קטלוג אביב-קיץ 2020 של המעצב הצעיר אופיר איבגי, שצולם בסטודיו של הפסל אבנר לוינסון, מציג שלוש דוגמניות בטווח גילאים רחב: מ-15 עד 62. הבחירה הזו מרמזת על קהל היעד של איבגי: נשים בכלל, צעירות לצד בוגרות, כשאלה האחרונות מהוות קבוצת גיל פופולארית ומבוססת כלכלית. מאז הקים את המותג הנושא את שמו לפני כשלוש שנים, הן אימצו אותו ואת עיצוביו. "רוב הלקוחות שלי בגיל 50+", הוא אומר, "יש לי לקוחות גם סביב גילאי ה-30, אבל מתחילת הדרך לא חששתי לפנות לקהלים רחבים. אני נותן להן מענה שאין אצל הרבה מעצבים: הבגדים שלי נינוחים, הם לא לוחצים, ולסטודיו יכולות להגיע יחד לקוחה מבוגרת עם בתה הצעירה ושתיהן ירגישו בנוח באותו דגם. בכלל, נשים מבוגרות הן קהל טוב: הן בשלב בחיים שיש להן כסף להוציא על מותרות, הן לא חוששות מצבעוניות, והגזרות הרחבות שלי נוחות להן. הגיל בהחלט משחק כאן".
מאז סיים את לימודיו במחלקה לאופנה בשנקר בשנת 2017, אופיר איבגי, 28, מסתמן כאחד הקולות המסקרנים בענף האופנה המקומי. מאז אביב 2018 הוא משחרר שתי קולקציות בשנה עם שפה אסתטית מגובשת וסדר יום של Slow Fashion שחרט בשערי הסטודיו שלו (אותו הוא חולק עם המעצב הצעיר אור איידלמן), מגמה מתרחבת שוודאי תשלח זרועות תמנון בעידן פוסט-קורונה. לדבריו, הוא מקפיד על ייצור מקומי (לצד הדפסים שנעשים בסין, הוא מסביר, בעקבות חוסר ספקים בארץ), UpCycling של טקסטיל מסטוקים ישנים שבהם הוא משתמש לחלק מעיצוביו, שימוש בחומרים טבעיים וסחר הוגן.
"אני מאמין שעידן הקורונה ישנה את הרגלי הצריכה שלנו למקום יותר חיובי. יהיו פחות קניות אימפולסיביות ונראה פחות בגדים של רשתות אופנה מהירות שנמאס לך מהם אחרי דקה", הוא אומר, "כשפתחתי את הסטודיו ידעתי שחשוב לי להבין את הדברים האלה לעומקם, לסגל לעצמי כמעצב דרך חיים של 'אופנה איטית'. כמויות הייצור שלי קטנות, אני יודע מי התופרות שלי ויש להן תנאים סוציאליים. זה חשוב לי. זה אולי נשמע פלצני – אבל זה כמו דת. אני מאמין בזה, ואני חושב שמעצבים צריכים להתייחס למעגליות של הייצור ותהליכי העיצוב, ולא רק לכאן ולעכשיו". עד כמה הוא מיישם את האידיאולוגיה הזאת בחייו האישיים? "עוד אין לי קומפוסט בבית", הוא אומר בחיוך נבוך, "אבל הצריכה שלי מופחתת מבעבר. אני מאמין שצרכן צריך לקנות פחות".
תקופת הקורונה בשלושת החודשים האחרונים שינתה גם את הרגלי השיווק והמכירה שלו. בשלוש השנים האחרונות היה איבגי בן טיפוחים של רשת הבוטיקים רזילי, שסגרה את שעריה וצפויה להיפתח מחדש בבעלות קבוצת אינטר ג'ינס (יבואנית אדידס, סטיב מאדן, ריבוק ועוד). "בעקבות הסגירה של רזילי, אני מחשב מסלול מחדש", הוא אומר, "הקורונה לקחה מצד אחד את מקורות הפרנסה שלי כמעצב, ומצד שני מינפה אותי קדימה בנושאי שיווק ומכירה עצמאית. זה היה להיות או לחדול. עכשיו בעקבות זה אני לומד לחזק את קהל הלקוחות שלי, ושיווק בפלטפורמות הדיגיטליות שהיו בעוכריי גם טרם עידן הקורונה. הבוטיקים (איבגי מוכר בשלושה בוטיקים בנוסף לרזילי, א"י) נתנו לי חשיפה ובמה, אבל זכיתי מהעבודה שלהם".
שילמת עליה, לא זכית.
"אין לי ביקורת כלפיהם, קיבלתי הרבה תועלת בעלות מסוימת", הוא אומר כשהמילה קונסיגנציה מוזכרת, "עכשיו הגיע הרגע שאני צריך לחשוב איך לעשות את זה לבד".
הוא נולד וגדל ברעננה להורים הפועלים בתחום עיצוב פנים. מגיל צעיר כבר נמשך לאופנה: עיצב תלבושות לבובות הברבי שלו ובהמשך לחברות מבית הספר – מהיסודי ועד התיכון. בתום שירות צבאי שהעביר ברבנות הצבאית ("ביחידה חילונית של הרבנות שעסקה בנושא דגימות די.אן.אי", הוא מסביר) נרשם ללימודי אופנה בשנקר, שם הוא גם מלמד היום כמנחה טכני לשנים ב' ו-ג'. מבחינתו, לא היתה אופציה אחרת. גורל. במקביל ללימודיו, עבד כפרילאנס במותג Marei 1998 של המעצבת מאיה רייק וחודש לאחר שסיים את התואר כבר השיק מותג עצמאי. "אני לא יכול לומר שלא היו לי מחשבות להשתלב בחברה מסחרית, אבל בשנקר כבר התחלתי לעשות קולקציה ראשונה והרגשתי מוכן לצאת לדרך עצמאית".
הקולקציה החדשה שלו (שנמכרת בטווח מחירים של 1,499-199 שקל) עוצבה בהשראת סיפור עלייתם ארצה של סבו וסבתו עם ילדיהם, ובהם אביו, באמצע שנות ה-50 מקזבלנקה שבמרוקו אל מושב בצרה בשרון. שטיח מהמאה הקודמת שמצא במחסן בית הסבא שימש כנקודת המוצא לקולקציה החדשה. "ריתקה אותי הטרנספורמציה שעובר חוט אחד בודד במהלך האריגה עד שנוצר משטח שלם, שרק אם מתבוננים בו מקרוב יכולים להבחין באלמנטים אשר מרכיבים אותו", הוא מסביר, "בקולקציה אני חוקר את הקו והמשטח: הקו שלי כמעצב, אם זה בציור או בהכנה של גזרה, אל מול הצורה המוגמרת אשר מכילה אינסוף קווים וצורות בתוכה".
בשיח הזהויות הרב-תרבותי בישראל בשנת 2020, יש משהו חמקמק בניסוחים של איבגי כשהוא מדבר על השטיח ממרוקו. נראה כי עבורו קל יותר לדבר על השטיח כאובייקט עיצובי וצורות אריגה, מאשר לחפור כמעצב בסיפור העלייה ארצה של משפחתו והתאקלמותה בישראל. לוקח מעט זמן עד שהוא מדבר על כך בפתיחות. בהתחלה הוא משתף בתפישה האוריינטליסטית החיובית שלו לסיפורים של סבתו מהרי האטלס, אחר כך הוא מתרכך ומדבר על הזיכרונות המודחקים וגם על גזענות. "יש לי זיכרון על זיכרון של מה שהיה במרוקו. אני יכול לפענח זיכרונות מנקודת המבט המערבית שלי, של ילד שגדל ברעננה בשנות ה-90. זה שלי – זה לא שלהם", הוא מסביר, אפילו קצת מתחמק.
עלייה והגירה הם צעדים שמלווים לא אחת גם בטראומה. זה משהו שעלה? שהשפיע עליך?
"אני יודע שגם להם זה היה טראומתי. כשלמדתי בשנקר עשיתי פרויקט על איך אבא שלי, שעלה לישראל ממרוקו בגיל שש בלי לדעת מילה אחת בעברית, נכנס למערכת החינוך הלבנה והאשכנזית במושב שכולו ניצולי שואה וכיצד הוא תופש את החברה שבה הוא גדל. ניסיתי לראות את המצב מנקודת המבט שלו, ועסקתי בהגדרות מילוליות של בגדים. כל הפרויקט היה בין שלילת הגולה לבין הזיכרון שנשאר ואיך אני מחבר את הזיכרונות האלה".
עסקת בזיכרונות העלייה של משפחתך כבר בשתי קולקציות, הנושא הזה כנראה מאוד מעסיק אותך.
"כן", הוא אומר באגביות. "את נושא העדתיות בחברה הישראלית גיליתי רק בצבא. עד גיל 18, מתוך הראייה הצרה שלי כבן למשפחה מעורבת ברעננה, לא ידעתי בכלל שזה עניין. הייתי איבגי כל השנים, אבל זה כנראה עניין להיות איבגי במקום שהוא לא רעננה, או גם ברעננה, אבל לא עם התמיכה שהיתה לי מהמשפחה. לא בהכרח כלכלית, כי אם מוראלית. באופן אישי לא חוויתי גזענות, לא סגרו בפני דלתות, זה לא היה פרמטר בהתפתחות שלי כבן אדם – אבל מסיפורים של אבא שלי, זה תמיד היה עניין מהיום הראשון שלו בישראל. היום אני מאמין במהפכה המזרחית של השנים האחרונות. במשך המון שנים פשוט לא הבנתי בצורך שלה, היום אני לגמרי מבין".
ואיך שינתה הקורונה את חייה של המעצבת אילנה אפרתי?
