ליאן סלע, מנכ"לית מכון אדלר על התאבדות אחיה: "אפילו לא נפרדנו"

"ימי ההולדת שלי זה כמו ימי ההולדת של המדינה: בוכים ביום הזיכרון ולמחרת חוגגים את יום העצמאות", אומרת ליאן סלע, שאחיה, דני ברק, התאבד בערב יום הולדתה. "אני עולה לקבר ביום השנה, ולמחרת אוספת כוחות ואומרת בלב: 'דני, אני אוהבת אותך, אבל היום הוא היום שלי'".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת 

השנה יום ההולדת היה טעון במיוחד. אחיה האהוב, שהיה גדול ממנה בעשור, מת כשהיה בדיוק בגילה היום: 48. "הרבה שנים הייתי מוטרדת מהשאלה מה יקרה איתי כשאגיע לגילו והנה היום הזה הגיע", היא אומרת. "דני היה האדם הכי אהוב עליי, הוא היה האלוהים שלי, הדמות הכי יציבה בחיי, כי ההורים היו קרייריסטים וכמעט לא היו בבית. דני היה הכל בשבילי, בכיתי איתו וצחקתי איתו, הוא היה האדם שאליו פניתי כשהייתי צריכה כסף, עזרה או עצה. הוא היה נורא חכם והוא גם הצליח מאוד בחיים. כמנכ"ל 'לידר שוקי הון' הוא עשה דברים גדולים במשק, והנפיק בין היתר את חברת החשמל ובזק. בהלוויה שלו היו כל הטייקונים הגדולים של אז, יצחק תשובה, נוחי דנקנר ואחרים. הוא השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים מקסימים, מוכשרים בטירוף, כמוהו".

ברק ז"ל היה אחד המנהלים המוערכים בזירה הפיננסית ונחשב לעילוי בשוק ההון. בשנת 2000, עשור לפני מותו, הוא עזב את בית ההשקעות פסגות־אופק כדי להצטרף לקבוצת שרם־פודים־קלנר להקמת לידר שוקי הון, שפעלה בהצלחה גדולה, אך בשנה שקדמה למותו נקלעה לקשיים והועמדה למכירה. ברק, שהיה בעל מניות בחברה, לא רצה לראות את החברה שניהל חומקת מידיו, התמודד על השליטה לרכישתה, אך הפסיד לאיש העסקים האיטלקי דן דוד, וכנראה לא הצליח להתמודד עם תחושת ההחמצה. החודש לפני עשר שנים הוא שם קץ לחייו.

את מצליחה להבין למה הוא עשה את זה?

"יש מצב שההפסד במכרז ואיבוד החברה שברו אותו לגמרי".

הוא היה בחובות?

"בדיוק להפך. הוא יכול היה בקלות להקים חברה אחרת, כסף לא היה הבעיה. פשוט הזהות שלו הייתה כל כך מחוברת למה שהוא עשה, שברגע שהוא הפסיד בקרב על החברה והיא עברה לידיים אחרות, הוא לא הצליח לחיות עם זה".

את זוכרת את השיחה האחרונה שלכם?

"זה היה ביום ההולדת שלו, חודש לפני מותו, הייתי אז שליחה של הסוכנות היהודית בטורונטו. שמעתי בקולו שהוא לא שמח, שאלתי אותו מה קורה והוא קצת התחמק, אז הזכרתי לו את הבדיחה ששנים הצחיקה את שנינו, על ההוא שישב לדוג בים עם חכה ומישהו עבר ואמר לו: 'אם אתה כבר פה, קח עוד שתי חכות, תדוג יותר'. הוא ענה: 'אוקיי, ואז מה?' האיש ענה לו: 'תדוג יותר, תמכור יותר, תקנה סירה, תקנה רשת – תגדל'. והוא שאל: 'אוקיי, ואז מה?' אז ההוא אמר לו: 'יהיה לך מלא כסף, תקנה עוד סירות, תשכור דייגים, תדוג יותר – תגדל'. והוא שואל אותו: 'אוקיי, ואז מה?' אז הוא אמר לו: 'תהיה כל כך עשיר, שלא תצטרך יותר לעבוד, תוכל ללכת לים לדוג דגים'".

ומה הנמשל?

"אמרתי לו: 'יש לך מספיק כסף, הגעת לגיל שאתה יכול לעשות מה שבראש שלך, לך לים, תדוג דגים', אבל הוא היה פצוע בנפשו, לא יכול היה להפנים את זה".

איך התבשרת על מותו?

"רענן, אחי הבכור, התקשר אליי. זה היה יום שישי, שתיים וחצי בצהריים בארץ, תשע וחצי בבוקר אצלי בטורונטו. בדיוק ישבתי עם בני זוג חמודים שרצו לעלות לארץ, כשרענן התקשר ואמר לי: 'יש בעיה עם דני'. לא הבנתי, שאלתי מה הבעיה והוא אמר: 'הוא כבר לא איתנו, את חייבת לבוא'. לקח לי שנייה להבין מה הוא אומר והתחלתי לצרוח במשרד, מסכנים בני הזוג האלה, עשיתי להם טראומה. רצתי הביתה לארגן מזוודה ובדרך נכנסתי לאינטרנט וקראתי: 'דני ברק קפץ אל מותו' ואני עוד בטורונטו. מזל שהייתה טיסה באותו יום, לקחתי שלושה כדורי שינה ולא הצלחתי להירדם, כי כל פעם שעצמתי את העיניים דמיינתי אותו קופץ".

כעסת עליו?

"אני לא שופטת את הבחירה שלו, אבל ברור שהיה כעס. בהתחלה היה בעיקר שוק, הכעס בא יותר מאוחר. הגעתי לארץ בשבת בבוקר, חברות שלי באו לאסוף אותי מהשדה והסיעו אותי לבית של דני, בערב הן לקחו אותי לישון בבית של דודה שלי, ובדרך הן עצרו בבית קפה. אמרתי: 'מה קפה עכשיו?' אז הן אמרו: 'יש לך יום הולדת, בואי לפחות נציין את היום הזה'. שכחתי מזה לגמרי".

איך הצלחת להמשיך?

"זו טראומה מטורפת, שנים שאלתי את עצמי איך הוא עזב ככה, אפילו לא נפרדנו ופתאום הוא נעלם לי. הייתי צריכה להקים את עצמי מהמיטה בכוח כדי ללכת לעבודה, מזל שהתחלתי אז לעבוד במכון אדלר, כי זה מקום מאוד אנושי שמאוד תמך בי, גם אם לפעמים הייתי מעופפת בישיבות. הלכתי לטיפול, והמטפלת עבדה איתי על הנפרדות שלי מדני, כי ראיתי בו חלק ממני, הרגשתי שמשהו בי מת כשהוא התאבד".

עם האח דני. "שנים שאלתי את עצמי איך הוא עזב ככה"

להאיר חייהם של אחרים

היא נשואה לניר סלע, אנליסט ואיש כספים והשניים הורים לנילי (19), מיקה (17) וקשת (11). היא נולדה ברמת־גן, בת זקונים למשפחה של ארבעה ילדים. אחרי שירות צבאי כקצינת חינוך, החלה לעבוד כמזכירה בחברת הפרסום "גיתם", קודמה לתפקיד עוזרת אישית למנכ"ל, משה תאומים, ועבדה איתו כשהיה איש הפרסום הצמוד של ראש הממשלה שמעון פרס, בתקופה שלאחר רצח רבין ("זו הייתה תקופה מרתקת"). בהמשך הפכה לתקציבאית במשרד ועבדה במחלקת יחסי הציבור. כשילדה את בתה הבכורה, החליטה לפרוש בשל שעות העבודה הארוכות שהתפקיד דרש.

"אהבתי מאוד את מה שעשיתי והאמנתי שיהיה לי שם עתיד, אבל רציתי שהאמהוּת שלי תהיה כמו שתמיד חלמתי, ובחרתי לעבוד בחצי משרה בחברת ביטוח פנסיוני, כאשת יחסי ציבור וקשרי לקוחות", היא מספרת. "יום אחד נפגשתי עם שתי חברות טובות שלי מהצבא, הן אמרו לי שהן שמו לב שהפסקתי לחייך. זה הכה בי. החלטתי להתפטר ולפתוח משרד עצמאי ליחסי ציבור. כמה חודשים אחרי זה גלשתי בוקר אחד באינטרנט וקפצה לי פרסומת של הסוכנות היהודית, שחיפשה שליחים בצפון אמריקה. אין לי מושג מה משך אותי, אבל מילאתי את הטופס ושכחתי מזה. אחרי ארבעה ימים צלצל הטלפון, ביקשו ממני להגיע באותו יום למיונים אחרונים בירושלים, ואחרי חצי שנה כבר הייתי בטורונטו. נסענו לשנתיים, נשארנו ארבע שנים, יצאנו עם שתי בנות וחזרנו עם שלוש, חודשיים אחרי שדני התאבד. הייתי צריכה לתמוך בהורים שלי שהיו שבורים לגמרי, לאקלם את המשפחה שלי מחדש – הבנות בקושי ידעו עברית – וגם למצוא את עצמי שוב בשוק העבודה".

איזו עבודה חיפשת?

"משהו עם משמעות ושליחות חברתית. שמעתי שמחפשים באדלר מנהלת קשרי קהילה, והרגשתי שזה תפור עליי, אז הצעתי את עצמי והתקבלתי. אני עובדת באדלר תשע שנים, לפני חמש שנים מוניתי למשנה למנכ"ל, וכשהמנכ"לית אסנת הראל החליטה לפרוש, נבחרתי על ידי הוועד המנהל לתפקיד המנכ"לית. נכנסתי לתפקיד במרץ האחרון, יחד עם הקורונה".

מכון אדלר הוא עסק כלכלי?

"מכון אדלר הוא מלכ"ר, עמותה ללא כוונת רווח. כל הרווחים מהקורסים מממנים את פעילות המטה וחוזרים לקהילה בצורת פרויקטים, כמו ניידות הורים שמגיעות לאזורי מצוקה, עבודה בבתי כלא עם הורים שהם אסירים וליווי הורים בעלי צרכים מיוחדים. אין לנו כמעט תמיכה מהמדינה ואין לנו תרומות, למעט אחת שמיועדת לניידות.

"אדלר הוא אחד המותגים הכי חזקים בישראל, והמכון הישראלי הוא הגדול ביותר בעולם (ראו בהמשך)", אומרת בגאווה המנכ"לית הטרייה. "מכון אדלר טבע את המונח 'בית ספר להורים', חבל שלא רשמו עליו פטנט. דרך כל המיזמים שאני מקדמת למדתי את את הכוח האדיר של התיאוריה: להאיר חיים של אנשים ולהרחיב את רווחת חייהם".

שעה אחת ביום

העיקרון החשוב ביותר בפסיכולוגיה האדלריאנית היא שהילדים שווים להורים, הם לא חשובים פחות. "המבוגרים שבינינו גדלו בעולם היררכי, שבו לילדים לא היה שום מעמד, אבל העולם הזה כבר לא קיים", מדגישה סלע. "היום ילדים בני 21 מנהלים אימפריות, יושבים בחדר הקטן שלהם עם הלפטופ ומנהלים את העולם".

כתוצאה מכך אבדה הסמכות ההורית.

"אני אגיד לך מתי התחיל הברדק המשפחתי: כשהאו"ם יצא עם האמנה לזכויות הילד. כשהבינו שלילדים יש זכויות, ההורים תפסו את הראש ולא ידעו מה לעשות. לפני כן כל אחד ידע את מקומו במשפחה, ופתאום התבלבלו היוצרות".

לאור המהפך ביחסי הכוחות במשפחה, הפסיכולוגיה האדלריאנית עדיין רלוונטית?

"היא רלוונטית מאוד, כי אדלר צפה כבר לפני מאה שנה את השינוי ביחסי הכוחות במשפחה. הוא אמר כבר אז שהחברה תשתטח, הן במובן המעמדי־החברתי והן בתוך המשפחה, במובן של שוויון בין הורים לילדים – אמנם יש להם תפקידים שונים, אבל הם שווים".

זו הסיבה לכך שהילדים של היום נורא דעתנים, ולא מפסיקים להתווכח?

"אין לי בעיה עם ויכוח, אם הורים יאפשרו לילדים להתווכח, הם ילמדו לפתח אישיות ביקורתית, ואז אולי האירוע ההוא בקפריסין לא היה קורה. אם היה לנערים שהיו מעורבים בסיפור הזה בסיס טוב לביקורת ושיקול דעת, הם היו מבינים שהם בסיטואציה לא נכונה, ואני לא נכנסת בכלל לשאלה אם זה היה אונס או לא. עצם כך ש־12 ילדים מקיימים יחסי מין עם בחורה אחת באותו מעמד – הם היו צריכים לעצור את הסיטואציה".

איך הקורונה השפיעה על היחסים בתוך המשפחה?

"הקורונה הפרה את האיזון, כי היא יצרה מציאות שאנחנו לא מכירים. רובנו עובדים מחוץ לבית, ופתאום אין מסגרות לילדים ויש לנו המון שעות איתם. אנשים עברו טלטלות, איבדו את מקום עבודתם, יצאו לחל"ת, ובנוסף הם היו 24/7 עם הילדים, בלי סבא וסבתא. אנשים נטרפו מזה. מי שהיה מודע לערכים שלו וידע להחליט בינו לבין עצמו מה באמת חשוב לו ועל מה הוא יכול להבליג, שרד את התקופה הזו. זה כמו רמזור: יש אדום (לא להכניס אצבע לשקע), יש צהוב (באיזו שעה הילד יחזור הביתה מבילוי) ויש ירוק (איזו חולצה הוא ילבש) וצריך לדעת להבחין ביניהם".

איך הורים עסוקים, שבקושי רואים את הילדים שלהם, יצליחו לחנך אותם?

"גם הורים שרואים את הילדים שלהם שעה ביום נשארים עדיין הדמויות הכי דומיננטיות והכי משפיעות עליהם. אם הם ייתנו לילדיהם את המקום שלהם כבני אדם, אם הם ייתנו להם את ההרגשה שהם חשובים ובעלי ערך – וילדים הכי רוצים לדעת שהם חשובים ואהובים – הם יצליחו להעניק לילדיהם חינוך ערכי, גם שעה אחת ביום. הכי חשוב להעלות את תחושת הערך העצמי, ולגדל אדם שיש לו ערך עצמי גבוה".

נשמע מצוין, איך עושים את זה?

"פשוט לראות את הילד, לתת לו הרגשה שהוא קיים, משפיע, שהוא נחוץ ואהוב. למשל, בתקופת הקורונה, כולנו עברנו לתקשורת בזום, אבל יש הרבה הורים שלא הצליחו לתפעל את האפליקציה. בא הצוציק הקטן ובתוך שנייה הכניס אותם. ההורה מרוצה ואומר לו: 'מה הייתי עושה בלעדיך?' והילד מרגיש נהדר, הוא עזר, הוא בעל ערך".

האם יש לך תובנה מהסיפור הקשה של אחיך, שניתן לנתח במושגים אדלריאניים?

"דני לא היה איש גמיש, הוא היה חייב להיות תמיד מספר אחת. הוא היה מחונן, הוא היה כוכב וזו בדיוק הייתה הבעיה. אם יש לי מסר להורים בעקבות המקרה הפרטי שלי, הוא: אל תגידו לילד שלכם שהוא כוכב ואל תמתגו אותו ככזה, כי ביום שהוא לא יהיה כוכב – וכל אחד מגיע ליום הזה – הוא יתרסק, הוא לא יעמוד בזה. אין אדם שיכול להיות כל הזמן מספר אחת, אז הורים צריכים להעביר מסר אחר: זה לא נורא אם אתם לא מספר אחת, גם רבע לאחת זה בסדר".

ילדים מחפשים שייכות

התיאוריה האדלריאנית נהגתה על ידי הפסיכיאטר ד"ר אלפרד אדלר, רופא יהודי ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית (של נפש האדם השלם). מדובר בפסיכולוגיה חיובית שמטרת־העל שלה קובעת: כל ילד נולד עם פוטנציאל לתחושה חברתית ורוצה להשתייך למשפחה שלו. מכון אדלר הישראלי, שהוקם בשנת 1963, היה הראשון בישראל שעסק בהדרכה להורים ובטיפול משפחתי מערכתי. המטה המרכזי של המכון יושב בכפר־סבא ומועסקים בו 25 עובדים ו־300 מאמנים ומנחים להדרכת הורים. 

כן לעודד, לא למנוע תסכולים

====================

8 טיפים של ליאן סלע להורות נכונה

עודדו את הילדים שלכם. "זו ההמלצה הכי חשובה. דווקא כשקשה להם, כדאי להאיר את הדרך, המאמץ וההשקעה, גם אם התוצאה לא תואמת את הציפיות. הערך האמנותי של הציור שהוא מצייר לא באמת חשוב, מה שחשוב זה להראות לו את הכוח והיכולת שלו".

אל תבקרו. "לא ניתן ללמד אף אחד בדרך של ביקורת ובדרך השלילה. לצערי הורים רבים מדי מבקרים את הילדים שלהם על תוצאות לא רצויות, ולא רואים את המאמץ שהם עשו".

תנו לילדים לחוות תסכולים. "אתם לא חייבים לעשות את זה בצורה קשה ואגרסיבית, אלא באמצעות הצבת גבולות ברורים והבנה שגם 'לא' זו תשובה. צריך לאמן את הילדים להתמודד עם תסכולים, כדי שאם ייקלעו לסיטואציות מתסכלות, הם ידעו איך לצאת מהן".

סבתות, למדו להגיד "לא". זכרו שיש גם לכן זכות בחירה, ושאם אתן עוזרות לילדים אחר הצהריים, זה כי אתן בוחרות להקדיש את הזמן לעזרה ולבילוי עם הנכדים, ולא כי אתן מוותרות בלית ברירה".

אין ילד רע, יש ילד שרע לו. "ילדים מטבעם טובים, אם תכבדו אותם, הם יכבדו אתכם".

מטעויות לומדים. "טוב שהילדים שלכם רבים, הם מתאמנים להגן על עצמם ועל הזכויות שלהם בקבוצת השווים. אפשרו להם להתמודד במגרש האימונים הכי בטוח".

"ככל שתיתנו לילדים יותר מקום לטעויות, כך הם יתמודדו טוב יותר עם הטעויות שלהם וישכללו את יכולותיהם להתמודד איתם"

.

האדם הוא יצור חברתי. "לא ניתן להבין אותו ואת מניעיו בלי להביא בחשבון את הפן החברתי שבו, ובלי מימוש של הפן הזה יקשה עליו להגיע להגשמה עצמית ולסיפוק עמוק מחייו".

• במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר.