בעיצומו של ויכוח מר על חשיבותה של תרבות בעידן הקורונה, החליט אמן הפרפורמנס עומר קריגר להציג יצירת מחול יוצאת דופן במיקום לא צפוי. הרחק ממרכז הסצנה, תוצג הערב (רביעי, 19:00) באמפי של קיבוץ לוחמי הגטאות היצירה "אמפי", המבוססת על מחול שהוצג באותו מקום ממש, כמעט לפני 70 שנה.
חמש רקדניות ורקדן יציגו פרשנות עכשווית למחול שיצרה ב-1953 נועה אשכול, כוריאוגרפית שהמציאה את כתב התנועה פורץ הדרך (וגם הייתה בתו של ראש הממשלה לשעבר, ישראל לוי אשכול). למרגלות אמת המים העות'מאנית, בשיפוליו של הקיבוץ הגלילי, התאספו אז לא פחות מ-5,000 צופים שבאו מכל רחבי הארץ כדי להשתתף בעצרת יום השואה.
העצרת נקראה "עשור", וציינה מועד עגול לפרוץ מרד גטו ורשה. תנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד לקחה חלק פעיל במסכת שנוצרה במיוחד לאירוע. באותם ימים, קודם להשתלטותו של קו פופוליסטי שמעדיף לבדר את הקהל באמצעות כוכבים ששרים להיטים ישנים, מארגני העצרות לא היססו להזמין יצירות מקוריות וחדשניות, שלא פעם דרשו מהצופים סבלנות, הקשבה ומחשבה. היו אלה אירועי תרבות לכל דבר, שלא ביקשו להתחנף לקהל.
בהדרכתה של אשכול, שהיתה בת 29 באותה עת, קבוצה של כ-40 בני נוער – ביניהם נעמי פולני – הדגימה באופן חד-פעמי יצירת מחול שכמותה לא נראה קודם. הכוריאוגרפיה המורכבת התאפיינה בתנועות אחידות, מרוסנות, איטיות ומדויקות, במכלול שנדמה מכני. את המוסיקה שליוותה את המחוללים הלחין הרברט ברון. היות ולא הוקלטה, וגם תוויה נעלמו, לא נותר לה זכר ולא ניתן לשחזרה.
אחת המשתתפות מספרת על המופע (המוזיקה אינה זו המקורית):
לפני שלוש שנים צפה קריגר (45), בעברו שדרן בגל"צ וכיום אמן ואוצר, בסרט קצר, נטול פס-קול, שתיעד את אותה עצרת. הוא התלהב והחליט לשחזר ולחדש את היצירה הייחודית, שנשכחה כליל. לביצוע המלאכה הוא הסתייע במור בשן, רותי סלע ועמוס חץ, תלמידיה של אשכול ושומרי מורשתה.
סייעה גם נעמי פולני, "שעזרה בקצב, זכרה חלק מהצעדים ובעיקר את רוח הדברים". קריגר הספיק לשוחח עם המשורר חיים גורי ז''ל, שערך את העצרת המקורית וסיפר לו בין השאר ש"הקיבוצניקים לא כל כך אהבו את הריקוד, שכנראה היה בכל זאת יותר מדי אוונגרדי עבורם".
התוצאה היא יצירה חדשה בת 40 דקות, המתבססת על "כתב התנועה" אותו ניסחה אשכול במשותף עם אברהם וכמן, שהיה תלמידה ולימים אדריכל-תיאורטיקן ומבכירי הסגל בפקולטה לאדריכלות בטכניון. בדומה לתווים ולתוכניות אדריכליות, ניסו וכמן ואשכול לגבש כתב למחול. הכתב תרגם תנועות למספרים, ביקש לתעד את היצירות החדשניות שיצרה אשכול וליווה סגנון תנועה חדש.
הערב (1.7), על רקע אמת המים והשדות החקלאיים, יחוללו הרקדנים לצלילי מוזיקה אלקטרונית שהלחין המוזיקאי יצחק שושן, המוכר רק בשם משפחתו. בשונה מבגדי החאקי החלוציים שלבשו הרקדנים במקור, קבוצת הרקדנים העכשווית תלבש חליפות ורודות, בעיצובה של נטע דרור. מדוע ורוד? "זה צבע שאני אוהב והיה חשוב לי לבחור צבע אופטימי ושמח", מסביר קריגר.
מוזיאון השואה הראשון בעולם
האמפי שבו יתקיים האירוע לא היה כאן ב-1953, בזמן המופע המקורי, אלא הוקם שנים אחדות לאחר מכן. האדריכל שמואל ביקלס, חבר קיבוץ בית השיטה וממניחי היסודות לתכנון הקיבוצי, הוא זה שתכנן את התיאטרון ואת בית לוחמי הגטאות הניצב מעליו, והוא מוזיאון השואה היחיד בעולם שהקימו ניצולים. בסמוך לו נבנה ב-1995 ''יד לילד'', האגף המוקדש לילדים שנספו, בתכנונו של רם כרמי.
"כמעט בכל בניין ציבורי שביקלס תכנן הוא גם שילב אמפי", מבארת אביטל אפרת, מנהלת מוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב, שחוקרת זה העשור השלישי את עבודתו של האדריכל שהתפרסם בעיקר הודות לתכנון המשכן לאמנות בעין חרוד. "בית לוחמי הגטאות היה מוזיאון השואה הראשון בעולם, כשהיום יש יותר ממאה, ולכן לביקלס לא היה תקדים להסתמך עליו. לאורך השנה היה המוזיאון פתוח למבקרים ופעם בשנה, ביום השואה, היו מקיימים עצרת גדולה ומרכזית באמפי".
עיון בסקיצות ובתוכניות שהותיר אחריו ביקלס מגלה כי הוא תכנן את האמפי בהתאם לקצב של עמודי אמת המים ולשיפוע של חלקה העליון. כמו את התיאטרון, גם את המוזיאון עיצב ביקלס בהשראת האדריכלות הקלאסית. אלא שבשונה ממקדשים שבהם העמודים הם האלמנט הבולט בחזית, בלוחמי הגטאות עיצב חזיתות בעלות קיפולים. אלה יוצרים אשליה של עמודים, המושגת בעזרתן של קרני השמש. בתוך הבניין יוצרים הקיפולים שטחי תצוגה אינטימיים ושונים מהמקובל במוזיאונים, שבהם בדרך כלל קירות שטוחים לכל אורכם.
קול קורא למתכנני ערים
"זו תקופה שבה בקושי ניתן להתקהל, ויש בה געגוע לתחושה של ביחד", אומר קריגר על משמעותו האקטואלית של המופע. "על חופש התנועה מוטלות מגבלות שהן לא רק בגלל הקורונה. ברור שהשלטון רוצה למנוע מאתנו למחות נגדו, וזה לא קורה רק בישראל, אלא בכל העולם. לא אוהבים תרבות ואמנות ביקורתית ומקצצים בתקציבים, לא אוהבים התקהלויות אופוזיציוניות ופוחדים מאנשים שמתאספים בהמוניהם".
צפו בקטע מהמופע החדש:
המופע בא לעורר גם את מתכנני הערים והאדריכלים, לדברי קריגר. בתקופות ברבריות פנו אל הקלאסיקה, הוא נזכר בהמלצה ששמע פעם, ולכן בחר לחזור אל מחול שנוצר בתקופה בה התגבשה הממלכתיות הישראלית, ולקיים אותו באמפי, צורת מבנה קלאסית שבעת העתיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהעיר. תיאטראות פתוחים בנוסח הזה הוקמו במאה ה-20 בתל אביב, בירושלים, בפתח תקווה, ברמת גן ובפרדס חנה – וגם בקיבוצים רבים. אלא שעם עליית הטלוויזיה ושקיעתם של טקסים ממלכתיים הם איבדו את מעמדם, ננטשו ולרוב נהרסו.
"הערים הופכות לסביבות של מסחר ותחבורה וחסרים בהן מקומות של שאר רוח", מוסיף קריגר. "'אמפי' הוא בדיקה של המקומות האלה, שבהם מתקיים כינוס מתחת לכיפת השמיים. זה סוג של קול-קורא לאמנים ולמתכנני ערים, להתבונן על מרחבים ציבוריים ולאפשר כאלה דברים".
בעתיד צפוי "אמפי" להיות מוצג בתיאטראות פתוחים נוספים בישראל וברחבי העולם. בין היתר מציין קריגר את האמפי בבית שאן, בבית גוברין ובחניתה, את גן הפסגה ביפו העתיקה וגם את ג'רש שבצפון ירדן. ההשתתפות באירוע בלוחמי הגטאות היא חופשית, ובהתאם להנחיות משרד הבריאות. מספר המקומות מוגבל ויש לאשר הגעה כאן.
- רקדנים: תמר אבן-חן, דרור בירגר, הילה ברקמן, שיר סיוון, נונציה פיצ׳אלו, מישל שלחה.
- היצירה מופקת ע"י עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, בתמיכת הקרן לקופרודוקציות בינלאומיות של מכון גתה ומפעל הפיס, ובשיתוף הקרן ע"ש נועה אשכול לכתב תנועה, מוזיאון בית לוחמי הגטאות ו-1:1 מרכז לאמנות ופוליטיקה.
