ישראלית במילאנו: "הקורונה גרמה לי להמציא את עצמי שוב מחדש"
רינתי דבורסקי-דור עברה בחייה מהפכים רבים, בהם חזרה בתשובה ומעבר לאיטליה. התפשטות הנגיף הביאה לסגירת העסק שלה ואילצה אותה לבצע שינוי נוסף
חייה של רינתי דבורסקי-דור הם מסע מרתק של מעברים בין ערים, ארצות, אנשים ואמונות. בשנים האחרונות היא חיה במילאנו שבצפון איטליה ומעבירה שם סיורים תיירותיים. יכולת ההשתלבות המהירה שהיא סיגלה לעצמה עם השנים, סייעה לה גם כשנקלעה לעין הסערה של מגפת הקורונה העולמית, שבגללה הושבתה חברת הטיולים שלה מהיום למחר. "בשבוע הראשון נכנסתי להלם", היא אומרת, "בשבוע השני הייתי עדיין מבולבלת, ובשבוע השלישי התחלתי לצחוק, התעשתתי וחישבתי מסלול מחדש. מה עוד צופן לי העתיד? מי יודע".
מי את?
"רינתי, בת 52, נשואה לעמוס ואמא של חיים-איתן-שלמה (שבע). גרה במילאנו, איטליה".
ומה את עושה?
"כבר 37 שנים שאני צלמת, ובשלוש השנים האחרונות יש לי מיזם תיירותי, 'מילאנו שלי'. בימים אלה אני גם משיקה הרצאה, 'הנס של רינתי', שמבוססת על סיפור חיי".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בכפר סבא, אחות בכורה לניר. משפחתו של אבי, מאיר, הייתה הבעלים של מחלבת דבורסקי, המחלבה הראשונה בכפר סבא, שבה ייצרו גבינות. אבי שירת בחיל האוויר כטכנאי מטוסים עד צאתו לגמלאות, ואמי רחל היא ציירת ופסלת. הילדות שלי הייתה ישראלית רגילה וכללה משחקים בחוץ עם החברים בשכונה וטלוויזיית שחור-לבן. להוריי היו המון חברים, שאותם נהגו לארח למסיבות ריקודים, וטיילנו המון בארץ עם החברים ובני הדודים שלנו.
"כשהייתי בכיתה ב', אבי הוצב בבסיס חיל האוויר בדרום ועברנו לדימונה. הניתוק מחבריי לא היה לי קל, אבל מצאתי חברות חדשות במהירות. היום אני מבינה, בדיעבד, שגיליתי אז לראשונה את היכולת שלי להסתגל בקלות ובמהירות לשינויים, למקומות ולאנשים חדשים. הייתי ילדה עצמאית מאוד, גם מרדנית מדי פעם. נזקקתי למרחב ולחופש תנועה, אבל היה בתוכי מצפן חזק, שבזכותו ידעתי לשמור על עצמי, והוריי סמכו עליי. בגיל 16 קיבלתי במתנה מסבי מצלמה ראשונה, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. הצילום משך אותי, וכמה פעמים בשבוע הייתי נוסעת לבד לתל אביב כדי ללמוד בבית הספר לצילום קמרה אובסקורה".
בצבא שירתה כצלמת ב"בטאון חיל האוויר", ואחרי השחרור החלה ללמוד הנדסאות צילום במכללת הדסה בירושלים. "הייתי הסטודנטית הראשונה בתולדות המוסד הזה שהציגה תערוכת יחיד, בתיאטרון החאן, עוד בזמן הלימודים", היא אומרת. אחרי שסיימה ללמוד, יצאה לטייל במזרח: תחילה בתאילנד, ואחר כך ביפן, שבה נשארה כשנתיים ועבדה כעוזרת צלם בתחום הפרסום. "זו הייתה תקופה נהדרת", היא נזכרת. "השתכרתי היטב ולמדתי המון, אבל בסופו דבר חיידק הגעגועים החזיר אותי הביתה". בארץ עבדה שמונה שנים ב"זמן תל אביב" כצלמת עיתונות, "אבל לא ויתרתי על הפן האמנותי שבי, וכל השנים גם הצגתי עבודות בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. לקראת סוף שנות ה-90 התחלתי לצלם גם חתונות ואירועים. הבאתי עימי את הנטייה האמנותית שלי ותיעדתי את היום המאושר בחיי אנשים מזוויות לא שגרתיות. עד מהרה נהפכתי לאחת מצלמי האירועים המובילים בארץ.
"הייתי חלק מהברנז'ה התל-אביבית התוססת, נשואה לקריירה שלי, שמילאה את עולמי, אבל במקביל נכנסתי לחיפוש רוחני פנימי. הלכתי להמון סדנאות ומפגשים, למדתי קבלה, מדיטציה, שיטת ימימה; הגעתי גם לחסידות חב"ד, שאורחות חייה הקסימו אותי. הרגשתי שהגעתי הביתה, ובגיל 37 התחלתי תהליך של חזרה בתשובה. את השיער האדום ואת העגיל באף החליפו בגדים צנועים, ואת הרווקות הנצחית החליפו מחשבות על בית ומשפחה. ביקשתי לקשור את חיי עם חב"דניק, והכרתי דרך שידוך את עמוס דור – גם הוא חוזר בתשובה, שעובד כגרפיקאי, כמשגיח כשרות וכהיסטוריון של חיל האוויר הישראלי וגר שנים רבות במילאנו. בתוך חודשיים ארזתי 30 ארגזים, עזבתי את כל מה שהכרתי, נישאתי ועברתי לחיות באיטליה.
"חיי במילאנו התחילו במשבר קשה. עד אז ידעתי בעיקר הצלחות, והייתי בטוחה שמהר מאוד אמצא את עצמי מבחינה מקצועית גם בעיר החדשה שלי, אבל נתקלתי במחסום השפה ובמנטליות שונה מזו שהכרתי, עם התנהלות איטית בהרבה ומזג אוויר קר מאוד. בנוסף, ביקשנו להביא ילד לעולם, וזה לא קרה בקלות. רק בגיל 45 ילדתי את בני הבכור והיחיד. השנים הראשונות שלו היו מלוות באשפוזים תכופים, והקדשתי לו את כל זמני. עם השנים השתפר מצבו, ואני התפניתי ללמוד איטלקית ולהכיר את מילאנו לעומק. בשלב מסוים הציעה לי חברה להתחיל להוציא סיורי אוכל, אופנה ואדריכלות, וכך נולדה חברת הטיולים וההסעות שלי, הכוללת צוות של מדריכים ונהגים. יצרנו נישה שלא הייתה קיימת קודם, והעסק צמח וגדל משנה לשנה, כשעמוס מצטרף אליי בהפעלתו.
"הכל נעצר כשהגיע משבר הקורונה. אזור צפון איטליה נהפך במהירות למוקד ההתפרצות הגדול בעולם, והפעילות העסקית שלנו נפסקה מיד. נכנסנו לסגר כמעט מוחלט של שלושה חודשים בבית, שלווה בפחד גדול. נשארנו ללא הכנסה, והבנתי שאני שוב חייבת להמציא את עצמי מחדש. במהלך שיחות עם קולגות ישראליות ברחבי העולם הוצע לי לעבד את הסיפור האישי שלי להרצאה, וכך נולדה 'הנס של רינתי'. במקביל להשקה שלה אני מקיימת סיורים וירטואליים במילאנו באמצעות זום".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לרינתי של היום?
"עוד בילדות, כשעברנו לדימונה, נדרשתי לגמישות מחשבתית וליכולת הסתגלות מהירה לסביבתי החדשה. גם בבגרותי חוויתי מעברים רבים ונדרשתי לתעצומות נפש ולאמונה גדולה בדרך שלי כדי להתגבר על הקשיים שניצבו בפניי. כך קרה גם עכשיו, כשבשיא ההצלחה שלנו נחתה עלינו מגפה. בזכות ניסיון החיים שלי ידעתי שאני מסוגלת להתמודד עם המצב, וכך יכולתי להמשיך קדימה ולפעול במציאות החדשה. אני בטוחה שהתיירים עוד יחזרו לאיטליה, אבל בינתיים פילסתי לי דרך חדשה, שלהערכתי תוביל אותי למחוזות נהדרים".
מסר לאומה?
"אנחנו נמצאים עכשיו בשעת מבחן גדולה. היתרון הגדול הוא שכולנו, בכל העולם, נמצאים בתוך זה ביחד וערבים זה לזה. יש בזה כוח. חשוב מאוד שנדע לשמור על האופטימיות ולחזק זה את זה, כי אנרגיה חיובית מביאה למעשים חיוביים ולתוצאות חיוביות. כשלא פוחדים, קורים דברים טובים. אסור לנו לאבד את התקווה, כי כל עוד הנר דולק, הוא יכול להאיר".
"ידעתי שאני לא רוצה את החיים שהיו לי אז. רציתי שינוי". הקליקו על התמונה:
ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.
למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.
אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.
