השנה החולפת הייתה אחת הקשות בחייה של אורנה דץ (56) . נגיד זאת בעדינות, אם דץ תכתוב פעם אוטוביוגרפיה, היא לא תתרפק על התקופה. בדצמבר האחרון נפטרה אמה, פרידה כהן, בגיל 74, לאחר ארבע שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן. אחר כך הגיע משבר הקורונה, וההצגה "מאמא מיה" שבה היא מככבת הוקפאה. בנוסף, נפרדה לאחרונה מבן הזוג עו"ד אהרון רוזה אחרי שבע שנים יחד.
כל חייה היא עובדת ורצה, ופתאום נאלצה לעצור. "לא הייתי צריכה את הקורונה כדי לדעת ששום דבר לא צפוי והכל יכול לקרות ברגע, לטובה או לרעה", היא אומרת. "אנחנו כלום ושום ודבר ואנחנו הכל. ומה שחשוב זה אתה והמשפחה שלך והחברים. ועדיין, את יודעת מה זה לא להופיע ביום העצמאות? לא הייתי צריכה ללכת לשום מקום. הייתי בריק מוחלט. גם כשהיו לי לידות והריונות לא הרשיתי לעצמי לקחת חופש, ופתאום היה ואקום ארבעה חודשים. לא הייתה עבודה ואסור לצאת מהבית ואבא שלי נשאר בבית לבד. טראומה".
מה עשית בזמן הפנוי?
"שיפצתי ועשיתי סדר בכל הדברים שאני לא מגיעה אליהם אף פעם. תמונות וזיכרונות ומכתבים, דברים שהיו תחובים איפשהו. סידרתי את המרתף שמעולם לא התפניתי אליו. אחרי שסיימתי את הבית התחלתי לסדר אצל דץ".
אז את ודץ שומרים על קשר.
"אנחנו עושים הרבה פעמים קידוש ביחד. אחרי שסידרתי את הבית, הזמנתי אותו אליי לערב שבת, והוא אמר: 'איזה יופי הבית שלך נראה, זה החלום שלי, אני לא מגיע לזה ולא יודע לעשות את זה'. אמרתי לו: 'יודע מה? עד פסח הבית שלך קוטור'. לא ידעתי לאן אני נכנסת, כי אני לא חיה שם ולא מכירה את הבית שלו. וואו. זה היה חתיכת מבצע. יש לו בית גדול, והיה צריך לפתוח ארגזים שהוא לא פתח מאז שעבר לשם ולסדר הכל. ואז הילדים (עומר בן 27, ויועד בן 23) נכנסו לזה, והתחלנו לצבוע את הבית ולסדר. בחוץ סגר מוחלט. אין מכוניות בכבישים והכל הכי קיצוני שיש. יום כיפור מתמשך. באותה תקופה צילמתי תוכנית יומית בערוץ 24 ואחר כך הייתי באה אל דץ, עדיין עם הריסים המודבקים".
כשדץ סיפר ב"חדשות הבוקר" עם ניב רסקין על ההתקרבות שלכם, הטוקבקיסטים ביקשו קאמבק.
"אני כבר 13 שנה גרושה ועדיין שואלים אותי למה התגרשת או מתי אתם חוזרים. לא, אנחנו לא חוזרים. נורא כיף אצלו בבית, זה המקום הכי אמיתי שיש, אבל זה לא קשר כדי לחזור להיות ביחד, אלא כדי לשמר את המשפחה שלנו. לא התגרשנו בגלל איזו גחמה. היו מחשבה עמוקה ורצון. אני נמצאת במקום אחר היום וגם הוא, ואפשר לקיים מערכת יחסים גם עם האקס. זה בכל זאת בנאדם שהייתי נשואה לו 20 שנה. הזמן עושה את שלו והכעסים קצת נמוגים, וכל הקלישאות נכונות".
געגועים לאמא
הפרידה שלה ממי שהיה בן זוגה, עורך הדין אהרון רוזה (51) היא חלק מהתהליך שהיא עוברת השנה. "אני במקום אחר. זה לא הוא, זאת אני. אני משתנה. כשפגשתי אותו הצרכים שלי היו אחרים. היה לנו מדהים ביחד. נגמר. אני מכירה לו תודה על כל מה שהיה. פרידה זה קשה, אבל הזמן עושה את שלו".
את חיה לבד, וגם קודם את ואהרון לא איחדתם כתובות. למה?
"זה לא היה על הפרק מבחינתי אף פעם. העצמאות שלי חשובה לי, להיות עצמאית נותן לי כוח. כשיש לך בית, את לא צריכה אף אחד, בלי קשר לזה שאני הכי זוגית וביתית. שום דבר לא מערער אותך. אפשר להתמכר לזה".
המוות של אמה, היא אומרת, קשור לפרידה שלה ושל רוזה. "האובדן של אמא הביא למקום אחר ביני לבין עצמי, וזה היה חלק בפרידה. כל השנה האחרונה התנתקתי מכל מה שעשיתי ו'נאלצתי' להיות עם אמא. אחרי הלוויה שלה זה הביא לשם. בזוגיות צריך הכלה. הוא צריך לתת כתף. אם זה לא נמצא, החסך גדול. את מגלה את הדברים כשאת במשבר. ואז את אומרת, מה נכון לי? משם זה בא, מכך שהוא לא היה שם ברמה שהייתי צריכה אותו בשבר הזה. אלה היו היכולות שלו. שום דבר לא בכוונה. אבל לי יש חברים טובים שמאוד תמכו, וזה רק העצים את הפער בינינו".
כשהיא מדברת על אמה, עולות דמעות בעיניה. "אני תמיד אומרת שיש קשר בין גוף לנפש, ואת ה'בום' היא חטפה מהמוות של אחי (האח, ירון כהן, שם קץ לחייו לפני שבע שנים, אמ"ר). זה שבר. כל המשפחה הייתה בשבר גם בגלל האבל וגם בגלל המחלה שלה. היא סחבה אותה ארבע או חמש שנים. אין דבר יותר נורא מלאבד ילד. אני חוויתי את הדעיכה האיטית הקשה של אמא, ואת השוק הזה, שאת קמה בבוקר ואין לך אח. למוח קשה לעכל את זה.
"המזל היחידי הוא שהיא נפטרה חודש לפני שהקורונה התחילה והייתה לה מכונת הנשמה ועשו לה לוויה עם כל האנשים שהוקירו אותה, ובאו לשבעה כל כך הרבה אנשים שאהבו אותה. היא קיבלה את היחס והכבוד שמגיעים לכל בנאדם שהולך".
דץ מדברת ועל הלחיים שלה זולגות דמעות. "אני מוצאת את עצמי כל הזמן בוכה עכשיו. אז מה, זה כיף לבכות", היא מחייכת. "השבר הזה גדול. לאבד אמא זה משאיר חלל. חצי שנה עברה מאז שנפטרה, ודבר ראשון כשאני קמה בבוקר אני רוצה להתקשר אליה.
"אמא תמיד אמרה לי, חבל שאין לי עשר כמוך. אני מסתובבת בזכותה בעולם עם כוח מטורף. כנערה הייתי גמלונית וגבוהה ושרוך. היו לי שפם ושן אחת טיפה עקומה והייתי מתוסכלת מזה. אמא אמרה: 'כשתתבגרי, תהיי יותר יפה מכולן'".
עשית שינוי באורח חייך לאחר מותה? תזונה אחרת? יותר בדיקות?
"לא פיתחתי חרדות. החיים שלנו לא צריכים להתנהל מתוך פחד. לקחתי מזה רק את ההחלטה להיות מחוברת לעצמי, לרצונות ולצרכים שלי. אם לא בא לי ללכת לאנשהו, אני לא הולכת".
הראיון המלא עם אורנה דץ מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
