הבמאית הדתייה המציאה את "חג הקורונה" ויוצאת להגנה על החרדים

כשמגפת הקורונה החלה להתפשט בארץ, לפני כשלושה חודשים וחצי, מיד הוצמדה לשמה המילה "משבר", ולא בכדי: מדינת ישראל נקלעה למשבר חמור, שכלל היבטים בריאותיים, כלכליים ופוליטיים, ואלה נגעו כמעט בכל אזרח. עידית להמן – במאית, מפיקה ומורה לקומיקס מבית שמש – היא כנראה הישראלית היחידה שהמגפה לא היוותה משבר עבורה, אלא חג: חג הקורונה.

ולא שהיא רק חגגה. את הסגר היא העבירה עם ארבעה ילדים קטנים בדירה לא גדולה, וכמי שרגילה לעבודה מגוונת עם אנשים, זה בהחלט לא היה לה קל. עם זאת, התקופה הזאת אפשרה לה להגשים חלום: אחרי שנים רבות של כתיבה למגירה פתאום היא הצליחה, בתוך פחות מחודש, לכתוב ספר ילדים: שמו "איזה חג לי", והוא מוקדש לאותו חג שהיא המציאה. "בחג הקורונה יש הרבה מנהגים שמזכירים חגים אחרים", היא מסבירה. "שמים מסכות כמו בפורים, שוטפים ידיים כמו בפסח, כל המשפחה נמצאת יחד במקום אחד כמו בסוכות, ויש הרבה זמן לחשוב כמו בראש השנה". ומה עם השמירה על מרחק של שני מטרים? לאיזה חג שייך המנהג הזה? "לא", אומרת להמן, "זה מנהג שייחודי רק לחג הקורונה".

להמן (משמאל), תמונת ילדות עם אחת מאחיותיה. "לא הסתדרתי בבית"(צילום רפרודקוציה: עמית שאבי)

להמן מניחה שיהיו אנשים שיכעסו על המונח שטבעה, אבל היא רגילה לזה. היצירתיות שלה, לדבריה, תמיד תבעה ממנה מחיר, ומאז ומעולם הרגישה עוף מוזר בסביבתה. היא הייתה יוצאת דופן כילדה דתייה בבית ספר שבו רוב התלמידים היו חילונים או מסורתיים; היא הייתה אחרת כשלמדה תיאטרון עם נשים חילוניות; אבל המקום שבו הרגישה שונה במיוחד היה דווקא בית הוריה. "הרבה שנים לא הסתדרתי שם", היא אומרת. "מאוד הגבילו אותי ביציאות, ולכל מקום ליוו אותי וחיכו לי, גם בגיל מבוגר. מאוד לחצו עליי ללכת במסלול הרגיל של תארים אקדמיים ועבודה כשכירה, כי אף אחד לא האמין שאוכל להצליח כעצמאית. אני העדפתי להיכשל מאשר ללכת כל החיים עם תחושה שיכולתי ולא ניסיתי.

"בסגר, כל הקולות שהחלישו אותי, היו רחוקים. הייתי מוקפת רק במשפחה הגרעינית שלי, שעודדה אותי, ובזכות זה יצא הספר. תפסתי אומץ. בהתחלה הייתי בדאון, כי הדירה קטנה, והיה בלגן. יום אחד הבן הקטן שאל למה אי אפשר ללכת לפארק, ולמה צריך לשטוף ידיים, אז אמרתי לו שיש חג, חג הקורונה. הילדים הגדולים צחקו, והוא היה מבסוט, אז כתבתי פוסט וקיבלתי הרבה תגובות, שחלקן הציעו לי להוציא ספר. בהתחלה זה נראה לי משוגע, אבל בעלי, שהוא תמיד מחושב וזהיר, ישר אמר לי ללכת על זה למרות שמדובר בהוצאה כספית בתקופה לא פשוטה. כתבתי, נתתי את החומר לעורכת ספרותית, ואחרי שלושה שבועות וחצי הספר יצא".

כך נראה הבית שלה בימי הסגר:

להוציא דברים ששמרתי בבטן

להמן (36) גדלה בגבעת זאב, ובגיל 11 עברה עם משפחתה לבית שמש. ההורים רשמו אותה לבית ספר תורני והופתעו לגלות שרוב התלמידים בו אינם דתיים. "הייתי הדתייה-לאומית היחידה מול רוב של תלמידים מסורתיים – חילונים עם זיקה לדת", היא נזכרת. "זה יצר אצלי בעיה, ובתיכון חיפשתי מסגרת יותר דתית. רציתי פנימייה, שגם תאפשר לי לצאת לגמרי מהבית, אבל ההורים לא הסכימו. גם לא התגייסתי, כי זה לא היה מקובל. אני הבכורה מבין חמש בנות, ולי תמיד דאגו באופן מיוחד: לכל מקום אבא שלי היה מלווה אותי, ואז יושב ומחכה לי – אפילו בתנועה. הילדים האחרים היו צוחקים עליי בגלל זה".

במקום להתגייס, עשתה שירות לאומי כקומונרית בבית שמש, ולאחר מכן למדה תיאטרון במכללת אמונה בירושלים, למורת רוחם של הוריה. "לאבא שלי היה קשה להשלים עם זה, כי מה עושים עם תיאטרון? אבל אני התעקשתי. גרתי במעונות בירושלים, ובהתחלה היה לי מאוד קשה: באתי ממקומות סגורים ודתיים, ופתאום נחשפתי להרבה נשים חילוניות. הייתי תמימה ברמות, ולא ידעתי דברים שלא האמינו לי שאני לא יודעת. זה היה שוק תרבותי, אבל גיליתי כוחות בעצמי ונפתח בפניי עולם שלם. גיליתי שאני יכולה להוציא דברים ששמרתי בבטן".

להמן בבית הוריה. "אף אחד לא האמין שאוכל להצליח כעצמאית"(צילום רפרודקוציה: עמית שאבי)

במהלך הלימודים התחתנה עם חיליק, איש מחשבים. בתחילה הם גרו במעלה אפרים, שם נולד בנם הבכור, כפיר (12); שאר הילדים – רחל (שבע), ראם (שלוש) וזהר (חצי שנה) – כבר נולדו בבית שמש. "לא האמנתי שאחזור לגור במקום שבו גרה המשפחה שלי", היא מודה, "אבל אחרי החתונה, ואחרי שנעשיתי אמא, התחלתי להבין את הצד של הוריי. יש עדיין דברים פתוחים בינינו, אבל אנחנו מדברים בפתיחות על מה שהיה".

ההתחרדות של בית שמש לא הפריעה לך?

"בהתחלה, מאוד. לחברה הדתית יש המון כעס על החרדים, כי הם לא משרתים בצבא, ותמיד שמעתי עליהם דברים רעים, אבל כשלמדתי להכיר את הנפשות הפועלות, זה הפסיק להפריע לי. גם התחלתי להשתתף בקבוצה חרדית של נטוורקינג לעסקים, שבה אני הדתייה-לאומית היחידה, והופתעתי מהפתיחות. נשים הן נשים בכל מקום, ובמיוחד נשות עסקים. אני יכולה להתווכח איתן על נושא הצבא, אבל יש לי כבר כמה חברות חרדיות שהבנים שלהן הולכים לצבא, והיחס שלהן למדינה הוא פחות קיצוני".

היא שמחה לנפץ סטיגמות על חרדים בכלל ועל חרדים בבית שמש בפרט – סטיגמות שהועצמו בתקופת הקורונה. "היה המון כעס על החרדים; היו גם טענות שבגללם יש סגר, אבל בקבוצות הווטסאפ החרדיות שבהן אני חברה, הייתה המון מודעות: היו אזהרות לא לצאת מהבתים ולשמור על הכללים, והיה המון תסכול ממה שאומרים. זמן קצר לפני הסגר הייתי עם הילדים בקניון, והייתה שם אישה שהצביעה עלינו ואמרה: 'הנה, הדוסים לא שומרים על הכללים'. זה היה מאוד מכעיס. הרי גם היא הייתה שם. נכון, יש בבית שמש פלג אחד קיצוני שגר במקום מסוים שהיה עליו סגר בקורונה, אבל זאת קבוצה שגם החרדים עצמם סובלים ממנה, ויש איתה התנגשויות".

צפו בה מספרת על דרכה האמנותית:

הפחדים עצרו אותי

התחנה המקצועית הראשונה שלה הייתה הקומיקס. "חיפשו מורות לקומיקס", היא נזכרת, "ומכיוון שלא מצאתי עבודה בתיאטרון אחרי הלימודים, הלכתי על זה והתאהבתי. הקומיקס משלב את כל מה שאני אוהבת – הומור, פאנצ'ים, איור וציור. למדתי את הנושא דרך אתרי אינטרנט ויוטיוב, וקראתי חוברות. ככה התחלתי ללמד".

במקביל, העלתה מספר הצגות למבוגרים בתיאטרון סאטירה שהקימה, "האומץ" שמו. להמן מצאה שההומור הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דברים לא נעימים בחיים – במקרה שלה, שתי פגישות עם כמעט מוות. "בלידת הבן הראשון שלי היה לי דימום מאוד מאסיבי, שלא הפסיק גם אחרי הלידה, ולא מצאו את המקור שלו. בסוף תפרו אותי בלי הרדמה, והיו לי כאבי תופת. לקח לי המון זמן להתאושש, פיזית ונפשית, ובדיעבד הייתי בסוג של דיכאון לא מאובחן. לא התחברתי לתינוק ולא רציתי לטפל בו. גם בעלי לא ממש ידע מה לעשות איתי. השינוי קרה כשהחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולא להקשיב לקולות מסביב. כולם אמרו לי לתת לבעלי ללמוד ולעבוד, לדאוג לו; ברגע שפעלתי הפוך והתחלתי לשתף אותו בטיפול בתינוק, המצב של שנינו השתפר".

הפעם השנייה הייתה לפני שש שנים. "עברתי תאונת דרכים. רכב מאחוריי טס לכיווני, ואני תקועה בפקק, צופרת בייאוש. הייתי עם הבן שלי באוטו, אמרתי 'שמע ישראל' וחשבתי שזהו זה. זאת הייתה תחושה איומה של אפס שליטה. פיזית לא נפגעתי באופן משמעותי, אבל הרבה זמן הסתובבתי בתחושת הלם: מה אני עושה בעולם? למה ה' לא לקח אותי? פתאום שוב הרגשתי שאין לי שליטה בחיים. בכיתי, ולא ידעתי למה, כי הרי יצאתי בשלום, אבל משהו בנפש שלי נפגע. רק אחרי כמה חודשים השלמתי עם ה' ואמרתי את ברכת הגומל. התרפיה שלי הייתה בהצגה שהעליתי על תרבות הנהיגה בישראל. היום אני יודעת שה' רוצה אותי כאן, ואני צריכה למצוא למה. הרבה שנים הפחדים עצרו אותי: פחדתי מכישלון, מאי-קבלה, מאפשרות שיכניסו אותי לתבניות ואהיה כמו כולם. היום, כל מה שאני עושה – חוגים שונים, הרצאות, הצגות, כתיבת מחזות – הכל נועד לאפשר לי יצירתיות ולבנות לי ביטחון עצמי".

ניצל את משבר הקורונה להקמת מיזם חשוב של עזרה לזולת. הקליקו על התמונה:

יובל זנדבנק. "מערכות הסיוע הציבוריות מתקשות לתת מענה לצרכים ולצרכנים". הקליקו על התמונה (צילום: קובי בן שושן)