"אם אישה לא רוצה להביא ילדים לעולם, עיזבו אותה בשקט"

הדוקטור לספרות דורית שילה, שהוציאה את ספר הסיפורים הראשון שלה, גאה לגלות שאת השיעור באומץ הדרוש לכתיבה העניקה לה חברתה, הסופרת אלונה קמחי. "בכתיבה שלה, קמחי לא פוחדת מקושי ונוגעת בתהומות של אמת נשית, ובהרבה מקרים היא גם מביאה לסצינות שהיא כותבת את האמת שלי, בעיקר במובן של דימוי גוף והפרעות אכילה, עם דמות ששוקלת 112 קילו, או סצנה בולימיה נטולת מסכות והתייפיפות", מסבירה שילה.  "כל השנים הכתיבה של אלונה הייתה עבורי מודל של איך להיות כנה בטקסט עד שלפני כמה שנים נפגשנו בכנס ספרות בפריז והפכנו חברות קרובות. נתתי לה לקרוא גרסה ראשונה של הסיפור שכתבתי על הפרעות אכילה ("המשאיות של אברמוביץ'"). היא קראה ואמרה: 'אין פה כאב. אין אמת. את מרחפת למעלה. את לא נוגעת. אין לך אומץ'. זאת אחת ההנחיות הטובות שקיבלתי. היא לימדה אותי אומץ בכתיבה".

את האומץ הזה יצקה שילה לתוך "אחרי הספירה", אסופה דקיקה ודחוסה של סיפורים קצרים, הז'אנר הספרותי החביב עליה. "ביום שבו הגשתי את הדוקטורט שלי, שנכתב בצרפתית, הבנתי שהספרות היא המקום שלי. גם כמתרגמת וגם ככותבת. אני כותבת סיפורים קצרים, דחוסים בזמן, שמתרחשים על פני כמה דקות ובתוכם מסתתר סיפור חיים שלם".

למרות ששילה מעידה שאין המדובר בסיפורים אוטוביוגרפיים בהכרח, קריאה בספר מוכיחה שהיא נוגעת באומץ, בישירות ובלי להסב ראש במגוון נושאים שהם חלק מהנוף הנשקף מחלון עולמה.

לא ויתרת לעצמך בסוף.

"נכון ובהחלט נדרש לי אומץ לכתוב על ההשמנה. על להיות אכלנית-יתר כפייתית. זה דבר שאני לא יכולה להסתיר. רואים עלי. אבל כמו עם בולימיה ואנורקסיה, גם כאן אפשר להעמיד פנים. בקלות. אם מנגנון ההדחקה שלך מספיק חזק את יכולה להתנהל בעולם כאילו דבר לא קורה באמת. את יכולה להתבודד. לפרק מערכת יחסים. את יכולה לכתוב סיפור על אישה שמנה שלא מצליחה לאהוב את עצמה ולשפוך על עצמך אור בכתיבה יפה ומסוגננת שתלחץ על בלוטות הרגש במקומות הנכונים. ואת יכולה לומר את הדברים בצורה אחרת, חותכת".

כלומר לא להתאהב בכתיבה של עצמך?

"לכתוב בצורה שמשאירה אותי ערה ומזכירה לי לא להישאר צמודה ליופי של המשפט, אלא לכתוב ספרות ישירה שיש בה אמת. אני כותבת על נושאים שנוגעים בהם בעיתונות, אבל רציתי לגעת בהם בספרות: שייכות. אישה עקרה. אישה שמנה, שיכולה להיות גיבורה ספרותית לא פחות מהנשים שמציתות את דמיונם של הגברים. אני נמשכת למקומות שאוהבים לטאטא מתחת לשטיח".

"נמשכת למקומות שאוהבים לטאטא מתחת לשטיח"(צילום: אביגיל עוזי)

על הנייר לא חסר לי כלום

שילה צועדת כבר שנים בשדות הספרוּת. היא דוקטור לספרוּת. מרצה בתכנית לתרבות צרפת באוניברסיטת תל-אביב. מתרגמת. מבקרת ספרות ואחת מעורכות "המוּסך", המוסף לספרות של הספרייה הלאומית. עכשיו היא מתגוררת ביפו עם בן זוגה, לאחר שחזרה לארץ מ-15 שנות מגורים בפריז. עניין העקירה, התלישות, הוא ליבת הכתיבה שלה, במובנים רבים. היא כותבת על כאב התלישות על גלות מתמשכת בשדות שונים, גלות מהגוף, מאהבה, משפה, מאדמה וממשפחה.

"אני אדם חברותי. חיה עם בן זוג אוהב. המשפחה שלו, שקיבלה אותי בזרועות פתוחות, היא כמו המשפחה שלי. על הנייר לא חסר לי כלום. אבל מיום הולדתי לא הרגשתי שייכת ולא הצלחתי להשתייך. מגיל צעיר גם התחלתי להשמין. אולי בחרתי בהשמנה כדי להצדיק את תחושת הבדידות".

גם באי-אימהות בחרת?

"כמו שיש בדידות בלהיות אישה שמנה, יש בדידות בלהיות אישה בלי ילדים שחיה בישראל. כשחזרתי לארץ הייתי בהלם מעד כמה זה מעורר עניין עובדת היותי אישה בלי ילדים. כשהייתי בת 26 עבדתי בבית יתומים בקרואטיה. כבר אז ידעתי שלא אביא ילד לעולם, ושאם ארצה ילד - אאמץ. בסיפור 'על הספה' שמתאר שיחה בין שתי אחיות שאחת מהן עקרה, היא אומרת: 'אני רוצה ילדה בצלמי ובדמותי'. אלה תחושות שהכרתי, אבל חזק יותר היה הרצון שלא להביא ילדים לעולם שגדלים בו המון ילדים שמשוועים לאבא ואמא".

השפעות ספרותיות?

"קצת קשה לי לענות על השאלה הזאת. אבל אולי אני מושפעת מאלבר קאמי. משהו בלקוניות שלו גורם לי להבין שאני לא צריכה שמות תואר. פיגורות לשוניות. קאמי הוא מקרה קצה ויש לו משנה שלמה סביב הכתיבה הכמעט נזירית. החסכנות שלו והיופי שהיא יוצרת - השפיעו עלי".

מכל הדמויות הנשיות בספר, אמרת שאת קשורה דווקא לאנרי. הגבר.

"אני מרגישה שהוא דומה לי. הנטייה שלו להסתגרות. חוסר הרצון לטייל בטבע. לפגוש אנשים. אני אישה חברותית וכן פוגשת אנשים, אבל בתוך תוכי אני רוצה להסתגר בבית עם האוכל, להגיף תריסים, לסגור את הדלת ולהסתכל על העולם מבעד לחלון. יש לי משיכה לזה. מצד שני אני חיה בזוגיות ואוהבת לחלוק ולפנק. אפשר גם לאהוב וגם לרצות לבד. אפשר לרצות להיות אמא וגם לא לרצות להרוֹת, או לא לרצות את היומיום שכרוך באימהות".

"ברחובות ילדותי בתל אביב כולם היום שותים אספרסו, כשנסעתי, כולם שתו נס קפה"(צילום: אביגיל עוזי)

הבית שלי תמיד יהיה בצרפת

לקראת סוף הספר מופיע מה ששילה מכנה "רשימות של מהגרת חוזרת", בהן היא סופרת את השנים מאז חזרתה לארץ ופורשת בפני הקורא את תמונת ההשתנות ואת מה שעושה ההתרחקות לנפש.

"עזבתי את ישראל לצרפת בינואר 1997 וחזרתי לכאן ב-2011. ברשימות האלה אני מתחשבנת עם ה'גם וגם' שנובעת מחוויית התלישות שמלווה אותי, עם תמונת האישה המפוצלת שאני: חצויה בין הלבנט לאירופה. בין העברית לצרפתית. חצויה ברצון לאימהות. בין הרצון להיות יחד לבין הרצון להיות לבד. ביום השנה הראשון לחזרתי כתבתי שכדאי שאהיה מאוחדת יותר ומפוצלת פחות. אבל היום? נו, אם אישה אחת, ג'ינג'ית בת חמישים לא רוצה להביא ילדים לעולם, עיזבו אותה בשקט", אומרת שילה.

"בתמונות הגירה שאנשים משתפים ברשתות החברתיות כולם יפים, אבל הגירה היא עסק די מלוכלך. עברתי שתי הגירות בחיי ואף אחת מהן לא הייתה יפה. תקופת ההסתגלות ארוכה. את נתונה לחסדיהם של אחרים כי את לא מכירה את האדמיניסטרציה. הזמן שחולף עד שאת מגיעה לעצמאות. אבל לא הרגשתי כך בגלל היותי אישה. בצרפת אישה מהגרת זה לא אישיו. מה גם שהגעתי לאקדמיה, שם ערים לסוגיית אי השוויון ולא הרגשתי שום נחיתות. אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש שהזרוּת גדולה מדי".

ועכשיו? כאן בארץ?

"הבית שלי תמיד יהיה שם. בצרפת. הגעתי לשם באמצע שנות העשרים לחיי וחייתי בו עד תחילת שנות הארבעים. זה כמו לתלוש דפי אמצע מספר אחד ולהדביק אותם באמצע של ספר שכּתוּב בשפה אחרת. דפי האמצע של חיי נמצאים בתוך ספר אחר, שכתוב צרפתית. ספר החיים שלי בעברית הוא כל מי שהם חלק ממני בשנים האחרונות, אבל הדמויות בו הן עבורי 'תוצר מוגמר'. לא הייתי בחתונות שלהם. לא הייתי כאן כשנולדו ילדיהם ולא כשפרסמו את היצירות הראשונות שלהם. ברחובות ילדותי בתל אביב כולם היום שותים אספרסו, כשנסעתי, כולם שתו נס קפה".

את מרגישה שפרסום הספר הוא תקיעת יתד מחודשת?

"אני נעה בין הדחקה לבין התרגשות. לפני כמה שנים היה לי רעיון לרומן שגנזתי. השבוע פתחתי את הקובץ וחזרתי לכתוב אותו. ז'אנר הסיפור הקצר כל כך חשוב ויפה ומרכזי בספרות, אבל אין לו בארץ הכרה מספקת. אחרי שהספר יצא, אני מרגישה שיש בי את אורך הרוח והנשימה. שהריאות שלי התמלאו אוויר כדי לכתוב משהו רחב יריעה".