צילום: איתן טל

"לא תיארתי לעצמי בחיים סיטואציה שבה אשבות רעב למען העסק שלי"

בעקבות משבר הקורונה נקלעה אנה וולצ'וק, בעלת מועדון "הגגרין" בת"א, לחובות של חצי מיליון שקל, ושבתה רעב במשך 9 ימים. "זה הבית שלנו, אעשה הכל כדי שישרוד"

אנה וולצ'וק. "יש לי עובדים רעבים, אמנים מבוגרים ועולים חדשים, אנשים עם מקצוע שצריכים עכשיו לחפש עבודה בשליחויות ובסופרמרקט" (צילום: תומי הרפז)
אנה וולצ'וק. "יש לי עובדים רעבים, אמנים מבוגרים ועולים חדשים, אנשים עם מקצוע שצריכים עכשיו לחפש עבודה בשליחויות ובסופרמרקט" (צילום: תומי הרפז)

אנה וולצ'וק, בת 39, ציירת, פסלת ובעלת מועדון, אמא לבת חיילת (שגם לה קוראים אנה!), גרה בתל־אביב. בתמונות הקטנות: וולצ'וק בזמן שביתת הרעב, ועם בתה אנה:

 

נולדתי בחרקוב שבאוקראינה. בגיל עשר עליתי לארץ עם ההורים, אחי הגדול וסבתי. בגיל 14 עברתי לפנימייה בכפר־גלים, ובגיל 16 פגשתי את מי שהפך לבעלי – גם הוא עולה מחבר העמים שלמד בפנימייה. הכרנו אחרי שהעיפו אותו משם. התחתנו כמה חודשים אחרי שהכרנו, כי זה נראה לנו הגיוני.

 

באוקראינה ניגנתי בפסנתר והייתי אמורה ללכת לקונסרבטוריון, אבל אחרי שעלינו הפסקתי לנגן. ציור ופיסול התחלתי ללמוד במקרה, הודות לאמן והמורה לציור שהתגורר בבניין של הוריי. בגיל 18 כבר הצגתי את התערוכה הראשונה שלי. באותה תקופה הכרתי את מי שהפך לבן זוגי השני, הצייר ואדים סטפנוב. היה לנו קליק מיידי, ובעקבות זאת החלטתי להיפרד מבעלי. התחברנו בגלל האהבה המשותפת לאמנות.

 

הפכתי לאמא בגיל 19. זה היה היריון מתוכנן. ואדים מבוגר ממני ב־12 שנה, והוא התעקש שיהיו לנו ילדים. שבועיים אחרי שהבת שלי נולדה עדיין לא היה לי שם לתת לה, ואז הבנתי שהיא פשוט נראית כמו אנה ואין מה לעשות עם זה, אפילו שזה גם השם שלי. בתרבות הרוסית זה מקובל.

 

הקשר עם ואדים החזיק שש שנים. לפני 12 שנה הכרתי את בן זוגי הנוכחי, והוא הפך להיות הדמות האבהית הכי טובה שאפשר לבקש עבור בתי. כרגע הבת שלי בצבא. היא קרבית, לוחמת בפלוגה מעורבת לנשים וגברים וחולמת להיות קצינה.

 

עם בתה אנה (צילום: אלבום פרטי)
    עם בתה אנה(צילום: אלבום פרטי)

     

    לפני שבע שנים הקמתי את מועדון 'הגגרין' בתל־אביב, שתומך בתרבות ובתרבות אלטרנטיבית. זה התחיל בכלל מזה שאני פעילה למען זכויות בעלי חיים. באותה תקופה אימצתי עשרה כלבים שמוגדרים על פי החוק מסוכנים, תמכתי בעוד עשרה כלבים כאלו בפנסיונים, ופשוט נגמר לי הכסף. החלטתי לארגן ערבי התרמה בשבילם והייתי צריכה למצוא מקום. משם זה התגלגל.

    "ניסיתי להסתיר מהבת שלי את שביתת הרעב, אבל היא גילתה את זה. היא התקשרה אליי מהשטח ואמרה שהיא מאוד מתרגשת מהמאבק שלי, אבל גם מאוד כועסת עליי"

     

    ה'גגרין' הוא מפעל חיי. ממקום של 120 מ"ר הפכתי אותו למקום של 600 מ"ר. ביחד עם העובדים והרבה מאוד מתנדבים שאוהבים את המקום, בנינו הכל במו ידינו. עד הקורונה הוא היה פתוח כמעט כל ערב, אירח עשרות אמנים ומוזיקאים מהארץ ומחו"ל, ונערכו בו מסיבות טראנס וטכנו ומסיבות לקהילת המיניות האלטרנטיבית. למרות העובדה שהמועדון בבעלותי, בתפקוד השוטף אני עושה הכל כמו כולם – אם זה לתלות פנסים ולסחוב דברים ואם זה לעבוד בבר.

     

    בגלל משבר הקורונה, המועדון סגור כבר שלושה חודשים. בינתיים אין לנו שום מתווה יציאה, אין לנו פיצויים. אני נמצאת כרגע בחובות של 500 אלף שקל. יש לי עובדים רעבים, אמנים מבוגרים ועולים חדשים, אנשים עם מקצוע שצריכים עכשיו לחפש עבודה בשליחויות ובסופרמרקט.

     

    ב־1 ביוני החלטתי לשבות רעב. הצטרפתי לשאול מזרחי, הבעלים של מועדון הברבי, אחרי ששמעתי על השביתה שלו והזדהיתי איתו מאוד. שבתתי במשך תשעה ימים שלמים. התחלתי עם שק שינה קטן ברחוב בלפור בירושלים, מול בית ראש הממשלה, ובהמשך פינו אותי לגן העצמאות. במהלך שביתת הרעב יצאו אליי לאוהל כמה חברי כנסת, אבל לא קיבלתי שום הבטחה קונקרטית מאף אחד מהם.

     

     בזמן שביתת הרעב.  (צילום: אלבום פרטי)
      בזמן שביתת הרעב. (צילום: אלבום פרטי)

       

      סבלתי מרעב וחולשה, אבל שתיתי מים ולקחתי ויטמינים. אני חושבת שבגלל שהעבודה שלי היא פיזית, נכנסתי לשביתה הזאת בכושר יחסית טוב, וכנראה זה מה שהחזיק אותי בחיים. ניסיתי להסתיר מהבת שלי את שביתת הרעב, אבל היא גילתה את זה. היא התקשרה אליי מהשטח ואמרה שהיא מאוד מתרגשת מהמאבק שלי, אבל גם מאוד כועסת עליי. היא צעקה עליי אפילו. אנחנו קודם כל משפחה והיא דואגת לי. אני מבינה אותה. גם אני לא תיארתי לעצמי בחיים סיטואציה שבה אצטרך לשבות רעב למען העסק שלי.

       

      כרגע אמנם הפסקתי את שביתת הרעב, אבל לא הפסקתי להילחם. אני אנסה לפתוח את המועדון בכל צורה שתתאפשר לי. זה הבית שלנו, זה הבית של בעלי החיים שאימצנו. אני הולכת לעשות כל מה שביכולתי כדי שהמקום הזה ישרוד.

       

      שורה תחתונה: בלי תרבות אין קיום. אם אנשים לא ירקדו במועדונים, הם ירקדו ברחוב. אי־אפשר לעצור את התרבות".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד