מתמודדת עם מאניה-דיפרסיה: "כל חיי מוקדשים להצלת ילדים כמוני"

היא ניסתה להתאבד פעמיים, אושפזה בבי"ח פסיכיאטרי, והרגישה שחייה הם סבל אחד גדול. אבל רותם פאר הצליחה לבנות את עצמה מחדש, וכעת מסייעת לאחרים

רותם פאר. ""הפסיכיאטר שלי ואני החלטנו שאני כבר לא צריכה כדורים פסיכיאטריים, שאני יכולה להתמודד לבד" (צילום: אביגיל עוזי)
רותם פאר. ""הפסיכיאטר שלי ואני החלטנו שאני כבר לא צריכה כדורים פסיכיאטריים, שאני יכולה להתמודד לבד" (צילום: אביגיל עוזי)

רותם פאר הייתה רק בת 13 כאשר פתחה את חלון חדרה ועמדה לקפוץ אל מותה. אחיה הגדול תפס אותה בשנייה האחרונה והציל את חייה.

 

באמת רצית למות?

"זו בעצם הייתה אסטרטגיה להפוך את הכעס של ההורים שלי לחמלה. כי אם אני מנסה להתאבד, אי־אפשר יותר לכעוס עליי. וזו הייתה אסטרטגיה שאימצתי במשך כל החיים. אני זוכרת שהייתי פוצעת את עצמי בחלל הפה, ממש אוכלת את הבשר בפנים, כדי שירד לי דם ואבא שלי לא ילך לעבודה וייקח אותי לבית חולים. הסכמתי לעשות בדיקות חודרניות ולא סיפרתי שאני פוצעת את עצמי, רק בשביל שאבא יהיה איתי".

 

היום פאר (32), גרושה פלוס אחד, שמתגוררת במושב בית־נחמיה, היא אישה פעילה ורבת תארים. היא בעלת תואר ראשון (בהצטיינות) בפסיכולוגיה, תואר שני (בהצטיינות) במנהל עסקים ותעודות הסמכה בקואצ'ינג, ביזמות, באסטרטגיות מערכות מידע, בפיתוח אפליקציות וב־NLP.

היא מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית ומתמודדת עם מניה־דפרסיה, מנהלת קהילת פייסבוק (Borderline), למתמודדים עם בעיות נפשיות (שאותם היא מכנה "לוחמי נפש" על משקל "לוחמי אש"), מספרת את סיפורה בהרצאה "ילדה בבית משוגעים", מעבירה סדנאות ומאמנת לוחמי נפש. לאחרונה יצא גם ספר אוטוביוגרפי שכתבה, "בית משוגעים".

 

"בכל דבר הרגשתי קשורה" (צילום: אביגיל עוזי)
    "בכל דבר הרגשתי קשורה"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    הרגשתי שאני מפלצת

    לא תמיד היו החיים שלה מאוזנים ומספקים. כשהייתה בת 13, הבת הצעירה מתוך שלושה אחים לאמא מטפלת ואבא מנהל בכיר, היא התמודדה עם חרם בחטיבת הבינייים שבה למדה בשהם. "הייתי ילדה מינית. רציתי שייגעו בי ובמשחקי אמת וחובה הייתי מתנשקת בפה. מבחינת בני גילי, זה היה 'וואו, לא עושים דברים כאלה'. העניין הוא שמיניות היא משהו שלא מדברים עליו, אז לא היה מי שיכוון את המיניות הזו ואולי יאזן אותה. הרבה שנים חייתי בתחושה שמיניות היא דבר אסור והסתרתי אותה. עברתי הרבה תהליכים עם עצמי כדי להגיד: 'אני מינית ואני שלמה עם עצמי', אבל באותם ימים לא ידעתי איך להכיל את זה. סבלתי מאלימות מילולית, מהשפלות, יום אחד באתי לבית הספר וראיתי גרפיטי גדול על הקיר: 'רותם פאר שרמוטה'. אני זוכרת שנכנסתי לשירותים, ישבתי על האסלה ובכיתי. הרגשתי מגעילה, הרגשתי מלוכלכת. ככה זה הידרדר והידרדר עד שהתחלתי לברוח מבית הספר. באותה תקופה יצאה תוכנת המסרים ICQ, ודיברתי עם גברים מכל הגילים וגם נפגשתי איתם. באותה שנה עברתי לגור עם בחור לפני צבא בבית של ההורים שלו".

    "התפרצות של מניה גרמה לי ליטול סיכונים, לנסוע בטרמפים, לעשות סקס בגיל צעיר בלי להיזהר. בפעם הרביעית שברחתי מהבית חשבתי: 'אין לי מצפון, אני לא מרגישה אשמה על זה שאני מכאיבה להורים שלי' "

     

    איך ההורים שלך הגיבו?

    "הם היו חסרי אונים. כל השינוי הזה התחולל במהלך חצי שנה. הייתי ילדה רגילה ופתאום משהו בי השתנה. בדיעבד, אני מאמינה שכבר אז חליתי במניה־דפרסיה, וזו הייתה התפרצות של מניה, שגרמה לי ליטול סיכונים, לנסוע בטרמפים, לעשות סקס בגיל מאוד־מאוד צעיר בלי להיזהר. אני זוכרת את הפעם הרביעית שברחתי מהבית וחשבתי לעצמי: 'רגע אין לי כבר מצפון, אני כבר לא מרגישה אשמה על זה שאני בורחת מהבית ומכאיבה להורים שלי'. ניתקתי את עצמי רגשית מבני אדם וגם מעצמי. רק רציתי להחריב את עצמי ואת האחרים. אחרי מניה באה דפרסיה, דיכאון, ואני לא הייתי מאובחנת. זו נקודה שחשוב לי להדגיש, כי אם היו מאבחנים אותי בזמן, היו נותנים לי כדור ליתיום וזה היה פותר את הבעיה. במקום זה אובחנתי רק בבגרותי ונתנו לי להרגיש שאני לא בסדר, שיש לי בעיה, שאני ילדה רעה, שאני מפלצת חסרת רסן".

     

    מה היה הטריגר לניסיון האובדני?

    "רציתי לצאת למסיבה עם איזשהו בחור והייתי צריכה את הפן לשיער, אז ביקשתי אותו מאחותי והיא לא רצתה לתת לי אותו. לקחתי את הפן והעפתי לה אותו לכיוון הראש (כיוונתי לראש ולמזלי פגעתי לה בכתף). ואז התחילו צעקות בבית ואמא שלי התחילה לצרוח. הרגשתי שכבר אין לי שליטה על הגוף שלי. תפסתי את אמא שלי בכל הכוח, העפתי אותה על השולחן בסלון והוא התנפץ לרסיסים, ואז נתקפתי הלם. לא רק אני, כולם. עליתי במדרגות לחדר שלי וניסיתי לקפוץ מהחלון. אחי עצר אותי והוא ואבא שלי לקחו אותי בכוח לאוטו ולבית חולים פסיכיאטרי. השתוללתי אבל הם היו חזקים ממני, תפסו אותי חזק ולא נתנו לי להשתחרר. היו לאשפוז שתי סיבות: הסיבה שמעל לפני השטח היא שניסיתי לקפוץ, והסיבה שמתחת לפני השטח היא שהייתי ילדה לא שגרתית, שונה מאחרים, והדבר הכי נכון לעשות לדעת ההורים שלי היה להרחיק אותי מהחברה".

    "היו לאשפוז שתי סיבות: הסיבה שמעל לפני השטח היא שניסיתי לקפוץ, והסיבה שמתחת לפני השטח היא שהייתי ילדה לא שגרתית, שונה מאחרים, והדבר הכי נכון לעשות לדעת ההורים שלי היה להרחיק אותי מהחברה"

     

    מה את זוכרת מהאשפוז?

    "בבית החולים נתנו לי כדור הרגעה, התעוררתי ולא זכרתי איפה אני נמצאת. מצאתי את עצמי במקום זר עם אנשים זרים. אובחנתי עם הפרעת אישיות גבולית, שזה בעצם הפרעה התנהגותית שמתבטאת בהתקפי זעם, קושי לשלוט בכעס, אובדנות, עליות וירידות במצב הרוח, אימפולסיביות, התנהגות מינית מסוכנת ונטייה להתמכרויות. אבל אני באופן אישי חושבת שסבלתי כבר אז ממניה־דפרסיה, למרות שאובחנתי רק הרבה שנים אחר כך (הפסיכיאטר אמר לי: 'אני לא יודע איך לא אבחנו אותך קודם'), ושהפרעת האישיות הגבולית נולדה כתוצאה מהשהייה שלי בבית החולים ולא הייתה קיימת לפני כן. אני ממש מאמינה בזה. היא נגרמה בעיקר בגלל התנאים הקשים שהיו לי שם: קשירות למיטות, זלזול, השפלות. איבדתי את כל האמון באנשים".

    "אנשי המקצוע אומרים שקושרים אנשים בבתי חולים פסיכיאטריים בגלל שהם משתוללים. זה שקר. קשרו אותי כי רצו לשלוט בי. עד יום מותי אדבר על זה בכל מקום: ילד שנקשר בברזלים למיטה נקרע כל החיים שלו"

     

    למה קשרו אותך למיטה?

    "אנשי המקצוע אומרים שקושרים אנשים בגלל שהם משתוללים. זה שקר. קשרו אותי כי רצו לחנך אותי ולשלוט בי. עד יום מותי אני אדבר על זה בכל מקום שאלך אליו. לא קושרים ילדים. ילד שנקשר בברזלים למיטה נקרע כל החיים שלו. מבחינתו הוא לא יכול לסמוך יותר על בני אדם. ולכן אף פעם - גם אם למדתי ועשיתי המון תארים ולימודי תעודה - אף פעם לא הצלחתי להשתלב במסגרות ולהתחבר לבני אדם, פשוט כי בכל דבר הרגשתי קשורה.

    "לפני כמה ימים כתבתי מכתב לילדה הקטנה שבי: 'זוכרת את הפעם הראשונה שקשרו אותך למיטה? זעקת שם את נשמתך, שאת רק בת 13. עשית על עצמך פיפי, מילאת את כל הכרית בדמעות והזמן לא זז. תאמיני לי ילדה, כל זעקה שזעקת בחדר הזה, כל פעם שנקשרת, אלוהים בכה איתך. הוא לא הבין איך בעולם שלו קושרים ילדים קטנים. את לא היית מסוכנת, סתם היית ילדה פיקחית וחוצפנית. היית גדולה עליהם, תמיד היית גדולה. נולדת גדולה".

     

    "הצלקות נשארו לי מגיל 13, כשהייתי בבית חולים וחתכתי את עצמי. הרבה שנים הסתרתי אותן, היום אני כבר לא מסתירה"  (צילום: אביגיל עוזי)
      "הצלקות נשארו לי מגיל 13, כשהייתי בבית חולים וחתכתי את עצמי. הרבה שנים הסתרתי אותן, היום אני כבר לא מסתירה" (צילום: אביגיל עוזי)

       

      רגע מכונן

      אחרי ארבעה חודשים וחצי פאר שוחררה מבית החולים וחזרה לאותו בית ספר שבו סבלה מנידוי. "היה בי זעם בלתי נסבל. אני זוכרת שכתבתי על כל הקיר בחדר קללות: 'אני שונאת את העולם', 'אמא, את זונה', 'נ' (אחותי) את כלבה', 'אני שונאת אתכם, רוצה שתמותו', בכל הקיר לא הייתה אפילו פיסה אחת לבנה. זה היה מזעזע, כשאמא שלי נכנסה וראתה את זה היא התחילה לצרוח. גם הייתי אלימה בבית הספר".

      "אני זוכרת שכתבתי על כל הקיר בחדר קללות: 'שונאת את העולם', 'אני רוצה שתמותו', בכל הקיר לא הייתה אפילו פיסה אחת לבנה"

       

      למרות הקשיים החברתיים סיימה את לימודיה בהצטיינות והתגייסה לצבא כמדריכת חדר כושר. היא מספרת שבמהלך השירות חוותה התפרצות נוספת של מניה לא מאובחנת ושוחררה. בגיל 25 התחתנה ואחרי ארבע שנים התגרשה.

       

      במהלך השנים האלה היו לך עוד התקפים?

      "לפני שהתגרשתי הייתה לי שוב התפרצות. לקחתי בבת אחת המון כדורים פסיכיאטריים וכמעט איבדתי את ההכרה, חבר טוב שלי מצא אותי, נכנסו המון פרמדיקים ולא נתנו לי לעצום עיניים כדי שלא אאבד את ההכרה. הובילו אותי באמבולנס ושם חוויתי רגע מכונן ששינה לי את כל החיים ומאז אני במקום אחר. תוך כדי שאני מבינה שאני הולכת למות אני גם שומעת את הפרמדיק אומר: 'אני לא יודע אם היא תחזיק מעמד'. ואז קלטתי שהמצב רציני ושהילד שלי הולך להישאר לבד, ואמרתי: 'אוי ואבוי, לילד שלי אסור להישאר לבד בעולם'. התחננתי לאלוהים ואמרתי לו: 'בבקשה תשאיר אותי בחיים, ואם תשאיר אותי בחיים, אני יותר לא מנסה למות. ולא רק זה, אני הולכת להציל אנשים. בבקשה תציל אותי'.

       

      "בבית החולים שבו אושפזתי חוויתי רגע בלתי נשכח נוסף שנתן לי תקווה. חולה סופני על כיסא גלגלים בשם יצחק בא ושאל אותי: 'ילדה, מה קרה לך? למה את לא מפסיקה לבכות?' עניתי לו שהחיים שלי הם סבל אחד גדול, לא משנה מה אני עושה אני לא מפסיקה לסבול. אז הוא לקח אותי למחלקת הדיאליזה, ואמר לי: 'את רואה את כל האנשים האלה? הם היו נותנים הכל כדי לקבל את החיים שלך'. זה עשה שינוי גדול מאוד בחיים שלי".

      "בבית החולים שבו אושפזתי חוויתי רגע נוסף שנתן לי תקווה. חולה סופני על כיסא גלגלים לקח אותי למחלקת הדיאליזה, ואמר לי: 'את רואה את כל האנשים האלה? הם היו נותנים הכל כדי לקבל את החיים שלך'. זה עשה שינוי גדול מאוד בחיים שלי"

       

      איך זה שינה אותך?

      "אלוהים השאיר אותי בחיים, ומאז כל החיים שלי מוקדשים להצלת ילדים כמוני. אני מקדישה כל יום שעתיים בהתנדבות לשיחות עם לוחמי נפש, ואני רואה אותם מתרוממים ממקומות מאוד נמוכים. לא סתם הקמתי את קבוצת הפייסבוק BORDERLINE. לכל אחד מאיתנו יש איזושהי בעיה ואין שום סיבה שנסתיר אותה".

       

      מאיפה את שואבת כוחות?

      "מלדבר ולעשות. אני מתפרנסת מאימון אנשים ומהרצאות ונעזרת בקצבה מהמדינה. אני מרצה על סיפור החיים שלי ואנשים מסיימים חבילות טישו, מגלים אמפתיה וזה עושה לי טוב. באים בעיקר הורים שהילדים שלהם לא שגרתיים או מאושפזים־לשעבר, ובהרצאה הם מבינים מה הילדים שלהם חוו. בסוף ההרצאה, אחרי שאני מספרת את סיפור החיים שלי ואחרי שאני אומרת שכל מי שהיה מאושפז איתי כבר לא בין החיים או בזנות או הומלס, ואני במקום אחר לגמרי, אני מעבירה מצגת שמדברת על זה שאנחנו צריכים לשנות את ההתנהגות שלנו לילדים שלנו ולהפסיק להתייחס אליהם כפגומים. המסר שלי הוא שיש מצב שהילדים שלכם לא מתאימים למערכת הפורמלית אז לא בכוח, והיו הורים שהעבירו את הילדים שלהם למסגרת אחרת בעקבות הדברים שלי.

       

      "לא מזמן העליתי בקבוצה בפייסבוק תמונה עם הצלקות שיש לי על היד. כשהייתי בבית חולים בגיל 13 זה היה משהו שכולם עושים, לחתוך את הידיים, אז גם אני עשיתי את זה. לפני זה לא ידעתי מה זה לחתוך. הרבה שנים הסתרתי את הצלקות, אפילו הלכתי עם אבא שלי לברר אם אפשר להסיר אותן והתברר לי שלא. באותו רגע התבאסתי שאי־אפשר להעלים את זה ואני נשארת עם זה לתמיד. היום אני מחבקת את הצלקות שלי, אני כבר לא מסתירה אותן. כל חתך מייצג סיפור שיכול לתת לאנשים תקווה. העליתי בקבוצה תמונה עם הצלקות ואמא אחת כתבה לי שהבן שלה חותך את עצמו, ומחמם לה את הלב לדעת שיום אחד הוא יהיה שלם עם הצלקות האלה".

       

      עטיפת הספר "בית משוגעים" של רותם פאר
        עטיפת הספר "בית משוגעים" של רותם פאר

         

        מה את מתכננת הלאה?

        "ב־1 ביולי אני עורכת השקה של הספר. לוחמי נפש יקריאו סיפורים ושירים, הרווחים יועברו לעמותת ער"ן (פרטים בפייסבוק ROTEMPEER). אני גם עובדת על ערכה שנקראת STRESSLESS (ביחד עם השחקן אורי גוטליב והמנחה בשיטת NLP אלרן מנטל), שמיועדת להקל על אנשים בעת חרדה באמצעים טבעיים. יש בה פתרונות מיידיים, כמו לנשוף לתוך קשית או ברקוד למיינדפולנס. בנוסף, אני עוזרת ללוחמי נפש לפתוח את תיבת הפנדורה שלהם דרך NLP, קואצ'ינג ושיטת UNCOVERING שפיתחתי. אני עוזרת להם לצאת למעגל העבודה בעזרת סדנה, הרצאה על סיפור חייהם או ספר או תסריט לסרט שאנחנו בונים ביחד. בכל הפרויקטים שלי אני מעסיקה אך ורק לוחמי נפש ואנשים לא שגרתיים. אם, למשל, אני צריכה לעצב לוגו או לבנות אתר, אני פונה רק ללוחמי נפש, כי אני מאמינה ביכולות שלהם ורוצה לתת להם תקווה".

        "בכל הפרויקטים שלי אני מעסיקה אך ורק לוחמי נפש ואנשים לא שגרתיים. אם, למשל, אני צריכה לעצב לוגו או לבנות אתר, אני פונה רק ללוחמי נפש, כי אני מאמינה ביכולות שלהם ורוצה לתת להם תקווה"

         

        מתי השלמת עם המיניות שלך?

        "הלכתי לסדנאות טנטרה שגרמו לי להבין שמיניות היא לא רק 'אמא'לה, זה מחלות', אלא גם 'אמא'לה, זה עונג מרבי'. ואם את אוהבת סקס את לא מלוכלכת, אלא שלמה עם עצמך".

         

        את מטופלת בתרופות?

        "הפסיכיאטר שלי ואני החלטנו שאני כבר לא צריכה כדורים פסיכיאטריים, שאני יכולה להתמודד לבד. אני בלי כדורים שנה ומשהו ואני בסדר גמור. יש לי במגירה כדורים למקרה חירום. אם עכשיו אני לא נרדמת כמה ימים בגלל התפרצות של היפו־מניה (מניה בדרגה קלה יותר), אני לוקחת חצי כדור".

         

        איך ידעת שאת יכולה בלי?

        "ניסיתי. לקחתי סיכון כי הבנתי שכשאני לוקחת כדורים פסיכיאטריים אני לא פותרת שום דבר, וגם שמחת החיים שלי יורדת. אני לא מצליחה להחזיק עבודה כשאני על כדורים פסיכיאטריים. היפו־מניה זה דבר נהדר".

         

        תסבירי.

        "בהתרוממות הרוח הזו את יכולה לעשות המון דברים טובים, רק צריך לדעת לווסת את זה. ברגעים האלה את יכולה לתקשר יותר טוב עם אנשים וזה מדהים, אני נהנית מזה באמת. ועם כדורים אין לי את הרגעים האלה, אני לא חווה את הרגעים המושלמים האלה שאני רוצה לחוות. זה מגיע לי, זו מתנה שקיבלתי מהיקום".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד