כשהוריה עזבו את הקיבוץ שבו נולדה וגדלה, היא נדרשה לעבור בן לילה לעצמאות כלכלית, ואת השנים הבאות העבירה בעבודה קשה. לימים נעשתה הגר אשחר-ניר מעצבת עצמאית, בעלת סטודיו מצליח, אבל משבר הקורונה החזיר אותה באחת למצב של הישרדות ולמלחמה על כל מה שבנתה בעשר אצבעות. "כשבחרתי להיות עצמאית, לקחתי סיכון, ומאז אני חיה אותו יום-יום", היא אומרת. "אני לא מתעסקת עכשיו במה שהיה, ובשאלה כמה הפסדתי, אלא מתמקדת ברגע הזה ופועלת מתוכו, קדימה. אני המנהלת של המשבר הזה, ואני יודעת שנעבור אותו".
מי את?
"הגר, בת 41, נשואה לאודי ואמא של התאומים שי ולי (בן ובת, בני שמונה וחצי), גרה בבנימינה".
ומה את עושה?
"אני הבעלים של סטודיו Curly Black למיתוג, לעיצוב אריזות ולעיצוב חוויית משתמש, ושל מותג מוצרי הניייר Tiny Scribbles. אני גם כותבת בלוג, On Scribbling, על מערכות יחסים בין מותגים לקהל, וכן מרצה במכללת עמק יזרעאל ובקורס למעצבים גרפיים".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בקיבוץ דליה, בת בכורה במשפחה של ארבעה ילדים. אבי יענקל'ה הוא בן מושב תל עדשים ומהנדס אלקטרוניקה, ואמי אפרת היא בת הקיבוץ, פיזיותרפיסטית ועוסקת גם ברפואה אלטרנטיבית. נולדתי לתוך הלינה המשותפת הקיבוצית, ומרדתי בה: אני זוכרת את עצמי קוראת לשומר הלילה ומבקשת שיפתח לי את הדלת כדי שאוכל לברוח ולישון אצל ההורים. הוריי היו מראשי המאבק בקיבוץ למען המעבר ללינה משפחתית, ובשלב מסוים, לפני המעבר בפועל, הם פשוט לקחו אותי לישון בבית. הבית שלנו היה חם ומושקע מאוד: בכל אחר צהריים היינו מבלים יחד, משחקים, קוראים ספרים, מקשיבים למוזיקה. אלה היו שעות נפלאות של עשייה משפחתית שקירבה אותנו מאוד, ובסופה התיישבנו בכל ערב לארוחה משותפת. היינו משפחה בתנועה, שמטיילת ומתגלגלת. בטיולים ארוכים ישנו בחיק הטבע, באוהלים. בדליה גרו גם ההורים של אמא שלי והאחים שלה, אז בימי שישי היינו יושבים יחד בחדר האוכל, ובשבת אחר הצהריים נהגנו להתכנס כולנו אצל סבתא שלי: היינו יושבים יחד, יותר מ-20 איש, בחדר קטן אחד, והיה לנו טוב ונעים.
"מגיל צעיר היו העיצוב, היצירה והתקשורת החזותית חלק בלתי נפרד מחיי. הוריי עסקו בציור ובאיור כתחביב, ובבית היו המון ספרי אמנות, איור וקומיקס שריתקו אותי. אני סבלתי מהפרעת קשב וריכוז, ובבית הספר לא היה לי קל. היו לי מורים שגרמו לי לחשוב שאני חסרת תקנה ושלא ייצא ממני כלום. למזלי, בורכתי גם במחנכים אחרים, שהראו לי כיוונים שאליהם אוכל להתפתח. בשנות ההתבגרות הייתי פעילה בעיקר ברמה החברתית והדרכתי בשומר הצעיר, אבל לקראת סוף התיכון לקחתי את עצמי בידיים וסיימתי עם בגרות מלאה".
בצבא שירתה כקצינת תחזוקה בבסיס גדנ"ע בשדה בוקר, ובמהלך שירותה החליטו הוריה לעזוב את הקיבוץ. "בדיעבד, אני יודעת שזו הייתה הנקודה המכוננת בהיסטוריה האישית שלי", היא אומרת. "הייתי רגע לפני כניסה לשירות קבע, ועולמי טולטל קשות. ברגע אחד נאלצתי להיפרד מכל מה שהכרתי: המקום שבו גדלתי, החברים, החדר שלי, החממה הקיבוצית. בהתחלה ההורים שלי נדדו בין בתים, ואני איתם. הם היו שקועים בהישרדות האישית שלהם, ואני הבנתי שמעכשיו אני צריכה לדאוג לעצמי כלכלית. השנים הבאות היו קשות. מיד אחרי השחרור התחלתי לעבוד כמלווה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים וכפועלת ייצור במפעל קיבוצי. בהמשך נסעתי לארצות הברית ועבדתי שם בלי הפסקה: מכרתי תמונות, מלצרתי, עזרתי לנהגי משאיות בפריקת סחורות. קצת לפני הנסיעה הכרתי את אודי, בן קיבוץ שדות ים, אז אחרי חצי שנה שם חזרתי לארץ בגללו.
"החיים שלי אז התנהלו סביב העבודה והצורך להתפרנס. עדיין לא היה לי מספיק כסף ללימודים, ולכן עבדתי כמדריכה במעון לנערות בסיכון, ובמקביל, מלצרתי. ההחלטה ללמוד תקשורת חזותית בשנקר התקבלה באופן טבעי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי יכולות גבוהות. לפני כן חשבתי שאני מקרה אבוד, ופתאום נפתח בפניי עולם חדש, שהוכיח לי שאני מסוגלת. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד כשכירה בסטודיו לעיצוב ולמיתוג. אהבתי מאוד את העבודה, אבל לא היו לי חיים מלבדה. בשלב הזה כבר ידעתי שאני רוצה להיות עצמאית, אבל לתקופת ביניים של התארגנות המשכתי לעבוד כשכירה. בהמשך פתחתי סטודיו עצמאי בבית שלי בכפר סבא יחד עם שותפה, ואחרי שהשותפות התפרקה, קניתי את חלקה בעסק. ב-2007 אודי ואני נישאנו. אחרי שנים ארוכות של קושי להרות וטיפולי פוריות, נולדו לנו התאומים שי ולי ונעשינו משפחה. לפני כשלוש שנים עברנו לגור בבנימינה, ויחד איתי עבר גם הסטודיו.
"עם השנים, הסטודיו גדל והתפתח. שכרתי עוד שלושה מעצבים, וביחד אנחנו עובדים עם תאגידים בינלאומיים וחברות ישראליות שונות. משבר הקורונה תפס אותנו בתקופה של עשייה וצמיחה: פתאום, ללא הכנה מוקדמת – מהיום למחר – הפעילות ירדה להיקף של עשרה אחוזים מהשגרה. פעלתי במהירות: הודעתי למעצבים על יציאה לחל"ת, וכעת אני מתפעלת בעצמי את המשימות שנותרו".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך להגר של היום?
"עזיבת הקיבוץ הייתה אירוע דרמטי ומטלטל, שבלעדיו לא הייתי היום מי שאני. לקח לי זמן להבין שמתוך הטראומה הקשה שלי יכול לצאת גם טוב. מצד אחד, למדתי לסמוך על עצמי ועל הכוחות שלי, לזהות הזדמנויות ולקחת אותן בשתי ידיים; מצד שני, למדתי לא לפחד מתהליכים שלוקחים זמן ושמניבים תוצאות רק אחרי שנים. בזכות כל אלה אני יציבה, וקשה מאוד לערער אותי. היום אני כבר יודעת שמשברים הם נקודה בזמן, ושהם יחלפו. יש לי את המשפחה שלי, שהיא אי יציב בתוך מים סוערים, ואת הסטודיו, שהוא עמוד השדרה של העשייה שלי. הוא ישרוד את המשבר הזה. ייתכן שניאלץ לחזור לעבוד בצורה אחרת, אבל אנחנו נחזור, וגם נצמח מהדבר הזה".
מסר לאומה?
"המשבר הזה הפגיש אותנו עם הפחדים הכי גדולים שלנו, ואין קסמים. להיות עצמאי במדינת ישראל זה עבודה יומיומית. חשוב לא לשכוח לסמוך על עצמנו, לזכור שהאחריות היא שלנו, ולדעת להוציא מכל סיטואציה את הכי טוב שאפשר, עם או בלי עזרה חיצונית. בכל משבר טמונות הזדמנויות, והיופי הוא לדעת לזהות אותן, להעז לקחת אותן ולפעול לגביהן בלי לפחד מהפחד".
הילדה הזו סבלה מסיוטים בגלל הלינה המשותפת בקיבוץ. הקליקו על התמונה:
