צילום: שי יחזקאל

אמא, אדמה! האם האקו-פמיניסטיות יצליחו להציל את כדור הארץ מאסון?

שריפות ענק, קרחונים נמסים והיכחדות של זני צמחים ובעלי חיים: אולי הגישה שקושרת בין נשים לסביבה היא התשובה לעצירת האסונות האקולוגיים שהיכו בנו בשנה החולפת

לא ניתן יהיה לשנות את היחס אל הטבע ללא מודעות פמיניסטית  ואי אפשר יהיה לשנות את היחס אל נשים ללא מודעות סביבתית (צילום: Shutterstock)
לא ניתן יהיה לשנות את היחס אל הטבע ללא מודעות פמיניסטית ואי אפשר יהיה לשנות את היחס אל נשים ללא מודעות סביבתית (צילום: Shutterstock)

כשדונאלד טראמפ פטר את גרטה טונברג, הילדה השוודית שזכתה בתואר "אשת השנה" של מגזין "טיים" על העלאת המשבר האקולוגי לתודעה, בתגובה מזלזלת ומקטינה, הייתה איזו תחושה שהיינו בסרט הזה קודם. טראמפ פנה לפעילת הסביבה שסחפה אחריה מיליונים כאילו מדובר במתבגרת בעייתית ואמר לה שהיא חייבת לטפל ב"בעיית הכעס שלה וללכת עם חברה לראות איזה סרט ישן וטוב".

 

 יחס של זלזול, הקטנה והשתקה. גרטה טונברג (צילום: Leon Neal/GettyimagesIL)
    יחס של זלזול, הקטנה והשתקה. גרטה טונברג(צילום: Leon Neal/GettyimagesIL)

     

    אז נכון, לא היינו בסרט שבו העולם במשבר אקולוגי כל כך חמור מאז עידן הקרח, וגם נערה צעירה לא הובילה מהפכה כל כך גדולה מאז ז'אן ד'ארק - אבל העובדה שאישה עומדת מול גבר, תובעת את תביעת הטבע והסביבה, מתייצבת כנגד אנשים כוחניים ובעלי ממון, משמיעה את קול הצדק, ההיגיון והאחריות, ומקבלת בתמורה יחס של זלזול, הקטנה והשתקה - זהו תסריט שחזר על עצמו הרבה מאוד במאה האחרונה.

     

    גם רייצ'ל קרסון, מי שמוצגת לא פעם כמי שהציתה את התנועה האקולוגית באמצעות ספרה "אביב דומם", הייתה צריכה לצאת כנגד גברים קפיטליסטים ששלטו בהון ובפוליטיקה, וגם היא תוארה בזמנו כ"בוגדת לא פטריוטית" וכאישה קל היה לפטור אותה תחילה כמי ש"מבלבלת את המוח ואינה מבינה דבר". אבל קרסון היא כאמור רק הראשונה מתוך סדרה של נשים שתבעו את תביעת הטבע להגנה. למעשה לא פעם נשים הן אלה שניצבות מול בעלי האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלא סופרים את הנזק לסביבה, ותובעות להתחשב במינים הנכחדים, ביערות המתכלים ובנהרות המתייבשים.

      

     

    יש הסבורים שאין זה מקרי שנשים ניצבות לא אחת בחזית המאבק הזה למען הסביבה, וכי המאבק הזה שלוב באופן עמוק בפמיניזם. שהמלחמה להגנה על הטבע היא באופן מהותי מאבק לצדק, שוויון והוגנות ברוח המאבק הפמיניסטי. שאם נשנה את המבנה החברתי שמאפשר ניצול ושליטה - נגאל גם את הסביבה, גם את הנשים ועוד אוכלוסיות אחרות שלא פעם ניצול ודיכוי הם מנת חלקן.

     

    בדברים אלה דוגלות האקו-פמיניסטיות, שנציגתן הבולטת בארץ היא ד"ר עדנה גורני, מרצה באוניברסיטת חיפה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר. בספרה "בין ניצול להצלה" היא מנסחת את ה"אני מאמין" של האקו-פמיניזם: "לא ניתן יהיה לשנות את היחס אל הטבע ללא מודעות פמיניסטית ... ואי אפשר יהיה לשנות את היחס אל נשים ללא מודעות סביבתית. לבעיות הסביבתיות שורשים תרבותיים עמוקים שקשורים למערכת פטריארכלית גברית".

     

    השנה, על רקע עשן השריפות באוסטרליה, התמוססות הקרחונים באנטרקטיקה וסכנת הכחדה שמרחפת על ראשם של מיליון צמחים וחיות (על פי הערכות האו"ם), זה הזמן להיזכר שאולי יש לכרוך בין המאבק הפמיניסטי למאבק להגנת הסביבה כי יש להם הרבה מהמשותף. בין אם זה כשהרס הסביבה שפוגע בייחוד בנשים, בין אם זה כשרמיסת הידע הנשי מביאה להרס הסביבה, ובין אם זה מכיוון שהיחס לטבע – הניצול, ההחפצה, השליטה והדיכוי - מקורם באותה רוח תרבותית.

     

    השבח (והזעם) לאלות

    מבחינה מסוימת אך טבעי הוא שנשים יזעקו את זעקת הטבע, כי פעם, בשחר ההיסטוריה, הטבע נחשב לאישה. בתרבויות העתיקות כינו אותה "אמא אדמה", שעבדו אותה וזבחו לה כאחת האלות, בהן אָסֶת במצרים, אינאנה במסופוטמיה וגאיה ביוון.

     

    לדברי קרוליין מרצ'נט, כשנהגו לקחת משהו מ"אמא אדמה" בעולם העתיק היו מתפללים אליה, זובחים לה ומודים לה. אבל במהפכה המדעית הפסיקו לתפוס את הטבע כדבר חי והחלו לראות בו מכונה שאפשר לפרק ולהרכיב, לשלוט בה ולתכנן אותה כדי שתשרת אותך
    על פי קרוליין מרצ'נט, ממובילות הזרם האקו-פמיניסטי, דווקא התפיסה של הטבע כאם, כזו שמצד אחד מזינה ומכלכלת, ומצד שני גם יכולה לכעוס לזעום ולהתפרץ - הגנה על הטבע. אנשים לא נוטים כל כך לטבוח באמם בקלות, לחפור בתוך גופה כדי לכרות ממנו זהב או לבתר אותו כדי לנצל את חלקיו, היא מסבירה בספרה "מות הטבע". לכן, כשבעולם העתיק נהגו לקחת משהו מאמא אדמה היו מתפללים אליה, זובחים לה ומודים לה. באווירה הזו של הסתכלות על הטבע כעל דבר חי, לא כל שכן כעל "אמא", לא התאפשר היחס הנצלני והמכלה שגילו לטבע מאז עליית התעשייה, הצרכנות והקפיטליזם.

     

    לטענת מרצ'נט, היחס הזה השתנה בעקבות המהפכה המדעית. אז, כך היא גורסת, מת הטבע - הפסיקו לתפוס אותו כדבר חי והחלו לראות בו סוג של מכונה. כזו שאפשר לפרק ולהרכיב, שהחלקים בה מבודדים ואינם קשורים, שאפשר לשלוט בה ולתכנן אותה כדי שתשרת אותך. הדימוי של הטבע כמכונה השתלב עם עליית הקפיטליזם, התחרות, הצרכנות והתיעוש - והוא זה שאיפשר לחצוב ולכרות, לעקור ולבאר, לשאוב ולנקז, לבצע ניצול מסיבי של הטבע מתוך תפיסה שלו כמשאב.

     

    התפיסה שיש לשלוט בטבע, לביית אותו ולנצל אותו, הביאה לסוג של שותפות אחרת בין נשים לבין הסביבה (צילום: Shutterstock)
      התפיסה שיש לשלוט בטבע, לביית אותו ולנצל אותו, הביאה לסוג של שותפות אחרת בין נשים לבין הסביבה(צילום: Shutterstock)

       

      התפיסה שיש לשלוט בטבע, לביית אותו ולנצל אותו, הביאה לסוג של שותפות אחרת בין נשים לבין הסביבה. לא עוד הברית בין אמא אדמה לכל האימהות האחרות אלא שותפות שבין כל קורבנות התרבות הפטריארכלית. "כל ה'מוחלשים' בחברה שלנו – הנשים, הילידים והטבע, נתפסו ככאלה שצריך לשלוט בהם, לביית אותם ולתרבת אותם. כמו הנשים, גם הטבע נתפס כסוג של משאב, דבר שיש לנצל", מסבירה ד"ר גורני. "אי אפשר לנתק בין נושאים סביבתיים, מגדריים, חברתיים וכלכליים. כדי לפתור בעיות סביבתיות יש לפתור בעיות כלכליות ומגדריות - ולהפך, מכיוון שהסוגיות שלובות זו בזו. בלי תיקון יסודי יותר בחברה לא נצליח לפתור או לשנות אף אחד מהם".

       

      ד"ר עדנה גורני: "כל ה'מוחלשים' בחברה שלנו – הנשים, הילידים והטבע, נתפסו ככאלה שצריך לשלוט בהם, לביית אותם ולתרבת אותם. כמו הנשים, גם הטבע נתפס כסוג של משאב, דבר שיש לנצל. כדי לפתור בעיות סביבתיות יש לפתור בעיות כלכליות ומגדריות - ולהפך"
      מעבר לעובדה שאלה שחורתות על דגלן את המאבק נגד ניצול ושליטה נאבקות באופן טבעי גם את מלחמתו של הטבע, מתברר שהפגיעה בטבע פוגעת הרבה יותר במוחלשים, ובכלל זה בנשים, וזוהי סיבה נוספת שבגללה מאבקים לשוויון האישה קשורים במאבקים להגנה על הסביבה. אחרי הכל, כשמשאבי הסביבה מתדלדלים ואין מספיק לכולם, החלשים מקבלים פחות ונשים הן לא פעם ביניהם.

       

      "כך למשל, כשהמים מזוהמים יש לקנות מים נקיים בכסף. למי יהיה כסף? לעשירים", מסבירה ד"ר גורני. "כשהממשלה משקיעה בכבישים למכוניות פרטיות במקום בתחבורה ציבורית אלה בעלי המכוניות (בעלי הכסף) שזוכים ליהנות מהם. כשמטמינים פסולת מסוכנת עושים זאת ליד שכונות של אוכלוסיות חלשות ועניות. כשהורסים יערות והתושבים המקומיים נאלצים לעקור לערים, כמו בקוסטה ריקה למשל, הגברים מצליחים למצוא עבודה והנשים מגיעות בדרך כלל לזנות".

       

      והאופן שבו נשים נפגעות יותר מדלדול משאבי הכדור הוא ממש לא רק תיאוריה אלא עובדה מוכחת. רק לאחרונה יצא דו"ח מיוחד של הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי והאיגוד הבינלאומי לשימור הטבע, שסקר את האופנים השונים שבהם מתבטא הקשר בין אלימות נגד נשים ופגעי סביבה.

       

      כיבוש השממה, האדמה והאישה

      התרבות הפטריארכלית, שמצדיקה שליטה של חזק בחלש או של אחד ב"אחר" עמדה לא פעם גם מאחורי ניצולו של הטבע ומאחורי דיכוי הנשים. גם בארץ מספקת ההיסטוריה של הציונות וההתיישבות לא מעט פרקים שמדגימים את התפיסה שהיחס האידאלי לטבע הוא יחס של ניצול ושעבוד, הכנעה וכיבוש, בדומה ליחס שגילתה הציונות לא פעם גם לנשים. "אפילו העברית חושפת את זה", אומרת ד"ר גורני, "כיבוש השממה, כיבוש האדמה וכיבוש האישה הם היינו הך. בצורה זו משקפת השפה ומעצימה את הדמיון ואת ההקשרים בין יחסי השליטה השונים: האדמה והאישה זקוקות לתהליך הביות וההפריה הגבריים, ורק כך הן מגיעות למימוש הפוטנציאל הטמון בהן".

       

      התפיסה הזו שיש לכבוש, לשלוט, לנצל, לשנות, להרוס ולברוא טבע אחר, מודגמת בבהירות במפעל ייבוש החולה, שאותו מנתחת ד"ר גורני בספרה מהזווית האקו-פמיניסטית. כמו במקומות אחרים בעולם – הגבר, לרוב הלבן, הגיע חמוש במדע כדי להפריח את השממה ולהביא קידמה ונאורות. עצם המלחמה בטבע, עצם ההכנעה שלו, הריסוק שלו – צוירו כהישג וכהטבעת חותם שמקנים בעלות על הארץ.

       

      כך למשל, ייבוש ביצת החולה היה בדיוק פרויקט יהיר שכזה, שהניח שהפתרון האידאלי לבעיות יהיה סילוק מאגר המים עתיק השנים, ביתם של ציפורים, תאואים, דגים וגם תושבים בדואים, והפיכתו לאדמה חקלאית. הספקות בצדקת התוכנית במקרה הזה הגיעו מהר. התברר שחומרים אורגניים, תוצרי פירוק של הכבול שהתייבש, מזהמים את הכינרת והביאו לכך שבשנות ה-90 היה צורך להציף מחדש חלקים מהביצה ובשטחים החקלאיים נשמר מפלס מים גבוה כדי למנוע את התייבשות הכבול.

        

       

      פרויקט דורסני ויהיר: ייבוש ביצת החולה (צילום: דוד רובינגר)
        פרויקט דורסני ויהיר: ייבוש ביצת החולה(צילום: דוד רובינגר)

         

        תיאורים של ביצת החולה מלפני הייבוש מלמדים שבמידה רבה מדובר היה בשמורת טבע נדירה שבה חיו המקומיים - שבט בדואים בשם עואראנים, בהרמוניה יחסית עם הטבע. הם ידעו לקלוע כמעט כל דבר מגומא ומסוף – מחצלות, אוכפים, ריפוד כסאות ומטאטאים. הם ידעו להפיק מהבוץ חומר לבנייה, לעבד את האדמה הבוצית, לדוג ולאכול את דגי הביצה וגם לאפשר לשקנאים, לסבכים וליתר ציפורי העולם שבאו לחרוף שם - ליהנות מהביצה.

         

        אלא שהחלוצים ראו בהרמוניה עם הטבע ביטוי לפסיביות, לחולשה ולחוסר אונים. הרס, כיבוש, הכנעה ושליטה נחשבו לסימן של קידמה ומודרניות. כמו בביצת החולה, גם במקומות נוספים בארץ המדיניות הייתה של הפגנת שליטה: לייבש את המים במקומות שבהם היו מהם בשפע ולהביא אותם למקומות שאין בהם. להפוך מדבר ליער ולברוא יערות היכן שצמחו. לשתול צמחים זרים במקום ולעקור את המקומיים. או כמאמר השיר: להלביש את הארץ בשלמת בטון ומלט.

          

        זרעים של חוכמה

        לפעמים התפיסה המדעית היהירה והדורסנית – זו שמיישרת הרים, מייבשת ביצות, וכורתת עצים - ניצבת ישירות ונאבקת לדחוק, לגנוז או לרסק מסורת של חוכמה שמייצגות הנשים. במקרים האלה המאבק הוא לאפשר למסורות הידע העתיקות שבידי נשים להישמע.

         

        זה מה שקורה בתחום הזרעים למשל, אחד התחומים שהוליד את פעילותה של וואנדאנה שיווה, ד"ר לפיזיקה מהודו שגדלה ביערות ההימלאיה שבהודו וממובילות הפעילות האקו-פמיניסטית. שיווה מנהלת את המאבק העולמי נגד זרעים מהונדסים גנטית והחברות שמייצגות את קידומן כמו מונסאנטו. לדבריה, זרעים היו באופן היסטורי בכל התרבויות בידיהן של נשים. הן היו אלה ששמרו על גרעיני המזון העתידי וגם ידעו מה יצמח ממה, מתי לשתול כל זרע, איך כל אחד מהפרחים מואבק ומתרבה, ומתי אפשר לתת את הזרעים לאחרים.

          

         

        וואנדאנה שיווה: "בכל התרבויות זרעים היו באופן היסטורי בידיהן של נשים. הן היו אלה ששמרו על גרעיני המזון העתידי וגם ידעו מה יצמח ממה, מתי לשתול כל זרע, איך כל אחד מהפרחים מואבק ומתרבה ומתי אפשר לתת את הזרעים לאחרים"
        על פי שיווה, בידי הנשים היו הזרעים מאגר של חוכמה ומסורת של מגוון ביולוגי, מקור למזון ומתנה להענקה ושותפות. ואילו החברות להנדסה גנטית של זרעים (GMO), שמנסות היום להעביר את השליטה בחקלאות לידיהן שוחרות הרווח, הופכות את הזרעים ממקור של חיים למצרך מסחרי. כשהם מהונדסים, נרשמים כפטנט ומפסיקים להרבות את עצמם הם הופכים לסחורה שיש לשלם עליה ולקנות אותה, במקום לחלק לכולם מהטבע, שמשכפל את עצמו ומעניק מטובו לכל מי שמצמיח אותו.

         

        שיווה לא רק כותבת ומרצה על ה"ביו-פיראטיות" (הניצול הזה של חומר ביולוגי וידע מסורתי) של חברות הנדסת הזרעים, שגוזלות מאזרחי העולם את הזכות למזון חינם ומאיימות לקבור לעד את המגוון הביולוגי של מיני הזרעים ואת כל עולם החי שמתבסס עליהם. היא גם לוחמת ומגנה על זכויות הנשים החקלאיות. כפעילה אקו-פמיניסטית היא הקימה תנועת נשים הודיות בשם נאוודאניה (תשעה זרעים) שעוסקת בשימור של מגוון זרעים והגנה על הביולוגיה. התנועה מחזיקה 122 בנקי זרעים ברחבי הודו, מכשירה חקלאים (בהם הרבה נשים) לחקלאות מקיימת ואף הקימה מערכת של שיווק ישיר לאספקת מזון באמצעות החקלאות.

         

        גם וואנגארי מתאי מקניה, האישה הראשונה שקיבלה פרופסורה באפריקה (בווטרינריה), הקימה תנועת נשים כדי להיאבק באופן שבו הרס הסביבה פוגע בנשים. היא החליטה למקד את המאמצים שלה בהפסקת בירוא היערות כבר בשנות ה-70, אז, במסגרת עיסוקה, שמעה מנשים על המצוקה שחוו עקב הידרדרות הטבע. בין הקשיים שסיפרו עליהם היו מחסור במזון, יובש של מקורות מים וסחף חמור של אדמות.

         

        מתאי ואופרה ווינפרי:

         

         

        הפרויקט שלה, שבו רתמה נשים לשקם את הטבע כדי לשקם את עצמן, שזכה להתנגדות הממשל ואף הוביל אותה לא פעם למעצר, גייס נשים לזרוע זרעי עץ בקנקנים קטנים (מכל הבא ליד) ולגדל מהם שתיל. מי שהצליחה להפוך זרע לשתיל ולשתול אותו בשטחים הפתוחים קיבלה תשלום (זעום). הפרויקט, שנקרא Green Belt Movement, הביא עד כה לשתילתם של 30 מיליון עצים ברחבי קניה. העצים האלה עצרו את הסחף (ובכך סייעו לשימור מים נקיים), עיכבו את תהליך המדבור (הפיכה למדבר), ובנוסף סיפקו לנשים מקור לעצי הסקה ופירות מאכל. על הפרויקט זכתה מתאי בפרס נובל לשלום בשנת 2004.

         

        היום, כשברור שהכדור במצוקה ויש לרתום כל ידע וצורות פעולה כדי לנסות ולהציל את מה שנשאר, להפסיק את הניצול של המשאבים לטובת יצירת הון למעטים, ולהתחיל לדאוג לאנשים וגם לטבע – נראה שרתימה של הפמיניזם למאבק היא מתבקשת. כמובן, שלא רק נשים אלא גם גברים צריכים לאמץ חשיבה מערכתית, חשיבה של אכפתיות, חשיבה שרואה גם את העתיד, שמתחשבת גם באחר, שלא מנסה להכניע, לשלוט ולרסן אלא לסייע לשגשג, לשמר ולהביא להרמוניה. ובקיצור לקרוא לכולנו לומר MeToo#.

         

        אקו תכל'ס: 10 צעדים קטנים לצמצום הנזק האקולוגי

         

        1. בדקו פעמיים – יש בקבוק מים? אל תצאו לרחוב בלי בקבוק משלכם. החד פעמי הוא עניין של פעם. היום שותים בבקבוק מהבית.

         

        2. To go? לא הולך יותר. גם ההרגל לקחת לדרך קפה בכוס הוא הרגל מגונה. אם התמכרתם אליו – העדיפו גם כאן כוס רב פעמית.

         

        3. הכל לסל. את כל התיקים הרב פעמיים שקיבלתם בכנסים ובימי הגיבוש של העבודה שמרו קרוב ללב. סייעו להתנתקות מהשקיות.

         

        4. המנה העיקרית היא העיקר. חשבו על ירקות כמנה העיקרית ולא רק כתוספת וקחו בחשבון שלא חייבים בשר בכל ארוחה. צמצמו באכילת חיות, שגידולן לתעשיית הבשר פולט יותר גזי חממה מכל אמצעי תחבורה.

         

        5. החדשות – לא חייבים חדש. השתדלו להשתמש במה שיש – שאלו את עצמכם אם אתם באמת חייבים את הבגד החדש הזה, המכונית החדשה או הספה. האם אי אפשר לנקות/ לחדש/ לתקן/ ללוות/ להשתמש במה שיש?

         

        החליטו על יום בשבוע שבו אינכם נכנסים לחנויות ואינכם קונים דבר (צילום: Shutterstock)
          החליטו על יום בשבוע שבו אינכם נכנסים לחנויות ואינכם קונים דבר(צילום: Shutterstock)

           

          6. תאוות קנייה? הפנו אותה לחנויות יד שנייה. ראו אם יש דברים שאתם יכולים למצוא בחנויות יד שנייה שמסייעות להאריך את השימוש במוצרים קיימים ולא להשתמש בחומרי גלם בתוליים של הכדור ובתהליכי ייצור הרסניים לסביבה.

           

          7. שבתון בראשון. החליטו על יום בשבוע שבו אינכם נכנסים לחנויות ואינכם קונים דבר. כך תתרגלו חיים מעוטי צריכה.

           

          8. עלו על הרכבת. או על אוטובוס. לא לכל מקום חייבים לקחת מכונית פרטית ולבזבז דלק על העברה של אדם אחד ממקום למקום. קנו רב קו והתחילו להתנייע באוטובוסים.

           

          9. בשבילי? לא תודה! אל תתפתו לקחת את מה שמציעים לכם בחינם. דוגמיות, עטי פרסומת, חולצות סיום קייטנה וכדורים למחץ בעת לחץ. אולי אתם לא משלמים על זה כלום – אבל לכדור זה עולה ביוקר. זכרו: אין מתנות חינם.

           

          10. והכל מתוצרת הארץ. טוב אולי לא הכל, אבל העדיפו תוצרת מקומית. בססו את התזונה שלכם על מה שגדל באזור. אין סיבה שהאוכל שלכם יטוס לכאן מאיטליה, מהודו או מארצות הברית – אם אפשר לאכול את מה שגדל ויוצר בנגב, בערבה או בגליל.

           

           

           

          הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
          הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד