הם היו שני גיטריסטים לונדונים ממוצא יהודי, שהפכו את שנות ה-70 של המאה הקודמת לתערובת של אש, תימרות עשן, נצנצים לרוב והמון כישרון. מעריציו של מארק בולאן – ואין רבים כאלה בארץ, אף שבבריטניה הוא נחשב לאייקון בתור מבשר הגלאם – אולי יתקוממו על כך שהוא נאלץ לחלוק פוסט עם פול קוסוף, אבל הבחירה לכתוב על שניהם יחד אינה מקרית, שכן שני המוזיקאים הנפלאים הללו התחילו וסיימו את דרכם באותם מקומות אמנותיים וידעו להפוך את הצלילים שהפיקו מהגיטרות לריפים יפהפיים וחדים, כל אחד בדרכו.
נתחיל במפורסם מבין השניים. מארק פלד (כך הוא נקרא במקור), יליד 1947, היה בנו של נהג משאית יהודי משכונה צנועה במזרח לונדון. הוא ניגן בגיטרה מילדות, העריץ ענקי רוקנרול כמו ג'ין וינסנט וענקי פולק-רוק כמו בוב דילן, ושאף ללכת בעקבותיהם. בגיל צעיר הקים להקה, שהזמרת שלה הייתה ילדה בת 12 בשם הלן שפירו, שנהפכה אחר כך לכוכבת פופ. באותה תקופה נזרק מבית הספר ויצא לדרך ארוכה שכללה חיפושים, חיבוטי נפש, קריירת דוגמנות קצרה ובעיקר הקמות ופירוקים של להקות. אחת מהן, הילדים של ג'ון, נטתה לכיוון פסיכדלי, צברה ניסיון והייתה על סף פריצה, אבל התפרקה לקראת סוף שנות ה-60. לאחר מכן הקים בולאן (כך הוא כבר נקרא באותה תקופה) את להקת טירנוזאורוס רקס – ובקיצור, טי רקס – שכללה בתחילת הדרך ארבעה חברים, אבל מאוחר יותר הצטמצמה. במסגרת הניסיונות שלו למצוא אמרגן שידחוף אותו קדימה, התפרצה אמו למשרדו של אחד המפיקים בצעקות על קיפוח ועושק. בולאן עצמו נפגש עם האמרגן הידוע סיימון נפייר-בל, שהיה גם האמרגן של היארדבירדס, וקיבל הצעה להצטרף לאחד ההרכבים הרבים של הלהקה הזו. זה לא יצא לפועל. ב-1970 הכוכבים הסתדרו נכון: בולאן פגש את המפיק האגדי טוני ויסקונטי, וזה צירף אליו את נגן כלי ההקשה מיקי פין. טי רקס נהפכה לצמד, וזה היה ההרכב הסופי שלה.
זה היה הלהיט הראשון שלה:
ויסקונטי עזר לבולאן להפוך את שרשרת הלהיטים שלו לפניני פופ, ואילו פין עזר לו להפוך את טי רקס להרכב סקסי וייחודי. פין הגבוה והאקזוטי למראה השלים את בולאן, שהיה פצצת אנרגיה, לבש נוצות ופרוות צבעוניות, התאפר בכבדות, השליך נצנצים על הבמה, עלה על נעלי פלטפורמה והמציא את הגלאם. יחד עם דייוויד בואי ואלטון ג'ון, חבריו הטובים לעתיד, וכן עם חברי רוקסי מיוזיק ולהקות פופ כמו המתוקים, הוא צבע את הבז' המדכא של הסבנטיז בגוונים בוהקים והפקיע מלהקות הפרוגרסיב הדינוזאוריות את הבלעדיות על ההתפתחות המוזיקלית. כבר לא היה צורך ביצירות של 20 דקות: אפשר היה להסתפק בשיר פופ של שלוש דקות ולהכתירו כיצירת מופת. בולאן עם הטרמלו המתחנחן והריפים הקצרצרים והנוקבים היה המלך הבלתי מעורער של ראשית שנות ה-70. האלבום "לוחם חשמלי", שהופק על ידי ויסקונטי ונחשב עד היום ליצירת מופת, הוקלט בהשתתפות פלו ואדי, שניים מחברי להקת הטרטלס האמריקאית, שהיו שותפים גם ליצירות של פרנק זאפה. בולאן, מצידו, ניגן עם אייק וטינה טרנר. בני הזוג טרנר היוו חוליה מקשרת בין בולאן לזוגתו ואם בנו, הזמרת האמריקאית גלוריה ג'ונס, שכן היא הייתה מלווה שלהם.
ב-1977 הקליט בולאן תוכנית טלוויזיה בשם "מארק" ואירח בה את חברו דייוויד בואי, שהשמיע שם לראשונה את "גיבורים". לימים יהיה בולאן אייקון תרבותי ויתקבל בכבוד גם על ידי הבועטים שבפאנקיסטים. הסוף שלו היה טרגי. בולאן פחד מהמוות מגיל צעיר ולכן לא אחז ברישיון נהיגה, ודווקא הוא מצא את מותו בתאונת דרכים. זה קרה בדרום-מערב לונדון ב-16 בספטמבר 1977, שבועיים לפני יום הולדתו ה-30: מכוניתה של זוגתו התנגשה בגדר, ואחר כך בעץ שקמה. היא נפצעה; הוא נהרג במקום. ג'ונס נמלטה לארצות הברית עם בנם המשותף, רולאן, שהוא עכשיו מוזיקאי ידוע בזכות עצמו. בהלוויה נכחו דייוויד בואי, רוד סטיוארט, טוני ויסקונטי ורבים אחרים. גופתו של בולאן נשרפה, והאפר נקבר בבית העלמין בשכונת גולדרס גרין. עץ השקמה היה למקום עלייה לרגל עבור מעריציו של בולאן: אלה אף רכשו את הקרקע שעליה העץ עומד, והציבו עליה אנדרטה לזכרו.
פרשת חייו של פול קוסוף הייתה קצרה, אבל מורשתו הסעירה אלפי גיטריסטים, שאחד הריפים הראשונים שלמדו (אחרי "Smoke on the Water" כמובן) היה זה של "All Right Now":
בניגוד לרקע הצנוע של בולאן, קוסוף נולד ב-1950 בשכונה הלונדונית היוקרתית האמסטד. אביו היה השחקן היהודי הידוע דייוויד קוסוף, ובמשפחתו היו גם שופטים ושדרן רדיו. ובניגוד לתדמית המוחצנת והזוהרת של בולאן, קוסוף תמיד נראה כאילו כל צליל שהוא מפיק מהגיטרה עולה לו בבריאות. בהרכבים שבהם השתתף, נהג להתרחק משאר המוזיקאים ולטפח מעמד של "תורתו (תורת הנגינה) אמנותו", בין השאר בעזרת חומרים ממכרים שליוו אותו כל חייו.
קוסוף היה איש בלוז במהותו. עד שהגיע ללהקת Free, לא עסק בדבר חוץ מנגינה ומעבודה כמוכר בחנות כלי נגינה. הצליל שלו היה עמוק, מחוספס ואינטימי באותה מידה. באלבומי הסולו שהוציא, הרשה לעצמו להפליג לעולמות הרחוקים שבראשו. כך, לפחות, אפשר היה להתרשם מההאזנה להם.
זמן קצר אחרי מסע ההופעות הראשון של Free הוא אושפז, חווה מוות קליני ועבר החייאה מוצלחת שאחריה התאושש באיטיות. במארס 1976, בגיל 25 בלבד, הוא מת בתא שירותים של מטוס שהטיס את חברי Free ללוס אנג'לס, שם תכננו לפתוח סיבוב הופעות אמריקאי. חבריו ללהקה ולטיסה התעוררו משנתם בעקבות צרחה של דיילת שגילתה את גופתו של קוסוף לקראת הנחיתה. סיבת המוות הייתה תסחיף ריאתי שנוצר עקב קריש דם בוורידי הגפיים. גופתו הוטסה לאנגליה ונשרפה. אפרו נקבר בבית העלמין בגולדרס גרין, שם נקבר גם אפרו של בולאן, ועל מצבתו מתנוססות המילים "All Right Now".
חמישה חודשים לפני מותו אמר קוסוף בראיון: "אין לי כלום חוץ ממוזיקה. אין לי תחביבים. אני רוצה רק לנגן". לאחר מותו הטרגי הקים אביו את קרן פול קוסוף, שנלחמת בהתמכרות לסמים של צעירים.
גם לו היו חיים סוערים וקצרים. הקליקו על התמונה: