון, והיא הרבתה לשהות אצלם. "אחד התפקידים של סבא היה יו"ר איגוד הספורט העממי בישראל", היא נזכרת, "וכשהייתי בת שמונה, הוא לקח אותי לכנס בפארק הירקון, העלה אותי לבמה ואמר: 'תסבירי לכולם למה ספורט זה דבר חשוב'. עשיתי את זה. היינו הולכים יחד גם לשבוע הספר ולפגישות שלו עם פוליטיקאים".
כילדה, הייתה פעילה בבית הספר ובצופים, וכששוחררה מהצבא בשל אפילפסיית נעורים, נעלבה והתעקשה להתנדב לשירות כמש"קית חינוך. אחרי השחרור מצה"ל למדה לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב ולתואר שני באוניברסיטה העברית. היא עבדה במשרדים פרטיים בתחום דיני משפחה, ולאחר מכן יצאה לעשות דוקטורט בקרימינולוגיה בלוגאנו, שווייץ. זו לא הייתה הפעם היחידה שבה גרה בחו"ל: בעלה, לירון, עבד כקצין ביטחון באל על, והמשפחה יצאה בעקבותיו לשליחויות במסגרת עבודתו. התוצאה היא שכל אחד מארבעת ילדיהם של בני הזוג נולד כשגרו במדינה אחרת: יהונתן (22) נולד בסין; אבישג (18) בהונגריה; איתמר (15) בארץ, כשהם גרו במושב חוגלה (שבו הם גרים עד היום); ויפתח (עשר) בשווייץ.
"רק בחו"ל היה לי זמן לעשות ילדים", מחייכת שאול. "כשגרנו בבייג'ינג ובבודפשט, עבדתי שם כעוזרת לקונסול, ועדיין הייתי עם הילדים הרבה יותר מאשר בארץ. אבל הנסיעות האלה לא פגעו לי בקריירה; להפך, הן נתנו לי כוחות, איפשרו לי להסתכל על הדברים, לדייק לעצמי מה אני רוצה בקריירה, ואז לחזור ולקדם את עצמי. הקריירות שלי ושל בעלי משולבות, והזוגיות החזקה עזרה לי מאוד כל השנים".
למה לא המשכת בקריירה משפטית?
"הלכתי ללמוד משפטים כי התלהבתי מהסדרות המשפטיות שראיתי בטלוויזיה, ורציתי לשנות דברים. לקח לי זמן להבין שהמערכת המשפטית רק מפרשת מדיניות, לא קובעת אותה, בעוד שלשלטון המקומי יש השפעה גדולה על החיים של כולנו. אבל אני שמחה על זהותי כמשפטנית: זה נתן לי חשיבה טובה, תפיסת צדק חברתי והבנה של זכויות וחובות".
במקום לעבוד כעורכת דין, פנתה לעשייה ציבורית, כמו סבה: היא ניהלה את תחום ההתנדבות במשרד הרווחה, שימשה כמנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר אילן, ריכזה את הוועדה לבחינת זכויות של נפגעי עבירה, הייתה חברת המועצה לקידום השירות הלאומי ועוד. באוקטובר 2018 נבחרה לעמוד בראש מועצת עמק חפר.
כך נראה ליל הניצחון שלה:
קראו לי "פמינאצית"
השנתיים הראשונות שלה בתפקיד היו מאתגרות במיוחד: הן כללו שלושה סבבים של בחירות ארציות, ומיד אחריהם הגיעה הקורונה, והמועצה נכנסה למצב חירום. "בתוך אי-הוודאות שנוצרה, הרשות המקומית נשארה הוודאות האחרונה של התושבים מול השלטונות, ואנחנו היינו אחראים יותר מתמיד לחייהם ולרווחתם", היא אומרת. "למזלי, היה לי ניסיון קודם במצבי חירום מעבודתי במשרד הרווחה, והכרתי את הפלטפורמות ואת נוהלי העבודה. אם לא הייתי מגיעה עם הרקע הזה, היה לי מאוד קשה, כי זאת הייתה תקופה שבה כל הזמן הגיעו הנחתות מהמדינה, וגם היו לי ארבעה ילדים לבד בבית, והורים מבוגרים בראשון לציון שאי אפשר היה לטפל בהם ולראות אותם. הייתה תקופה מאוד מורכבת, אבל שידרתי אופטימיות ורוגע, ואני חושבת שעברנו אותה בעמק בצורה טובה, גם בזכות הצוותים שלי שהתגייסו לעזור".
אבל בנוסף לזכות לשרת את הציבור, מגיעה עם התפקיד גם ביקורת, וזו נאמרת ונכתבת לא פעם בצורה בוטה. ד"ר שאול לא מתמוטטת כשזה קורה. "כבר היו כלפיי אמירות קשות כשהייתי מנכ"לית מרכז רקמן: כל מיני ארגונים של גברים קראו לי 'פמינאצית' וניסו להדביק לי סטריאוטיפים. אני תמיד משתדלת לקחת את הביקורת בצורה בונה: קוראת פוסטים, מורידה את כל הרעש שמסביב ומנסה לנתח את הסוגיה שמאחוריהם. אנשים חושבים בטעות שהעובדה שאני מקשיבה בנימוס, אומרת שאני מושפעת, אבל לא מגיעים למקום שלי בגלל נחמדות, אלא בזכות נחישות, אמינות והרבה כוחות".
מאז שנבחרה לראשת המועצה, העבודה נכנסת אליה הביתה, מה שלא קרה קודם לכן. "כבר קרה שהעלו פוסט בקבוצה ציבורית והזכירו את הילד שלי", היא אומרת. "זה היה אירוע לא קל, אבל עניתי בצורה הכי הוגנת. לילדים שלי לא קל להיות חשופים פתאום, אבל הם מבינים שזה התפקיד שאני ממלאת עכשיו, והוא מגיע הביתה. תמיד הייתי פעילה במושב שלי, חוגלה, והוא עמד מאחוריי, אבל אם פעם הייתי יכולה ללכת ברחוב עם כפכפים וגופייה, היום זה פחות אפשרי. בכל מקום ניגשים אליי אנשים ומדברים, וזה נהדר. אני זמינה, מברכת על כך. אנשים מבינים שנושאים רבים שמפריעים להם, גם ברמה הלאומית, יכולים להיפתר ברמה המקומית".
הקריירות שלנו מצטלבות
במסגרת התפקידים השונים שלה קרה לא פעם שהיא פגשה אנשים שהכירו את סבה, שגם הוא מילא תפקידים ציבוריים רבים, בהם מנהל בתי עיריית תל אביב, סגן יו"ר הארגון הארצי של משוחררי הקבע, מרכז ארגון הגמלאים במחוז השרון ועוד. "כשאני פוגשת אנשים שהכירו אותו, אני מרגישה שהקריירות שלנו מצטלבות", אומרת שאול. "אין ספק שהדמות שלו הכניסה אותי לעשייה הציבורית. הוא נמצא הרבה במחשבות שלי, ואני בטוחה שהוא מסתכל עליי מלמעלה וגאה בי".
לאחרונה היא חושבת עליו יותר מתמיד, וזאת במהלך הניסיונות לפענח את כתבי היד שהוא השאיר. העובדה שרבים מהם קשים לקריאה ולפענוח היא אחת הסיבות לכך שהחומר לא הודפס עד היום. "ההחלטה להוציא את הספר לאור התקבלה בעקבות פרויקט של סיפורי חיים שהיה במועצה", היא מספרת. "הכרתי אז את ענת שינקמן בן-זאב, שערכה את הפרויקט, וגם כותבת סיפורי חיים, ואמרתי לה שלא יכול להיות שהסיפור של סבא שלי לא יקבל ביטוי. עכשיו אנחנו עובדות יחד על הספר. אנחנו עדיין מתלבטות בנוגע לשם שיהיה לו, אבל בטוח שהוא יכלול את שתי המילים שהגדירו את סבא שלי הכי טוב – לוחם וחולם".
כאישה בתפקיד בכיר, איך את רואה את מצבן של הנשים בתפקידי מפתח בארץ?
"הרבה נשים, בשלב שבו הגיעו לרווחה כלכלית, עוברות לעבוד פחות. הרבה נשים גם מרימות ידיים, וזה חבל, כי ככה אנחנו מוותרות על מוקדי השפעה. בפוליטיקה המקומית אין הרבה נשים בראש הפירמידה: מתוך 257 רשויות מקומיות, רק ב-14 יש ראשת עיר או מועצה. דווקא בפוליטיקה הארצית יש יותר נשים. אם למפלגה יש יו"ר חזק ואג'נדה של קידום נשים, לאישה יש יותר סיכוי להצליח".
אז נראה אותך בעתיד רצה לכנסת?
"התחייבתי על שתי קדנציות בלבד במועצה. מה שלא אספיק בתקופה הזאת, כבר לא יקרה. ואני לא יודעת מה יהיה אחר כך".
סבא שלה היה אחד מגדולי המשוררים הישראלים. הקליקו על התמונה:
