זה לא שחסרים דיונים סוערים בווטסאפ של הבניין בדרך היעלים 6, שכונת מרבדי דשא (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת מטעמי יחסי שכנות טובה). בכל זאת 64 דיירים, שקיות זבל שמטפטפות כל הדרך לפח ומשחקי כדורגל רועשים על הדשא. אבל שום דבר לא התקרב לעוצמת הפיצוץ שנרשמה כשאחת השכנות שאלה "האם הוועד מתכוון לעשות משהו עם המיינות הנוראיות האלה?"
בהמשך נחזור לבדוק מה הוועד עשה, ובינתיים כמה פרטים טכניים: המיינה שמעירה אתכם בזריחה עם מופע קולי על אדן החלון, היא ציפור שיר חקיינית בעלת מקור צהוב וגוף בגוון חום-אפור. היא שייכת למשפחת הזרזיריים ומקורה באזורים הטרופיים של דרום אסיה ובתת היבשת ההודית. המיינה המצויה התבססה בכל היבשות על פני כדור הארץ מלבד באנטרקטיקה. היא אוכלת-כל, וניזונה ממזון מגוון הכולל בין היתר פירות, גוזלים, ביצים ולטאות, המיינה היא מין פולש שמתחרה עם מינים מקומיים על מזון ואתרי קינון ולמרות ייעודה הראשוני כאמצעי הדברה ביולוגי - גורמת נזק גם ליבולים חקלאיים.
אלה הן חלק מהתכונות בעטיין נכנסה המיינה לרשימת "100 המינים הפולשים הגרועים ביותר" על פי ארגון IUCN ובעיקר נכנסה לנו מתחת לעור עם מטרדי רעש בחלון וגם חפירות עקשניות באדנית הסוקולנטים למטרות קינון.
ולמרות זאת, יש גם מי שמתאהב במיינה: ד"ר טלי מגורי כהן, פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב ומוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, למשל. "המיינה היא אמנם ציפור רועשת, אבל יש לה מנעד קולי מאוד רחב והיא שרה מאוד יפה. נסו להקשיב למיינות כשהן יושבות על עמוד גבוה ושרות", היא אומרת.
ציפור שיר חקיינית: הקשיבו למנייה בסרטון הזה ותתאהבו בה מיד (או שלא):
מגורי כהן חקרה את המיינות בעבודת הדוקטורט שלה והגיעה למסקנה מדוע הן נחשבות לפולשות כה מוצלחות. "הן יצור חכם מאוד. ראשית, אין להן קן אחד. תמיד יש רזרבה. שנית, לא מפריע להן מה שמפריע לחיות אחרות, כמו רעשי המולת העיר, אורות חזקים, זיהום אוויר. הן אוהבות את הסביבה העירונית".
המיינה מסוכנת לנו או לטבע?
"יש מחקרים שונים עם ראיות סותרות להיותה של המיינה ציפור אגרסיבית. התיאוריה המקובלת על חלק לא מבוטל מהחוקרים היא שהמיינה לא גורמת בעצמה לנזקים אקולוגיים, אלא שתהליכי העיור המואצים מזיקים לציפורים מקומיות והמיינה 'תופסת טרמפ' על השינויים הסביבתיים שבני האדם יוצרים".
"המינים המקומיים לא יודעים איך להתמודד איתה"
באמצע המאה ה-19 הובאו המיינות ליבשת אוסטרליה, שהייתה אז בשליטת האימפריה הבריטית. מגורי כהן מסבירה שהבריטים קיבלו מידע מההודים, לפיו המיינות מסייעות לשמר את התוצרת החקלאית ואוכלות את התולעים בעת חרישת האדמה. המיינות שוחררו ביבשת האוסטרלית והתרבו עד מהרה.
לישראל היא הובאה במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשנחתה כדיירת במתחם ה"צפארי" מנוחתו עדן שבפארק הירקון. האגדה האורבנית מספרת שהיא הצליחה להשתחרר מהכלוב ולא לקח הרבה זמן עד שהתפשטה מתל אביב לשאר חלקי הארץ, וגם סיגלה הרגלי חוצפה מקומיים: "מחקרים התנהגותיים שנעשו על מיינות בהודו ובישראל הראו הבדלים רבים. לדוגמה, המיינות הישראליות פחות מפחדות מאוכל זר ומנסות הרבה יותר מהמיינות ההודיות. משימה נוספת שאותה צלחו בארץ ופחות בהודו, היא להרים מכסה מעל צלחת אוכל בעזרת משיכה בחוט. הדבר המשמעותי שאפשר לומר עליהן הן שהן לומדות אחת מהשניה, באקט של למידה חברתית, ויכולות להקיש ולהסיק מסקנות בעצמן. הן עקשניות ולא יפסיקו עד שיפתרו את האתגר שלפניהן. אלה תכונות שיגרמו להן, ללא ספק, לחיות לצד האדם בצורה הטובה ביותר", מסכמת מגורי כהן את הקליטה המוצלחת.
מי שמכיר מקרוב את המיינות, לכד רבות מהן, וגם שותף כלוכד במחקר של מגורי כהן באוניברסיטה, הוא יותם גנדלר. כיום הוא עוסק במניעת נזקי חיות בר ובעברו עובד ברשות הטבע והגנים במניעת מטרדים מחיות בר, ויועץ לחייל האוויר למניעת מטרדי ציפורים בתעופה. גנדלר מספר כי עוד בשנת 2003 המיינות היו נוסעות סמויות בטיסות הסדירות בקו תל אביב-אילת. "התחלתי ללכוד מיינות כבר בשנת 2001, כחלק מבדיקה מטעם רשות הטבע והגנים, והן נראו באותה תקופה רק באיזור המרכז, כשההתפשטות שלהם נעה לאורך הכבישים הראשיים. מצאנו אותן מקננות על עמודי רמזורים".
גנדלר מעיד כי הן פורחות בסביבה האורבנית: "אפשרויות הקינון שלהן רבות ומגוונות. יש הרבה פתחים של ונטות איוורור, מרזבים, גגות, רעפים עם פתחים צרים, תעלות מזגנים, פתחי צינורות של מכונות ייבוש כביסה, תמרורים, רמזורים ועוד. מדובר על ציפור אגרסיבית שמסלקת ותוקפת מינים מקומיים, שלא יודעים איך להתמודד איתה בכלל".
הן יכולות לתקוף גם בני אדם?
"כציפור להקתית תקשורתית, המיינה יכולה להתגודד מסביב לטורף או לגורם מאיים, כמו אדם שמתקרב למיינה פצועה או לגוזליה, והיו מקרים של מעוף במטרה לנקר את הגורם המאיים. יחד עם זאת, כמו כל מין חכם, ברגע שברור לה שהקרב אבוד, כמו לדוגמה אם אוספים את הפרחון (גוזל שעדיין זקוק להוריו לצורך הישרדות – ל.מ.), אז יכולה להיות התגודדות וצווחות מצדה, אך לא ניקורים".
איך אפשר להרחיק אותן מאיזורי המחייה?
"אני ממליץ על איטום הפתחים בעזרת רשתות. דוקרנים פחות רלוונטיים למיינות כי הן יחסית קטנות ובעלות מבנה גוף צר, אז הן יכולות לעבור ביניהם בקלות".
האם נגזר עלינו לצפות בהן מתפשטות ומשתלטות על הנוף הישראלי?
"החינוך להבנה של הנזק שגורמים המינים הפולשים צריך להתחיל מגיל הגן. חשוב להבין שמי שיצר את הבעיה זה האדם, ולכן עליו לשאת באחריות. באוסטרליה, לדוגמה, אנשים פרטיים ומשפחות בערים לוכדים מינים פולשים ומדללים את האוכלוסייה שלהם בדרכים הומניות, מתוך הבנה שאם לא יעשו זאת - לא יהיה חי טבעי במדינה. אנחנו אחראיים על השינויים בטבע, וצריך להבין שחמלה על מין אחד עלולה להחריב במישרין או בעקיפין מינים אחרים".
זה ייגמר בלייזר: הכנופיה הנתנייתית
על התפשטותה של המיינה בארץ מעיד גם ד"ר יריב מליחי, אקולוג מחוז מרכז ברשות הטבע והגנים: "בתחילה היא נתפסה כאטרקציה, אך בתוך 30 שנה הצליחה להשתלט על מרבית המקומות בארץ, ולאט לאט היא קובעת את מקומה גם מחוץ למקומות מיושבים", הוא מסביר. "מאז שנות התשעים ועד היום המיינה הפכה לציפור הרביעית הכי נפוצה כאן".
"היא אינה נחשבת מסוכנת בהעברת מחלות, אלא דווקא בהנסת מינים אחרים, ותפיסת מקומם. היא מגרשת ירגזים, דרורים, ואפילו מתגברת על עופות דורסים ועורבים. בהיבט האבולוציוני מדובר בציפור מדהימה. היא משתלטת על קינים אחרים, יכולה לזרוק גוזלים של דרורים מהקן, להפריע לציפור הלאומית שלנו (הדוכיפת – ל.מ). כיום בפארק הירקון יש יותר מיינות מירגזים, למשל".
מה המקרה הכי מוזר שנתקלת בו?
"בגלל שהמיינות חברותיות ומתקשרות יפה זו עם זו, פעמים רבות הן בוחרות עץ וישנות ביחד. היה סיפור יוצא דופן בנתניה לפני כמה זמן, שבו אלפי מיינות הגיעו לישון על גג של בניין רב קומות. הן החליטו שזה מקום טוב לישון בו והעבירו שם לילה אחר לילה. בסופו של דבר נאלצו להפעיל נגדם נפצים וזיקוקים ולהילחם בהן בעזרת קרני לייזר ירוקות".
איך אפשר להיפטר ממנה?
"אין אפשרות לתת פתרון כולל לאוכלוסייה ולהעלים אותה. המקום היחיד שהצליח להעלים כמה מאות מיינות הוא בסיישל. הם השתמשו במלכודות והעלימו אותן. אבל זה רק כי מדובר באי. יהיה להן קשה לחצות את האוקיינוס ההודי ולהגיע לשם עכשיו. כאן זה ממש בלתי אפשרי. אולי בעתיד יעלו על הדברה ביולוגית שתוכל להן.
"בינתיים מה שאנחנו עושים זה לחזק את המינים המקומיים כמו הירגזי והדוכיפת. אנחנו יוצרים תיבות קינון עם פתח קטן, כזה שהמיינות לא יוכלו להיכנס אליו, ולא יוכלו להרחיב או לפרק אותו. באופן כזה אנחנו לא פוגעים בפולש, אלא עוזרים לנפלש".
רשות הטבע והגנים התירה לאחרונה ירי במיינות.
"מדובר בהוראה נקודתית לחקלאים עבור מיינות שמסכנות את היבול ואת הפרנסה. אנחנו ממש לא אוהבים ירי, ומבחינתנו זהו מוצא אחרון ונקודתי".
אז מה אמור לעשות אדם מהיישוב שגילה שמיינה קבעה קן בחלון הממ"ד שלו?
"אני אומר: למה להילחם? הדגירה של המיינה אורכת שבועיים וקצת, ואז עד חודש נוסף של האכלה – והם יתעופפו משם. לאחר מכן אפשר לאתר את החור דרכו נכנסו, ולסתום אותו כדי שלא יחזרו בשנה הבאה".
דוקרנים ורשתות: כך תעיפו את המיינה
מי שפחות סובלני לקינון באדנית והופעות שירה על הבוקר, יכול לנסות לגרש את המיינות בעזרת האמצעים הרגילים להרחקת ציפורים – דוקרנים ורשתות שניתן להתקין עצמאית או בעזרת איש מקצוע.
זה מה שעשה ועד הבית בדרך היעלים 6 לפני שבועיים – 200 מטר של דוקרנים שהודבקו במספר שורות מקבילות ובאמצעות סנפלינג על קורות בטון בארבע הקומות הראשונות של הבניין – בעלות של 100 שקל למטר. שכנים שביקשו למגן את האדנית הפרטית – שילמו עוד 15 שקל לחצי מטר של קוצים בהדבקה עצמית (לא כולל דבק מסוג סיקפלקס 11FC).
מדביר המזיקים לירן חרוש ממליץ בעיקר על רשתות. "דוקרנים מתאימים רק במקרים ובמקומות מסוימים", הוא אומר. גודל "העיניים" המומלץ ברשת להרחקת מיינות הוא 3.7 ס"מ (לעומת 5 ברשתות נגד יונים ו-2.2 לדרורים). שלא כמו היונים, המיינות פחות מחבבות מסתורי כביסה ומעדיפות אדניות וחלונות, בעיקר בחדרי ממ"ד, תריסים וגגות רעפים.
מה לגבי מכשירי סונר שמפורסמים ברשת כמרחיקי ציפורים?
"זהו מכשיר אולטראסוני עם תדר גלי קול גבוה מאוד שרק בעלי כנף אמורים לשמוע. בפועל – לא ממש עוזר להרחיק מיינות, כי הן אגרסיביות ומאוד חכמות, ומתרגלות לרעש. מהניסיון רב השנים שלי - זה יעיל רק בעשירית מהמקרים".
בחברת ההדברה האלקטרונית Repel ממליצים על מכשיר הלייזר שלהם כאמצעי יעיל להרחקת מיינות. נוכח מחירו הגבוה, אנחנו מציעים להתחיל עם עט הלייזר של הילדים – שלחו אותם לקרבות על האדנית מול המין הפולש, הרי גם ככה אין להם יותר מדי מה לעשות בחופש הזה.
רוצים למשוך ציפורים ידידותיות לגינה?
