בתמונות ילדות שהמעצבת חיה אלפסי שולפת מהטלפון הנייד שלה, נראה כי מגיל צעיר סללה לעצמה הילדה משכונת קריית נורדאו בנתניה דרך עצמאית החוצה. מהבית בנתניה, מישראל. בתמונה משפחתית מתחילת שנות ה-80 קשה לפספס את הילדה עם מכנסי עור שחורים, חולצת תחרה תואמת וסלסילת קש, כשמסביבה בני משפחה וחברים בלבוש אופייני לתקופה הכולל מכנסי ג'ינס דהויים וסווטשירטים של טופר. בתמונה אחרת היא לבושה כולה בוורוד, בולטת בהופעתה בין חברותיה. את הבגדים היתה תופרת לעצמה מדי שבת יחד עם אמהּ, בסיוע חוברות "בורדה" אופנתיות של התקופה.
לא פלא שגם היום, בגיל 51, חשוב לה להיות מובילה. אלפסי, יזמת ומעצבת רב-תחומית בשדה האופנה, מוציאה בשנים האחרונות מסעות אופנתיים לג'איפור, בירת רג'סטאן, ארץ המהראג'ות בהודו, לנשים שמחפשות חוויה המשלבת תיירות, אופנה ושופינג. אבל אז באה הקורונה והשאירה אותה בבית במושב בית חרות בעמק חפר.
הרומן של אלפסי עם הודו החל לפני 30 שנה. בפעם הראשונה בחו"ל, בטיול אחרי הצבא. "גדלתי בנתניה על הסרטים מבוליווד שצולמו בארמונות ברג'סטאן, וחלמתי להגיע לשם. לא נסעתי להיזרק. אני גם מאוד ציונית ואף פעם לא ראיתי את עצמי חיה שם", היא מספרת.
התשוקה לתכשיטים נולדה לאחר שביקרה בחנות התכשיטים הנודעת ג'ם פאלאס, תחנת חובה עבור עשירי העולם ובני מלוכה. "ג'איפור היא עיר יחסית יקרה. לא תמצא שם טיילים. אבל אחרי שראיתי את כל היופי הזה בחנות, אמרתי לעצמי שאני רוצה לעבוד כל חיי מול הודו. טיילתי עוד שמונה חודשים במדינה, ואז נסעתי לניו יורק והתחלתי לעצב תכשיטים".
לדבריה, בשיא הצלחתה מכרה במשך שנה תכשיטים לבית הכלבו היוקרתי ברגדורף גודמן. "במשך שנתיים הלכתי לברגדורף ובכל פעם 'זרקו' אותי מהדלת. אף אחד לא היה מוכן להיפגש איתי, אבל היו לי תכשיטים שהאמנתי בהם", היא מספרת, "לבסוף הצלחתי להיפגש עם הקניינים והשאר היסטוריה. במיתון הגדול של 2008 פחדתי כל כך, אז הוצאתי את התכשיטים. לפחות הזהב והיהלומים היו אצלי".
אפשר למצוא מוטיב חוזר בשיחה עם אלפסי, המתגוררת עם בן זוגה ב-25 השנים האחרונות ושלושת ילדיהם בבית רחב ידיים במרחק שתי דקות נסיעה מחוף הים. קלישאתי ככל שזה יישמע, כמעט בכל צומת בחייה מצאה דלת נעולה בפניה. סיפור דומה היא מגוללת כשנסעה בחזרה לג'ם פאלאס בג'איפור במטרה לרכוש תכשיטים ואבני חן לגלריה שפתחה ברשפון בסוף העשור הקודם, אליה הגיעו לקוחות מפורסמות מהשכונה כמו יעל אבקסיס ומירי בוהדנה.
"הגעתי למיסטר סנג'איי, הבעלים, ואמרתי לו – אני רוצה לעשות איתך עסקים", היא משחזרת, "הוא אמר לי: 'תגיעי מחר בחמש'. במשך שלושה ימים הגעתי בחמש והוא לא התייחס אליי, עד שביום האחרון נדחפתי לו לאיזו שיחה כי היתה לי טיסה בחזרה לארץ. הסברתי לו שאני רוצה לקנות ממנו תכשיטים. אחרי שהוא הסכים ובחרתי תכשיטים ב-70 אלף דולר, היתה רק בעיה אחת: לא היה לי כסף. אמרתי לו: 'מיסטר סנג'איי, תן לי חצי שנה ואני מחזירה לך את הכסף'. הוא לקח הימור ומאז אני בת בית אצלו. אנחנו כמו משפחה".
ג'ם פאלאס הפכה גם לתחנה קבועה בסיורים האקסקלוסיביים שעורכת אלפסי בג'איפור, שמחירם ל-10 ימי טיול עומד על 15 אלף שקל. בין אלו שהצטרפו אליה לפני מספר שנים היתה גם מימי זיו, מרצה ותיקה לאיור אופנה בשנקר. "סיירנו בין מפעלי תכשיטים, רוקמות, תופרות – ממקומות בסמטאות שמעולם לא הייתי מעזה להיכנס אליהם ועד לחנויות יוקרה – מקומות שאילולא חיה, לא הייתי מגיעה אליהם", אומרת זיו.
"הסיורים שלי הם מסע פנטזיה, שבו אנחנו פוגשים נשות עסקים מקומיות, מעצבי אופנה וטקסטיל, ונחשפים לחיי המהראג'ות בהודו", אומרת אלפסי. "ויש גם הרבה שופינג. הרבה נשים מגיעות להודו כדי לקנות", היא אומרת ומציגה שמלת כותנה בוהמיינית שהיא לובשת, שמחירה שם 70 שקל. "במחיר הזה, לא תקנה חמש?"
איזה נשים מצטרפות למסעות שלך?
"נשות עסקים, מעצבות אופנה כמו טל בק ומיכל נגרין – נשים שראו הכל ומחפשות חוויה מעצימה. רובן היו בהודו כבר מספר פעמים, אבל לא בהודו שאני מציגה להן. אם את לא פאשניסטה, אין לך מה לעשות איתי. זה לא טיול העצמה נשית, כי מבחינתי כולנו מועצמות".
איך את מתמודדת בימים אלה כשהשמיים סגורים?
"בתקופת הקורונה אני יוצרת יותר בסטודיו בבית. נפגשת יותר עם אנשים ולקוחות, ומפתחת רעיונות לחברות מסחריות. אני יכולה לקצר להם תהליכים ויכולה להביא להם תוצרת הודו, ולא מסין, באיכות טובה יותר באותו מחיר".
התכשיטים בעיצובה מתאימים לנשים שרוצות להוציא סכומים מ-250 שקל על שרשרת מעץ אבוני ועד 70 אלף שקל לשרשרת זהב משובצת יהלומים צבעוניים. "הנשים שמגיעות אליי מבזבזות לא מעט", היא אומרת, "כשפתחתי את הגלריה ברשפון ב-2008, הבנתי שאני צריכה להיות נגישה יותר. היו לי תכשיטים שהחלו ב-30 אלף שקל, והבנתי את הצורך לעשות תכשיטים בסכומים נגישים יותר של 4,000-3,000 שקל".
לפני עשור השיקה אתר מכירה אונליין שסייע לה למכור גם בתקופת הקורונה. "אני מגלה שהרגלי הצריכה של הלקוחה השתנו בעשור האחרון: היא תעדיף לרכוש תכשיטים במחיר של אלפים בודדים מאשר להשקיע עשרות אלפי שקלים בתכשיט אחד".
הסגנון הבוהמייני שלה הוא, לדבריה, 180 מעלות מהסגנון ששלט בישראל ב-20 השנים האחרונות עם תכשיטי הזהב הדומיננטיים של מותגים כמו ה.שטרן. "הבנתי מהר מאוד שנשים בוגרות ומבוגרות בגילאי 65 ומעלה שקונות אצלי, רוצות להיות סקסיות", אומרת אלפסי, "לא בא להן להיות דודתיות יותר עם תכשיטי הזהב הכבדים, ומצד שני, הן לא מהסוג שיענדו תכשיטים של קסטרו או זארה. אז הן מוצאות אצלי את השיק הבוהמייני בתכשיטים, בבגדים, באביזרים שאני מייצרת. הרי אישה צעירה לא צריכה ממני כלום – כל דבר ייראה עליה טוב. כשהיא יוצאת לחופשה ביוון, היא יכולה לזרוק על עצמה גלבייה שקופה. אני פונה לנישה של נשים בוגרות ואלגנטיות, שהגוף שלהן כבר לא כמו פעם ורוצות להרגיש יותר סקסיות ובוהמייניות".
ואיך ממשיך פרקר ון נורד את דרכו של אביו באופנה?
