יותר משבעה חודשים אל תוך המגפה המוזרה הזאת שהפכה על פיהם את החיים בכל העולם, ועדיין, כמו במשוואה רבת נעלמים, שאלות רבות נותרו ללא מענה. אבל אולי מטרידה מכל היא העובדה שנכון להיום איש עדיין אינו יכול להשיב על השאלה הכי בסיסית בסיפור הזה - מהו מקור נגיף הקורונה החדש (Sars-cov-2).
זוהי שאלה קריטית עבור פתוגן חדש, במיוחד כזה שקופץ מבעלי חיים לבני אדם וגורם למחלה זיהומית. היא קריטית כדי שנוכל להתגונן מפניו, לפתח אמצעים כדי למנוע הידבקויות נוספות ולמצוא טיפול. כך לדוגמה, במקרה של נגיף הסארס, גם הוא ממשפחת הקורונה, שהתפרץ ב־2003 וגבה את חייהם של 774 אנשים, ידוע שמקורו היה בעטלפים ושהוא קפץ מהם לחתול הסיני וממנו לבני האדם. גם במקרה של עוד נגיף ממשפחת הקורונה, ה־MERS, שהתפרץ ב־2012, אנו יודעים שהוא עבר מעטלפים לגמלים ומהם לבני אדם.
אבל מניין הגיע הנגיף החדש שמחולל את המחלה שזכתה לשם קוביד־19? את שלל ההשערות שהועלו בחודשים האחרונים אפשר לחלק לשתי תיאוריות מרכזיות: האחת גורסת שהנגיף טבעי ומקורו זואונוטי, כלומר כזה שמקורו בבעלי חיים, ושהוא הגיע משוק פירות הים בווהאן שבדרום סין. ברשימת החיות החשודות נמנו בתחילה חיות בר שונות הניצודות בסין ונמכרות למאכל, בהן בין היתר, נחשים וחתול סיני, ובעיקר עטלפי הפרסה. זאת לאחר שבדיקות הריצוף הגנטי של נגיף הקורונה החדש מצאו שה־RNA שלו זהה ב־96% לזה של זן הנגיף בעטלפים אלה. מחקרים נוספים הצביעו גם על הפנגולין, מעין דב נמלים משוריין, כעל חשוד מרכזי, ודיווחו על דמיון גבוה גם בריצוף הגנטי של הנגיף מחיה זו לנגיף החדש. כמה מחקרים אף הסיקו שה־Sars-Cov-2 הוא הכלאה של שני הנגיפים – מעטלף ומפנגולין גם יחד.
התיאוריה השנייה טוענת שמקור הנגיף במעבדה ומכוונת את החצים אל עבר מקור ספציפי – מכון ווהאן לווירולוגיה (WIV). המכון, השוכן במרחק של 13 ק"מ בסך הכל משוק פירות הים בווהאן, הינו מעבדת המחקר המתקדמת ביותר של סין לחקר נגיפים. הטענה המרכזית שמעלים תומכי התיאוריה הזאת היא שמדובר בנגיף שנשמר במעבדה בווהאן, או אף הונדס בה, ו"חמק" איכשהו החוצה, ככל הנראה כתוצאה מתאונה בשל רשלנות בתחזוקה ובטיפול בנגיפים.
בין האוחזים בשתי התיאוריות מתחוללת מלחמת נרטיבים: התיאוריה הראשונה מקודמת כמובן על ידי שלטונות סין, כשבהודעה שפרסמה נציבות הבריאות העירונית בווהאן ב־11 בינואר 2020 דווח כי "מהחקירה נמצא כי המטופלים היו בעיקר צוות התפעול והרכש של שוק הסיטונאות בדרום סין בווהאן", אך היא אומצה גם על ידי ארגון הבריאות העולמי ועל ידי רוב הקהילה המדעית.
התיאוריה השנייה הושמעה בתחילה בהיסוס על ידי מומחים ספורים, אך לאחרונה יותר ויותר מומחים, ואף גורמים בכירים בארצות הברית ובבריטניה, כולל הנשיא טראמפ וועדת החירום הבריטית COBRA בראשות ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, אומרים כי אינם שוללים עוד את התרחיש של תאונה. בארצות הברית, הנשיא טראמפ ומזכיר המדינה מייק פומפאו הכריזו בחודש מאי כי הוצג לפניהם חומר המוכיח כמעט בוודאות שמקור הנגיף במכון הווירולוגי בווהאן.
אז מי צודק? נכון להיום עדיין לא הוצגו ראיות חותכות לאף אחת משתי התיאוריות. לפניכם העובדות הידועות מהספרות המחקרית עד כה.
אשת העטלף מווהאן
1. יצירת כימרות של נגיפים הייתה מעשה שבשגרה בעשור וחצי האחרונים במעבדה בווהאן
במכון הווירולוגי בסין התקיימו מחקרים שמטרתם (המוצהרת) הייתה לייצר נגיפי כימרה מידבקים וקטלניים בראשות החוקרת שִי זהנגלי, מנהלת המרכז למחלות זיהומיות בסין. המכון, שהוקם כבר בשנת 1956 כמעבדת המיקרוביולוגיה של ווהאן תחת האקדמיה הסינית למדעים, מהווה כיום את בנק הנגיפים הגדול ביותר באסיה, ועל פי אתר האינטרנט שלו נשמרים בו יותר מ־1,500 זני נגיפים שונים. המכון כולל מעבדה ביולוגית, שהקמתה, בשיתוף עם מהנדסים צרפתים, הושלמה ב־2015, ובה ניתן לטפל בנגיפים ובחיידקים ברמת סיכון 4 (BSL – 4) – רמת סיווג הבטיחות הגבוהה ביותר.
זהנגלי היא דמות מעניינת במיוחד, שכונתה בסין "אשת העטלף", על שום ציד הנגיפים במערות עטלפים בסין ושורה של מחקרים מדעיים שונים ומשונים בעטלפים שהיא הובילה כבר בשנים 2006־2007. אחד הראשונים שבהם פורסם ב־2008 בכתב העת Journal of Virology. כבר במחקר המוקדם הזה יצרו החוקרים נגיף כימרי, שהוא הכלאה בין נגיף קורונה דמוי סארס שמקורו בעטלפים, ובין נגיפי סארס (שגם הם ממשפחת הקורונה). מדוע הם עשו זאת? התשובה מעניינת מאוד.
אחת התכונות המרכזיות של נגיף הקורונה החדש שבה מתמקדים בחודשים האחרונים מאות מאמרים מדעיים, היא העובדה ששער הכניסה שלו לתאי הגוף הם קולטני ACE2 – קולטנים המצויים על פני שטח התאים שלנו בכל הגוף. אלא שמאותו מחקר ב־2008 מתברר שנגיף הקורונה דמוי הסארס דווקא לא נטה כל כך להיקשר לקולטני ה־ACE2 ולחדור דרכם לתאים. למעשה, כך הבהירו זהנגלי ועמיתיה במחקר, הנגיף לא הצליח לחדור לקולטן ה־ACE2 – לא של תאים אנושיים, לא של התאים של חתול סיני, וגם לא של תאי עטלפים מהמין של עטלף הפרסה, שכעת נחשב כאמור למקור מגפת הקורונה.
בניסיון לפתור את הבעיה הם ערכו "שינוי קטן" (במילותיהם שלהם) באזור הספייק של הנגיף (חלבון ה־S – ה"קוצים" שבאמצעותם נקשר הנגיף לקולטנים), וליתר דיוק, באזור ספציפי בספייק שנקרא RBD (Receptor Binding Domain), אשר מזהה וקושר את הקולטן של התא כדי לחדור אליו ולבצע הדבקה. ואפילו מדויק יותר מזה: הם ערכו את השינוי באתר המדויק בתוך ה־RBD שנקשר לקולטן – אזור שנקרא RBM (Receptor Binding Motif), ממש אותו אתר בספייק שמזהה וקושר את הקולטן של התא כדי לחדור אליו ולבצע הדבקה.
זהנגלי ועמיתיה למחקר החליפו את ה־RBM של נגיף הקורונה דמוי הסארס ב־RBM של נגיף הסארס. התוצאה: כעת הספייק שנוצר מהכלאת החלבונים משני הנגיפים הצליח להיכנס לתאים דרך קולטני ACE2 אנושיים. במילים אחרות: על ידי החלפת הלב (RBM) של הליבה (RBD) של הספייק של הנגיף הם הצליחו להחדיר את הנגיף הסרבני אל תוך תאים אנושיים. מה שמעניין במיוחד הוא העובדה שהמחקר הזה לא היה חריג. למעשה, מתברר שציד נגיפים ויצירת כימרות של נגיפים על ידי החלפת ה־RBM של נגיף אחד בכזה של נגיף אחר, ולעתים גם הוספת מקטעים חדשים שיספקו לנגיף יכולות משופרות, היו מעשה שבשגרה בעשור וחצי האחרונים במעבדה בווהאן, וגם במעבדות וירולוגיות בארצות הברית. יתרה מכך, לחלק מהמחקרים בווהאן היו שותפים חוקרים מארצות הברית ומאוסטרליה.
הניסוי הצליח, האנושות נדבקה?
2. זהנגלי ואנשיה צדו נגיפים שמקורם בעטלפים
זהנגלי ואנשיה צדו בהמשך נגיפים נוספים שמקורם בעטלפים, שלדבריהם כן הייתה להם זיקה ישירה טבעית ל־ACE2 בין היתר במערות ביונאן שבדרום סין, שממנה, כך סבורים היום מדענים, כולל זהנגלי עצמה, הגיעה מחלת הקוביד־19. ב־2013 הם דיווחו כי הצליחו לבודד מעטלפי פרסה במערות ביונאן שני נגיפים חדשים שטרם זוהו בעבר, ואשר, כך הם הסיקו, יכולים להדביק בני אדם באופן ישיר.
במחקר, שאותו פרסמו ב־Nature, כתבו זהנגלי ועמיתיה: "כאן אנו מדווחים על רצף גנום מלא של שני נגיפי קורונה מעטלפי הפרסה ביונאן, סין: RsSHC014 ו־Rs3367. נגיפים אלה קשורים באופן הדוק הרבה יותר לנגיפי סארס מאשר כל נגיפי הקורונה מעטלפים שזוהו בעבר, ובפרט באזור הקשירה לקולטן של חלבון הספייק". לדבריהם, חלבון הספייק של הנגיף Rs3367 מתקשר לקולטני ACE2 אנושיים וגם לאלה של חתולים סיניים ועטלפי פרסה ומצליח להיכנס דרכם לתאים.
3. בהמשך הם ניסו להפוך את הנגיפים שזיהו למידבקים וקטלניים יותר
אבל זהנגלי ועמיתיה לא הסתפקו בזיהוי נגיפים שעלולים להדביק ישירות בני אדם ולגרום למגפה, אלא גם ניסו להפוך את הנגיפים שזיהו למידבקים וקטלניים יותר. בנובמבר 2015 הם פרסמו ב־Nature Medicine מחקר נוסף שבו שוב יצרו נגיף כימרי. הפעם זה היה על ידי הכלאה בין נגיף הסארס לנגיף Rs3367 שזיהו ב־2013 – כאשר נגיף הסארס שימש כמסגרת, ואילו חלבון הספייק שלו הוחלף בזה של נגיף ה־Rs3367.
"בנינו וירוס כימרי המקודד חלבון ספייק זואונוטי חדש מרצף ה(נגיף) Rs3367 שבודד מעטלפי פרסה סיניים", כתבו החוקרים. הנגיף החדש הוכתר במחקר כהצלחה גדולה. לא זו בלבד שהוא הצליח "להשתמש ביעילות בקולטן ה־ACE2 האנושי", כפי שכתבו החוקרים, אלא שהוא גם הצליח "להשתכפל ביעילות (במעבדה) בתאים אנושיים של דרכי הנשימה", ולהשיג רמות נוגדנים "המקבילים לזני מגפה של הסארס". יתרה מכך, הם גם ערכו ניסויים בעכברים שהדגימו שהנגיף מצליח להשתכפל ביעילות גם בריאותיהם של העכברים ולגרום לנזק ניכר, כאשר טיפולים שונים, בהם טיפולים אימוניים מבוססי סארס וטיפולי מניעה "נמצאו כבעלי יעילות מועטה".
"אם הנגיף יימלט, איש אינו יכול לצפות את מסלולו"
4. וההסבר שנתנו לכך היה: כדי להיות ערוכים לתרחיש כזה שייצר הטבע
השאלה הנשאלת היא מדוע? מדוע שמדענים ייצרו בעצמם נגיף מהונדס שידביק בני אדם, ועוד יעשו מאמצים להפוך אותו למידבק וקטלני יותר? ההסבר של זהנגלי ועמיתיה היה שתרחיש כזה יכול לקרות גם בטבע, ושהעטלפים בפרט מהווים מאגר עצום של נגיפים שעלולים לעבור אבולוציה ולגרום למגפות, ולכן מחקריהם נועדו למנוע את מגפת הסארס הבאה על ידי ניסיון לצפות כיצד היא עלולה להופיע.
בריאיון ל"סיינטיפיק אמריקן" באפריל האחרון אמרה זהנגלי, "נגיפי קורונה שמקורם בעטלפים יגרמו ליותר מגפות ... אנו חייבים למצוא אותם לפני שהם ימצאו אותנו". אבל כעת מתברר שכבר לפני שנים תהו מדענים אחרים אם הצוות שלה אינו לוקח סיכונים מיותרים, והביעו חששות מפני ההשלכות המסוכנות של ניסויים מסוג זה, המכונים ניסויי Gain-of-Function – ניסויים שבהם הופכים נגיפים לקטלניים ו/או למידבקים יותר.
במאמר שפורסם בכתב העת Nature ב־2015 הביע וויין הובסון, וירולוג ממכון פסטר בפריז, הסתייגות מהמחקר שבוצע בווהאן ב־2013, שכן, לדבריו, הוא מספק תועלת מועטה וחושף מעט על הסיכון שנגיף SHC014 פראי מציב עבור בני אדם. "ניסויים אחרים מראים שהנגיף בעטלפי בר צריך להתפתח כדי להציב איום כלשהו לבני אדם – שינוי שייתכן כי לעולם לא יקרה, למרות שאי אפשר לשלול אותו", כתב. הוא אף הביע חשש מכך שהחוקרים בווהאן יצרו נגיף חדש אשר "גדל היטב להפליא" בתאים אנושיים. "אם הנגיף יימלט, איש אינו יכול לצפות את מסלולו", כתב במאמר.
מומחה נוסף, ריצ'ארד אברייט, ביולוג מולקולרי ומומחה להגנה ביולוגית מאוניברסיטת רוטג'רס בניו ג'רסי, אמר בריאיון לאותו מאמר ב־Nature מ־2015 ש"ההשלכה היחידה של העבודה היא יצירה של סיכון חדש ובלתי טבעי במעבדה". במאמר נוסף בנושא זה שפורסם ב־Nature בדצמבר 2017 אמר ד"ר מארק ליפשיץ, אפידמיולוג מבית הספר לבריאות הציבור בהרווארד, שמחקרי Gain-of-Function "לא עשו כמעט מאומה לשיפור ההכנה שלנו למגפות, ואולם הם סיכנו אותנו ביצירת מגפה מקרית כתוצאה מתאונה".
5. למרות הביקורות על הסכנה הכרוכה במחקרים אלה ה־NIH מימן את מכון ווהאן
ממאמר שפורסם ב־Nature ב־2014 מתברר שכבר באוקטובר אותה שנה השעתה ממשלת ארצות הברית את המימון הפדרלי של ניסויי Gain-of-Function, ומשרד הבית הלבן למדיניות מדע וטכנולוגיה ביקש מחוקרים שעורכים ניסויים מסוג זה על נגיפים הגורמים לסארס, אינפלואנזה ו־MERS להפסיק את עבודתם עד שיהיה אפשר להעריך את הסיכונים הכרוכים בה. זאת בדיוק בשל חשש מפני תרחיש כזה – תאונה שתוביל למגפה מסוכנת.
חשש זה, כך עולה מהמאמר, הפך למוחשי בעקבות סדרת תאונות שאירעו במעבדות באטלנטה, ארצות הברית. למרבה הצער, דוגמאות נוספות לתאונות כאלה לא חסרות. ב־1979 מעבדה לנשק ביולוגי בסברדלובסק בברית המועצות שחררה בטעות נבגי אנתרקס לאוויר שהרגו 64 בני אדם. ב־2007, ה־CDC עצר את המחקרים על פתוגנים מסוכנים באוניברסיטת טקסס בעקבות שתי תאונות, שבראשונה שבהן עובדת מעבדה נדבקה בחיידק ברוצלה במעבדת ביוט־בטיחות בדרגה 3, ובשנייה שלושה עובדים אחרים נמצאו חיוביים לחיידק אחר בשם Coxiella Burnetii. ב־2016 נדבקה עובדת מעבדה באוניברסיטת פיטסבורג בנגיף הזיקה לאחר שדקרה את עצמה בטעות במחט. בבריטניה נערכו חקירות ביחס ליותר מ־40 תאונות מעבדה שאירעו בין השנים 2015 ל־2017. ברוסיה אירע ב־2019 פיצוץ במעבדת המחקר הלאומית לווירולוגיה וביוטכנולוגיה, אחד משני מרכזים בעולם המאכלסים דגימות של נגיפי אבעבועות.
ואולם כמה מהחוקרים האמריקאים שעבדו עם זהנגלי וצוותה מחו על הצעד. "ללא המחקרים נגיף ה־SHC014 עדיין היה נתפס כלא מאיים", אמר ד"ר ראלף באריק, חוקר מחלות זיהומיות מאוניברסיטת צפון קליפורניה, שהיה שותף למחקר של זהנגלי ב־2013, במאמר שפורסם בכתב העת Nature ב־2015. "קודם לכן מדענים האמינו, על בסיס מודלים מולקולריים ומחקרים אחרים, שהוא לא יכול להדביק תאים אנושיים. העבודה האחרונה הראתה שהנגיף כבר התגבר על מחסומים קריטיים, כמו להיות מסוגל להיקשר לתאים אנושיים ולהדביק ביעילות את תאי מערכת הנשימה האנושיים. אני לא חושב שאפשר להתעלם מזה".
ד"ר באריק אף תכנן, על פי המאמר, לבצע מחקרים נוספים עם הנגיף בקופים, כדי "להפיק נתונים רלוונטיים יותר לבני אדם". ד"ר פיטר דסזאק, שהיה אף הוא שותף למחקר מ־2013, טען גם כן כי ממצאי המחקר "מזיזים את הנגיף מפתוגן מועמד לסכנה ברורה וקיימת". ד"ר דסזאק הוא הנשיא של EcoHealth Alliance, ארגון בינלאומי של מדענים שמטהו ממוקם בניו יורק, הדוגם נגיפים מחיות ובני אדם באזורים של התפרצויות מחלות בעולם. הארגון, שממומן בעצמו מכספי ה־NIH (המוסד הלאומי לבריאות בארצות הברית), אף העביר מימון למחקר מ־2015 שפורסם ב־Nature Medicine.
כעת מתברר שלמרות ההחלטה שלא לממן עוד מחקרי Gain-of-Function העניק המכון הלאומי לאלרגיות ומחלות מידבקות, שהוא זרוע של ה־NIH ובראשו עומד ד"ר אנטוני פאוצ'י, מימון בסך 3.7 מיליון דולר למכון הווירולוגי בווהאן ב־2014. כמו כן, מחקר שפרסמו זהנגלי ועמיתיה ב־2017 בכתב העת Plos Pathogens, שאותו ערכו במשך חמש שנים, מומן על ידי ה־NIH.
המחקר נערך במערת עטלפים במחוז יונאן, והחוקרים דיווחו כי זיהו במהלכן 11 זני סארס־קורונה חדשים מעטלפי פרסה. הם הסיקו שעטלפי הפרסה היו המקור למגפת הסארס ב־2003 וכי חלק מהנגיפים שנמצאו בעטלפים אלה מסוגלים להשתמש בקולטן ה־ACE2 האנושי. "ככלל, הממצאים שלנו ממחקר אורך בן חמש שנים מדגימים חד משמעית שכל אבני הבניין למגפת הסארס־קורונה החדשה נמצאים בנגיפי הסארס־קורונה ממקום אחד ביונאן", הם כתבו באותו מאמר. אגב, באותה שנה שבה פורסם אותו מחקר, 2017, בוטל בארצות הברית האיסור לממן מחקרי Gain-of-Function.
6. דיפלומטים אמריקאים בסין התריעו על ליקויי בטיחות חמורים במעבדה ועל סיכון למגפה חדשה
ב־2018 הזהירו דיפלומטים אמריקאים משגרירות ארצות הברית בבייג'ינג את ממשלת ארצות הברית מפני ליקויי בטיחות חמורים בטיפול בנגיפים במעבדה בווהאן. למעשה, על פי "הוושינגטון פוסט", בתחילת 2018 שלחה שגרירות ארצות הברית בבייג'ינג כמה פעמים נציגים בראשות ג'יימיסון פוט, הקונסול הכללי של ארצות הברית בווהאן, וריק שוויצר, יועץ השגרירות לאיכות הסביבה, מדע, טכנולוגיה ובריאות, למכון הווירולוגי בווהאן, שם אף נפגשו עם זהנגלי.
מה שהם ראו במעבדה הדאיג אותם עד כדי כך שהם שלחו שתי אזהרות רשמיות לוושינגטון, ואף התריעו כי עבודת המעבדה על נגיפי קורונה מעטלפים והפוטנציאל שלהם להדבקה של בני אדם מייצגים סיכון למגפה חדשה דמוית סארס.
"בחיי שזה לא אנחנו"
7. זהנגלי ועמיתיה היו אלה שמיפו לראשונה את הגנום של הנגיף החדש
ב־3 בפברואר 2020 דיווחה הקבוצה במאמר בכתב העת Nature על כך שהנגיף, שזכה לכינוי Sars-Cov-2, זהה ב־96% לנגיף קורונה מזן שנקרא RaTG13 המצוי בעטלפי פרסה. במאמר נוסף, שפורסם באתר הטרום־פרסום bioRxiv, ציינה הקבוצה שאת ה־RaTG13 הם זיהו למעשה ב־24 ביולי 2013 במערה ביונאן. יש לציין שיונאן מרוחקת כ־2,000 קילומטר מווהאן.
בפברואר 2020 הקבוצה של זהנגלי גם פרסמה מאמר בכתב העת Cell Research המצביע על תוצאות חיוביות בניסוי שערכו עם התרופה הניסיונית רמדסיביר של חברת Gilead Sciences בעיכוב הנגיף במעבדה, ועל פי סוכנות הידיעות בלומברג, הגישו בקשה לפטנט עבור התרופה בסין מטעם מכון ווהאן לווירולוגיה.
8. סין הכחישה רשמית שמקור הנגיף במעבדה בווהאן (וגם ארגון הבריאות העולמי)
"אין שום דרך שבה הנגיף הגיע מאיתנו", אמר יואן זהימינג, מנהל המעבדה, בריאיון לכלי התקשורת הלאומיים בסין, וטען כי איש מהחוקרים או יתר העובדים לא נדבק, וכי גורמי הממשל והעיתונאים האמריקאים "מובילים בכוונה" לחוסר אמון במתקן ובמעבדה. גם זהנגלי עצמה פרסמה הכחשה גורפת בתגובה למתקפות נגדה במדיה החברתית בסין עצמה. "אני נשבעת בחיי, (לנגיף) אין שום קשר למעבדה", כתבה. ובריאיון למדיה בסין אמרה: "הזמן שלי חייב להיות מוקדש לנושאים חשובים יותר".
9. המחקר שפורסם במרץ בכתב העת Nature Medicine תומך בסברה שהנגיף טבעי
המחקר שמוצג על ידי חוקרים התומכים בתיאוריה הזואונוטית כראיה לכך שהנגיף איננו תוצר מעבדה הוא זה שפורסם במרץ 2020 בכתב העת Nature Medicine. החוקרים, מארצות הברית, אוסטרליה ובריטניה, ניתחו את הרצף ואת המבנה של ה־RBD של נגיף הקורונה החדש. לדבריהם, הניתוח מראה שהנגיף אכן נקשר לקולטן ה־ACE2 ויש לו זיקה גבוהה אליו, אך עם זאת ניתוחים חישוביים מנבאים שהאינטראקציה בין הספייק של הנגיף לקולטן האנושי איננה אידיאלית, ושרצף ה־RBD שונה מזה של נגיף הסארס, שהודגם כאופטימלי לקשירת הקולטן.
לכן החוקרים טוענים אפוא כי מדובר ב"ראיה חזקה" לכך שהקוביד־19 אינה תוצר של מניפולציה מכוונת, ומעריכים כי הזיקה הגבוהה ויכולת הקשירה של חלבון הספייק של הנגיף לקולטני ה־ACE2 האנושיים היא בסבירות גבוהה תוצאה של שינויים טבעיים שהוא עבר.
10. מחקר אחר, שפורסם באפריל בכתב העת Emerging Infections Diseases, הגיע למסקנה שונה
מחקר שפורסם באפריל האחרון בכתב העת Emerging Infections Diseases על ידי קבוצת חוקרים מהונג קונג הגיע למסקנה שונה. החוקרים ריצפו את הגנום המלא של נגיף הקורונה החדש מחולה ובחנו את ריצוף הגנום של נגיפים שונים מעטלפים, חתול סיני ופנגולין. הם מצאו שה־Sars-Cov-2 נוצר ככל הנראה משילוב של נגיף שמקורו בעטלף הפרסה עם נגיף שמקורו בפנגולין.
ליתר דיוק, הניתוח שלהם מראה שמרבית הגנום של הנגיף החדש מקורו אכן, כפי שטוענים זהנגלי ועמיתיה, באותו נגיף מעטלף פרסה מזן RaTG13 שהיא גילתה ב־2013 ביונאן. ואולם המקור של אזור ה־RBD של הנגיף החדש (כאמור, האזור שבו הוא נקשר לקולטן ה־ACE2 על תאי הגוף האנושיים) הוא בנגיף מפנגולין, שהגיע לדברי החוקרים מגואנגג'ואו, בירת מחוז גואנגדונג בדרום־מערב סין.
אף על פי שלדבריהם אין הוכחות שה־Sars-Cov-2 הוא מלאכותי, הם מסבירים שמה שמעלה את החשד לכך הוא האבולוציה המאוד מובחנת של הנגיף וההחדרה הייחודית שנעשתה דווקא באזור ה־RBD, כלומר באותו אזור ספציפי בחלבון הספייק שבו נקשר הנגיף לתאי ה־ACE2 האנושיים.
11. עד היום לא ברור מאיפה הגיע "חולה אפס"
מלבד ריצוף הגנום של הנגיף שאלה נוספת שהיא קריטית להבנת מקור הנגיף היא מאיפה הגיע "חולה אפס" – חולה הקורונה הראשון שזוהה בווהאן. מחקר שפורסם בינואר 2020 ב־Lancet על ידי חוקרים סינים שביצעו חקירה אפידמיולוגית של 41 החולים הראשונים שזוהו בווהאן, מצא ש"חולה אפס" לא ביקר למעשה בשוק פירות הים בווהאן, ולא נמצא קשר אפידמיולוגי בינו ובין מקרים מאוחרים יותר.
על פי המאמר, תאריך תחילת התסמינים של החולה הראשון שזוהה היה ה־1 בדצמבר 2019. כמו כן, ל־13 חולים נוספים מתוך 41 החולים שזוהו (כשליש מהמקרים) לא היה כל קשר לשוק. "זה מספר גדול, 13, ללא קשר", אמר דניאל לוסיי, מומחה למחלות זיהומיות מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בריאיון שפורסם בכתב העת Science בסוף ינואר. לדבריו, אם הנתונים האלה מדויקים, הרי שהחולה הראשון חייב היה להידבק כבר בנובמבר 2019, אם לא מוקדם יותר, שכן זהו זמן הדגירה של הנגיף בין ההדבקה להופעת התסמינים. אם כן, הרי שהנגיף הופץ בינתיים בשקט בקרב אנשים בווהאן, ואולי גם במקומות אחרים, לפני שמקבץ המקרים מהשוק בווהאן התגלה בסוף דצמבר.
"הנגיף הגיע לשוק לפני שהוא יצא מהשוק הזה", אומר לוסיי. אחד ממחברי המאמר ב־Lancet, בין קאו, אמר בתגובה לשאלת כתב העת Science בינואר: "כעת זה נראה ברור ששוק הפירות איננו המקור היחיד לנגיף. אך אם להיות כנים, עדיין איננו יודעים מהיכן הגיע הנגיף". גם לדברי החוקרים מהונג קונג שריצפו את הגנום של הנגיף, "למרות שהשוק בווהאן נחשד בתחילה כמוקד המגפה, הרי שהמקור המיידי נותר חמקמק". לדבריהם, העובדה ש"לא דווח על שום דגימות בעלי חיים מהשוק כחיוביות", וכן הממצא מהחקירה האפידמיולוגית שלפיה המקרה הראשון ומקרים מוקדמים נוספים לא ביקרו בשוק, מרמזים על "אפשרות למקור חלופי".
קריסטיאן אנדרסן, ביולוג ממכון המחקר Scripps, שהיה מחבר שותף למאמר ב־Nature Medicine ממרץ, אומר אף הוא שהעיתוי של ה־1 בדצמבר למקרה המאומת הראשון הוא מעניין. "התרחיש של מישהו שנדבק מחוץ לשוק ומאוחר יותר מביא אותו אל השוק הוא אחד משלושה תרחישים ששקלנו, שהוא עדיין עקבי עם הנתונים", אמר בריאיון ל־Science בסוף ינואר. "זה בהחלט ייתכן בהינתן הנתונים והידע העכשוויים שלנו". שני התרחישים האחרים הם לדעת החוקרים שמקור הנגיף היה קבוצת בעלי חיים נגועים או חיה נגועה אחת שהגיעו לשוק.
* * *
כל הממצאים שלמעלה מהווים כמובן ראיות נסיבתיות בלבד, וכפי שמציינים החוקרים, מקור הנגיף עדיין לא ידוע. גם לטענה שמקור הנגיף במעבדה הווירולוגית בווהאן אין כאמור הוכחות נכון להיום, ועם זאת העובדה שבמעבדה הזאת יוצרו נגיפים כימריים בעלי יכולת "משופרת" להיות מידבקים וקטלניים בעינה עומדת.
עובדה זו, בשילוב עם הממצאים על הנגיף, עם ההתראות על ליקויי הבטיחות במעבדה, ועם ההסתרה המסיבית של מידע על ידי הסינים, כולל איסור על פרסום מחקרים מדעיים על מקור הנגיף שהטילה ממשלת סין באפריל, דיווחים על היעלמות מסתורית של רופאים ועיתונאים סינים שחשפו את התפרצות הנגיף, וכן ראיות להשמדת דגימות הקשורות לנגיף החדש, מהווים לדברי חוקרים ופוליטיקאים נורה אדומה מהבהבת לכך שחובה לחקור את הנושא לעומק, ולא להסתפק בטענות שמציגה סין.
*הכותבת היא בעלת דוקטורט (.Phd) בתקשורת בריאות וחוקרת באוניברסיטת חיפה
