ארון הבגדים של השחקנית נלי תגר הוא מבוך של זיכרונות משפחתיים ונקודות ציון בחייה. כשהיא פותחת את דלתות העץ של ארון הקיר הארוך הממוקם בחדר השינה, הבגדים והסיפורים פורצים מתוכו בלי שהיא אפילו מתכוונת: אוברול מאודישן לסרט "החטאים" של אבי נשר מ-2016, בגדים אלגנטיים מהמלתחה של אמהּ, טיבה, בגדים שלבשה בפרמיירות לסרטים והצגות, ואינסוף פריטי וינטג' שאספה מארון הבגדים של סבתהּ קוקה שהלכה לעולמה.
"שלושה שבועות לאחר שהיא נפטרה, 'פלשנו' לארון שלה ומצאנו שם עולם ומלואו: מבגדים וחפצים של סבא שלי שנפטר ב-1986 ועד בגדים שמורים בניילון, תיקי וינטג', חליפות. במשפחה שלנו לא זורקים דבר", היא מספרת. הסגנון האקלקטי שבו מתלבשת תגר תואם גם את עיצוב הבית שבו היא מתגוררת עם בעלה, הבמאי וצלם איתן שריד (שזכה ממנה לכינוי "בודהה"), ובנם רשי בן השלוש. הדירה בעלת שני מפלסים בבית דירות בן שתי קומות בקצה שכונת נווה צדק, משלבת בין עבודות אמנות של אמנים ישראלים צעירים לחפצים שאספה תגר לאורך השנים, בין נינוחות המאפשרת למבקר להתיישב בטבעיות לצד שולחן האוכל לפונקציונליות הבולטת בחלוקת החלל.
יכול מאוד להיות שהבית של תגר הוא קריאת תיגר שלה על הסגנון שהושרש אצלה מילדות. לא בכדי, כמעט לאורך כל השיחה עולה שם האם, טעמה וסגנונה – אל מול זה שפיתחה הבת. טעם אישי שנולד מתוך ניצני מרד. "גדלתי בבית עם סגנון מאוד שונה: ספות כבדות, ויטראז'ים, פסלים גדולים, כמו אלת הצדק בגודל טבעי או פסל של אישה נושאת שולחן. אתה לא יודע אם הגעת להיכל תפילה, למחסן של מוזיאון ישראל או לבית משפחתי", היא מתארת בחיוך את הבית שבו גדלה בשכונת רמת חן ברמת גן.
"באופן אישי, פחות התחברתי לסגנון הזה, אבל זה היה עולם של טעם ואסתטיקה בתקופה שלא היו בה פינטרסט או אינסטגרם. גם הלבישו אותי תמיד מאוד יפה", היא מוסיפה, "היתה תרבות לבוש. לא מתלבשים במותגים, אבל כן בלבוש יפה ומוקפד. לא באתי משושלת של טום בוי – אצלנו אהבו להתלבש".
"השינויים בגוף מלחיצים אותי. בהיריון הקודם עליתי 13 קילו ומאוד חששתי, אבל בסוף הם ירדו יחסית מהר ובקלות והגוף חזר לעצמו, ואפילו בעיניי היה יפה יותר מקודם"
זיכרון אופנה ראשון: שמלת שבת לבנה מתחרה שלבשה כילדה בת ארבע. זיכרון אופנה שני: שמלת מעוינים בצבע תכלת. את שתיהן ביקשה מאמהּ לשמור לילדה העתידית שתהיה לה. זיכרון אופנה שלישי ואחרון: שמלת צמר בצבע ירוק בקבוק שלבשה ליום הולדת כילדה, עם גרבונים תואמים וכובע ברט. "אני בטוחה שנראיתי מאוד יפה", היא עונה על השאלה איך קיבלה סביבתה את העיסוק בלבוש.
"היה לי פוני שנכנס לעיניים, אז אמא שלי היתה מזיזה את השיער הצדה ושמה לי אטב כביסה בשיער", היא נזכרת, "אמרתי לה: 'ככה אני אלך? עם אטב כביסה?' היא ענתה לי: 'ככה מדונה התחילה!'"
עם אטב כביסה?
"עם ההבנה שזה לא משנה אם אף אחד לא הולך ככה – אינדיבידואליזם בלבוש זה חשוב. כשחבשתי טורבנים כאביזר אופנה לפני מספר שנים, שמו אותי במתלבשים הגרועים ב'פנאי פלוס'. תמיד היה לי חשוב להיות עצמאית באופן שבו אני מתלבשת".
עכשיו היא בהיריון שני, מצפה לבת ראשונה שבשושלת הנשית של משפחת תגר תקבל בירושה ארון בגדים מפואר. הבטן כבר בחוץ, גם הלחות של יולי-אוגוסט. "השינויים בגוף מלחיצים אותי, אבל אני מנסה לאכול בריא ולעשות פעילות גופנית", אומרת תגר, "בהיריון הקודם עליתי 13 קילו ומאוד חששתי, אבל בסוף הם ירדו יחסית מהר ובקלות והגוף חזר לעצמו, ואפילו בעיניי היה יפה יותר מקודם".
תגר, 37, אחת מהשחקניות המוערכות בטלוויזיה ובקולנוע, סללה לעצמה בשנים האחרונות גם דימוי של מתלבשת מסקרנת. היא לא חוששת לקחת אתגרים אופנתיים, באותה מידה שהיא לא חוששת לבקר את הממשלה בפוסטים נוקבים ברשתות החברתיות. לצילומים אלה היא בחרה ללבוש רק מעצבים ומותגים כחול-לבן: שמלה של אתא, חולצה של המעצבת קארין איי, חליפת מכנסיים מנומרת של ליאור דונסקי. חשוב לה לפרגן לאופנה ישראלית, וזו הפכה לחלק בלתי נפרד מארון הבגדים שלה המתפקד גם כארכיון של בגדי מעצבות שכבר אינן פעילות, כמו שרה בראון או המותג פיו פיו (בעיצוב מור ולין) שנסגרו עוד טרם הגיעה הקורונה לחיינו.
"חינכו אותי לרכוש בגדים איכותיים, עיצוב מקומי, דברים שמחזיקים שנים. יש לי פריטים על-זמניים כמו שמלה של שרה בראון שרכשתי לפני עשור בשוק המעצבים ועד היום אני לובשת אותה, ובגדי מעצבות של קארין איי, הולילנד ופיו פיו, שהפכה לחברה קרובה שלי. הארון שלי הוא לא שחור-לבן-פסים. אני אוהבת צבעים והדפסים".
בימים אלה היא מופיעה בקמפיין חדש לרשת קניוני עזריאלי, ה-קניון המזוהה עם תפקידה הנודע מכל כדפי, מש"קית נייר וגריסה בשלישות החולמת על שירות בקריה וביקורים תכופים בעזריאלי. "הדימוי של עזריאלי בחיים שלי הוא נקודת ציון בקריירה, אחד התפקידים הכי מזוהים איתי", מספרת תגר. "אני זוכרת שכחיילת, הגעתי לתחנת רכבת השלום. הדלתות נפתחות ובום, את בעזריאלי".
ב-5 באוגוסט היא תופיע על המרקע בסדרת הטלוויזיה "הנחלה" בקשת 12, לצד שלמה בראבא, שני כהן ומשה אשכנזי. במקביל, היא משדרת תוכנית צהריים יומית עם לירון ויצמן ב"רדיו תל אביב" ושבה לבמות עם המופע "נלי תגר עושה סטנד-אפ" שהיא מריצה בשנה האחרונה. תגר מצטרפת לשורה לא ארוכה של סטנדאפיסטיות כמו תום יער, עדי אשכנזי, ליטל שוורץ, נגה ד'אנג'לי ואחרות, שפועלות בתחום גברי מאוד.
"אין ספק שנלי של הסטנד-אפ לבושה פחות מהודר מנלי של המציאות", היא עונה לשאלה האם כיוצרת-אישה היא נדרשת לפרמט את הנראות שלה בזירה שבה רוב הגברים מופיעים במכנסי ג'ינס וטי שירט ממעמקי הארון. "אני לא אוהבת בישראל את תחושת ה'יאללה, זרקתי על עצמי משהו'. להתלבש, סליחה על הביטוי, כמו שלוח. אני רוצה להשקיע עבור אלה שרכשו כרטיס. השחקן זהר שטראוס, שהיה מורה שלי ביורם לוינשטיין, אמר לנו בשנה א': כשהאור נדלק על הבמה, אתה ישר יכול לומר - יפה או לא יפה. הייתי במצוקה, כי אני אוהבת להתלבש, אבל אני לא יכולה לעלות עם חליפה מחויטת, אלא אם את ג'רי סיינפלד ברדיו סיטי הול בניו יורק. בטח שלא לאוזן בר או בזאפה. אז יחד עם הסטייליסטית מיטל ברונר, באתי בצניעות. היה ברור שזה צריך להיות ג'ינס וחולצה. אבל חולצה יפה, מפאייטים. ואני לא חסידת הג'ינס העולמית. התחלתי ללבוש מכנסי ג'ינס רק כשנהייתי אמא לפני שלוש שנים".
כי, כמאמר הקלישאה, עכשיו את צריכה לג'נגל?
לא, כי עד עכשיו לא מצאתי את מכנסי הג'ינס שנוחים לי. אני מעדיפה שמלות, מכנסיים, ז'קטים, אבל היה ברור שלסטנד-אפ צריך משהו אחר. אז רכשתי שני זוגות מכנסי ג'ינס. עכשיו, בהיריון, זה שוב השתנה. היריון זה תמיד תקופה מאתגרת. ההיריון הקודם היה חורפי, אז לבשתי הרבה טייטס וסוודר מעל. עכשיו בקיץ זה יותר קשה ומאתגר למצוא בגדים. בהופעות האחרונות לבשתי ג'ינס וטי שירט, אבל קשה למצוא משהו שיחליף ג'ינס. אז פעם הופעתי עם שמלה והיה מוזר מדי, ואז החלפתי לחצאית. יותר קשה לשמור על סטייל בהיריון, אבל זה היתרון של הסגר שיבוא עלינו", היא אומרת בסרקזם, "אין אירועים חברתיים, אז אני יכולה להיות ספונה בביתי וללבוש בגדי יוגה ופנאי".
כקומיקאית, האם נראות היא משאב שאת משתמשת בו או שההומור הוא בעצם שריון הגנה?
"הייתי ילדה מצחיקה וההומור והשנינות הגבירו את הפופולאריות שלי, אבל כל ילדה רוצה להיות ילדה יפה, ולא הייתי ילדה יפה. זאת אומרת, לא חוויתי את זה ככה. אמרו עליי 'איזו ילדה מצחיקה, נלי ילדה חכמה'. כנראה שהייתי צריכה לחזק את המקום של הנראות שלי באמצעות בגדים. ילדים יודעים מהר מאוד אם הם יפים או לא יפים. אני רואה את זה עכשיו כאמא. לרשי יש שיער בלונדיני ארוך ונוכח שכולם מגיבים אליו. כשהצעתי לו עכשיו להסתפר, הוא סירב ואמר: 'אני לא אהיה יותר בלונדיני'. הוא מבין שהסביבה מתפעלת מהשיער הבלונדיני שלו ובמידה שהוא ייגזר, תפסיק ההתלהבות".
הצורך לבלוט מתקשר גם לגובה? את 1.56 מ'. זה אפילו מצוין בוויקיפדיה.
"תסביך נפוליאון קיים אצל כל מי שנמוך. אתה לא מכיר הרבה אנשים גבוהים ורעשנים, למעט קובי מימון. וכן, כשהייתי קטנה הייתי מתוסכלת מכך שאני לא גבוהה. אני זוכרת שבכיתה ז' היתה אופנה של נעלי ד"ר מרטינס והיה לי זוג בכחול מטאלי. אני לא אשכח שיום אחד באה אליי מישהי מהכיתה ואמרה לי: 'נלי, את נמוכה! את צריכה ללכת עם עקבים!' מאז זה נצרב לי בראש ובערך מכיתה ט' אני על עקבים או סוג של הגבהה: נעלי פלטפורמה, עקבים נמוכים. תמיד צחקתי שכשהייתי רווקה, הדבר האחרון שהייתי מורידה במיטה זה נעליים, כדי שלא יראו כמה אני קטנה. הדבר היחיד שהוריד אותי מעקבים זה לידת בני. סניקרס זה משהו שבחיים לא הלכתי איתו עד לידת רשי".
אפשר גם לראות בזה יתרון: זה עדיין מאפשר לך לגלם דמויות צעירות מאוד.
"זאת הברכה וגם הקללה שלי. במשך שנים נראיתי יותר קטנה וצעירה מגילי הביולוגי. בתחילת שנות ה-20 שלי, סירבו להכניס אותי למועדונים כי נראיתי קטנה. זה היה מתסכל. אני זוכרת שבחופש הגדול בין כיתה ז' ל-ח', הלכנו כל הכיתה ללונה פארק והיה את המתקן טא-גא-דא, שהעלייה אליו היתה מותרת מגיל 13. כל הכיתה עלתה ורק לי אמרו 'את, לא'. הילדים האחרים אמרו שאני איתם, ובכל זאת לא נתנו לי לעלות. היום כבר יש הגבלת גובה ולא גיל. אבל אז, בזמן שכולם היו על המתקן, אני ישבתי בצד ושתיתי לימונדה ברד".
זה עצוב ומצחיק בו זמנית. אלה חומרים מהסטנד-אפ?
"לא. זה החיים שלי", צוחקת, "כנראה שרציתי יותר נוכחות בחלל וזה גרם למשיכה שלי לנראות, למשחק, להופעה על במה. אני נראית על הבמה וגם בטלוויזיה הרבה יותר גבוהה מאשר במציאות".
"גם ראש הממשלה מתאפר"
היחס ללבוש אצל תגר אינו רק ככסות – אלא גם כסדר יום. הנערה שהיתה מגיעה למחנה הצופים עם שלושת השלבים של קליניק, הפכה לשחקנית שלא מתביישת לבקש ברצינות מהצלמת לא לחשוש מפוטושופ. "אני אוהבת שהפוטושופ מוגזם – עד שאני נראית כמו אנה ארונוב", היא צוחקת.
"אני מבינה את הרצון של נשים להיראות טוב ואני לא חושבת שנשים צריכות להחביא את הנשיות שלהן, להפך", היא אומרת, "תראה מה קורה בכנסת: חברות כנסת ושרות מנסות להתאים את עצמן לעולם הגברי. למה את בחליפה?! גבר תמיד ייראה יותר טוב בחליפה מאישה, גם אם הוא לא הכי אטרקטיבי בעולם. מי קבע שצריך לאמץ קוד לבוש גברי? גולדה לבשה שמלות. אני לא אומרת שחברת כנסת או שרה צריכה ללבוש שמלה א-סימטרית, אבל אפשר ללבוש שמלה מחמיאה ומכבדת במקום לחנוט את הגוף בחליפה שמסתירה את הנשיות שלך, בהשוואה לגבר שבוחר לא להסתיר את הגבריות שלו אלא להעצים אותה".
את חושבת ששמלה משדרת חולשה?
"אני לא חושבת ששמלה זאת חולשה, או שלהתלבש יפה משדר חולשה. אם את אישה יפה ואטרקטיבית, את צריכה להסתיר את עצמך כדי שייקחו אותך ברצינות? זאת שנאה עצמית. הכוח הוא בנשיות. ליפסטיק אדום, לדוגמה, זה בשבילי כוח נשי, כמו התרד של פופאי. אם אני מרגישה לא טוב עם עצמי, ליפסטיק אדום אוטומטית מעלה לי את הביטחון העצמי. את נראית חיונית, חיה, לא פלא שזה נחשב לדימוי בולט לאחר משברים ומלחמות".
איפור מחזק אותך?
"גם ראש הממשלה מתאפר. אנשים מתאפרים כל הזמן. בחדשות, בתיאטרון, אז מה? בישראל יש חשש להשקיע בעצמך. זה נחשב מתנשא. אבל זה שאני לבושה יפה, לא אומר שאני חושבת את עצמי ליותר טובה ממך. אני לא שופוני. אישה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. זה משפט מיזוגני מאוד, אבל זאת האמת. כשאני מתלבשת יפה, אני גם משדרת לסביבה שאכפת לי ממנה".
ומה גילינו בארון ובבית של לירז צ'רכי?
