באחד הימים הראשונים של חנות התבלינים שלה, עוד בטרם הפכה לסיפור ההצלחה שהיא היום, גילתה איריס גדידי שהגשמת חלומות זה נחמד, אבל אז מגיע החום של יולי־אוגוסט והמציאות מכה בפרצוף. "החנות שלי פינתית, ובשנה הראשונה היא הייתה פתוחה לגמרי לרחוב", היא מספרת. "בבוקר השמש באה מצד אחד ובצהריים מהצד השני. הייתי חסרת ניסיון, החום הרס את הסחורה וזרקתי הכל. ואז הגיע חורף וישבתי לבד בקור בשיניים נוקשות והתפללתי שמישהו ייכנס".
מה שינה את המצב?
"בשנה השנייה החלטתי שלא אעבור עוד קיץ וחורף כאלה, אספתי שקל לשקל והשקעתי בשיפוץ. סגרתי את הפתחים של החנות בעבודת עץ עם חלונות קטנים שעולים ויורדים וקניתי את המזגן הכי חזק שיש. הגברים בחנויות סביבי אמרו לי, 'את עושה טעות, שוק צריך להיות שוק, אף אחד לא ייכנס לחנות סגורה'. אבל זו אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי".
למה?
"כשהתחיל משבר הקורונה אמרתי תודה לאלוהים. בזכות החלונות האלה, לא סגרתי אפילו יום אחד את החנות שלי, אף על פי שהבנות שלי חשבו שעכשיו ננוח קצת. שירתתי את כל מי שעמד בחוץ דרך אחד החלונות. צחקנו כי מהצד זה נראה כמו עסקאות סמים מפוקפקות עם חלון שעולה ויורד, אבל בלעדיו אני לא יודעת מה הייתי עושה".
מקאשאן לחולון וחוזר חלילה
הדוכנים בשוק מתעוררים, הריחות והצבעים שוב איתנו, ורק האנשים במסכות מזכירים לנו שבלוינסקי, כמו בכל המשק הישראלי, עדיין מלקקים את הפצעים ממשבר הקורונה. גדידי (53) בשמלה קצרה, סניקרס וליפסטיק אדום, עומדת מאחורי הקופה, מבקשת להיכנס עם מסכה ורק אחד בכל פעם, ובנותיה, קארין והילה שעובדות איתה, פועלות בתיאום מוחלט. אחת עולה במעלית קטנה לגלריה ומביאה סחורה, האחרת מבקשת לקחת כפפות חד־פעמיות מהדלפק. גדידי אורזת ללקוחה חליטת צמחי מרפא למחושי בטן ומוציאה משלוחים לדרום הארץ וללונדון. אחר כך היא מוליכה אותי לחצר אחורית, מסדרת לנו כיסאות במרחק הנכון ומחייכת. אפשר להתחיל.
הסיפור שלה מתחיל בעיר קאשאן באיראן, שבה נולדו הוריה, פועל ועקרת בית. גדידי לבית הרוני היא אחת משלושה אחים ושלוש אחיות. ב־1970 עלו הוריה עם ששת ילדיהם והתמקמו בחולון.
כשהייתה גדידי בת שנה, חזרו הוריה לארץ הולדתם עם שלוש בנותיהם וצעיר הבנים. שני האחים הגדולים נשארו בישראל ושירתו בצבא. איריס, בת הזקונים, גדלה תחת הסינר של אמה. זה היה בית חסר אמצעים אך עשיר בריחות של בישולים. "אני זוכרת את אמי יושבת ודופקת עם ברזל בתוך קערה, מכתש ועלי. היא אמרה: אם את רוצה ליהנות מתבלינים באיכות טובה, תכתשי אותם בעצמך. היא קנתה לי מכתש ועלי קטנים, והם מונחים עד היום בחנות שלי".
ב־1979, שמונה שנים וחצי לאחר ניסיון העלייה הכושל של הוריה, עלה רוחאללה חומייני לשלטון, והנהיג מהפכה אסלאמית ומציאות חדשה. הקיצוניות הדתית החליפה את הרוח החילונית. איריס הוברחה לישראל בטיסה עם הבעל של אחותה (שכבר הייתה בישראל), הוריה נותרו בטהרן לסגור עניינים ולמכור את הבית והצליחו לצאת רק ארבע שנים אחר כך. "האווירה שם הייתה עוינת, כל יום מחמש אחר הצהריים עשו סגר כדי למנוע התפרעויות והפגנות נגד השאה. מי שהוציא ראש מהדלת, קיבל כדור בראש. הרגשנו שהמצב הולך ומידרדר. העשירים ברחו מוקדם, אנחנו נשארנו עד שלא הייתה ברירה".
כשנחתה בישראל הייתה בת 12, לא ידעה מילה בעברית ונשלחה לפנימיית בת־גלים בחיפה. "האחיות והאחים שלי היו בעצמם עולים חדשים, התגוררו בבת־ים ובחולון, ולא יכולתי להיות עול עליהם", היא אומרת.
איך נראתה השנה הראשונה בפנימייה?
"קשה מנשוא. כשרציתי לשתות מים לא ידעתי מה להגיד, הייתי מדברת בפנטומימה. הייתי לבד בעולם במדינה עם מנטליות אחרת לגמרי. הלכתי עם מטפחת על הראש כי ככה היה נהוג בפרס, כדי להחליק את התלתלים. רק היום אני מבינה מה זה בשביל ילד בגיל הזה להגיע לבד לפנימייה עם 500 ילדים ולצאת לביקור משפחה רק פעם בשבועיים, אבל זה מה שבנה אותי".
הצלחת להתאקלם?
"בחורות ישראליות נראו לי כוחניות ודעתניות. יום אחד אחת מהן, מבלי שידעתי מה עשיתי ומה אמרתי, הכניסה לי סטירה איומה לפנים. שלושה ימים בכיתי. ביקשתי מאב הבית ללכת הביתה. אבל לאיזה בית? למי תלכי? לקח זמן עד שהרגיעו אותי.
"ערב אחר הרגשתי כאבי תופת בחלל הבטן. צרחתי עד לב השמיים. לא יכולתי להניח רגל על הרצפה. גררו אותי על אופניים לחדר האחות. התברר שהתפוצץ לי האפנדיציט ופינו אותי לבית חולים, בלי הורים ובלי אף אחד. התקשרו לאחים שלי, אבל כדי להגיע מבת־ים לחיפה נדרשו שלושה אוטובוסים. ילדה בת 12 נכנסת לניתוח לבד, בלי יד מלטפת, בלי מישהו שיגיד שיהיה בסדר, שיחבק וינגב את הדמעות. כלום. כשהתעוררתי אחת הגיסות שלי הייתה לידי".
תחושה שאת מסתובבת לבד בעולם.
"אני זוכרת את המסע לביקורים אצל המשפחה בחולון. הייתי יוצאת מהמגורים עם קיטבג על הגב, הולכת ברגל לשער הפנימייה כמעט שני קילומטרים. משם יוצאת לרחוב הראשי ואז לוקחת שלושה אוטובוסים, שלוש וחצי שעות נסיעה. במוצאי שבת הייתי צריכה כבר לחזור. חושך אימים, אחת עשרה בלילה, ילדה קטנה וצנומה, עוברת כביש דו־סטרי בלי מעבר חציה כדי להגיע לשער הפנימייה. אלוהים אדירים, יכלו מאה אלף פעם לרצוח אותי ואף אחד לא היה יודע מזה. יד אלוהים שמרה עליי. ברגעים האלה, נבנו אצלי המון כוחות נפש ועצמאות".
אחרי ארבע שנים חזרו הוריה ארצה, אבל גדידי נותרה עוד שנה בפנימייה. "במשך שנה ההורים גרו עם האחים והאחיות שלי, ורק כשכבר הייתה להם דירה חזרתי הביתה. אני זוכרת שחששנו שיוציאו אותי מהפנימייה בגלל שהם חזרו".
בגיל 18 ויתרה על שירות צבאי, למדה מזכירות, עבדה במשרד עורכי דין, ובגיל 24 הכירה את דוד, שעבד במכירת פיצוחים, ונישאה לו. בגיל 31 הייתה אמא לשלושה. היא הפעילה את חוש המסחר שלה, מכרה בביתה בגדים, עבדה כסדרנית בסופרמרקט, למדה פדיקור, מניקור וסידור גבות ועבדה כשנה בתחום. חדר הילדים הקטן הפך ביום לחדר עבודה. "היה לי חשוב להיות עם הילדים כל יום בצהריים, אבל הראש שלי תמיד חשב עסקים. כשילדיי גדלו קצת הצטרפתי לבעלי".
כורכום ושרביטן מצוי
בגיל 45 קיבלו חייה של איריס גדידי תפנית. כמה שעות לפני שעמדה לצאת לחתונה משפחתית, קיבלה טלפון מקופת החולים, שיש ממצא בבדיקת הממוגרפיה שלה. "נכנסתי לנוח שעה, הטלפון צלצל ומישהי על הקו אמרה, 'תוכלי לבוא תוך שעה לאולטרסאונד וביופסיה?' אמרתי, 'מה פתאום? יש לי חתונה של בן גיסתי'. קבענו למחרת".
למחרת התברר כי נמצא אצלה גוש בשד הימני.
מה הדבר הראשון שהרגשת?
"אם אני, כזאת יציבה וג'דאית, נשברתי למיליון רסיסים, אז מה מרגישות אחרות? זו פצצת אטום למוח. זה היה חודש מרץ, אבל מזג האוויר כבר היה חם, ובכל זאת, שמו עליי שלוש שמיכות בכל לילה, כי רעדתי בגוף מרוב לחץ. הגידול הוצא בניתוח, לשמחתי לא הייתי צריכה כימו. אבל עברתי 35 הקרנות, יום־יום, וזה היה קשה".
עשית שינוי באורחות חייך?
"אני אדם שנכנס לעומק הדברים. אם אני צריכה לקנות שולחן לפינת האוכל בבית, אני אלמד את כל סוגי העץ, לקה ופורניר. וכך גם למדתי את נושא המחלה, אך לא עברתי לקיצוניות. אני דוגלת באוכל טרי וכמה שפחות מעובד, אבל לא אסרתי על עצמי לגמרי נקניקים ויין. גם הנשמה צריכה לחיות. אחרת מה עשינו, אם לא יהיו לי הנאות החיים? מה ההבדל ביני ובין בן אדם מת?
"כמובן שבעקבות המחלה חיזקתי את עצמי עם צמחי מרפא. יש לי ידע עתיק יומין עוד מהסבתא רבתא שלי בפרס על ריפוי בצמחים ובתבלינים. היום חולי וחולות סרטן באים אליי, כל אחד עם הבעיות שלו, ואני ממליצה, בין היתר, על שורש שן הארי ועל ליקוריץ; שורש כורכום טרי הוא אנטי־סרטני מאוד חזק. גם צמח מורנגה הוא ממזונות־העל. בנוסף אני אוהבת את השרביטן המצוי. יש סיפור על בדואי שגידל עז שנמצא אצלה גידול סרטני. כל יום העז הלכה לאיזשהו שיח ואכלה ממנו. אחרי חודשיים גילו שהגידול נעלם, ומאז נהיה עניין סביב הצמח הזה.
"היום אני מזהה חולות סרטן מקילומטר, נשים שנמצאות בתוך הטיפולים, אני יכולה לראות. יש משהו בהבעה של הפנים ובצבע העור. אני אומרת להן, 'אני הייתי שם, ותראי איפה אני היום, את צריכה לחשוב שזה מאחורייך'".
שנה אחרי שחלתה איריס גדידי, היא החליטה לעשות מעשה שהפתיע את כל סובביה, וכרתה את השחלות ואת החצוצרות כצעד מניעתי.
"עברתי כריתה למרות שהסרטן שלי לא גנטי", היא אומרת, "בדעה צלולה החלטתי והלכתי על זה, כי כשסרטן שחלות מתגלה, זה עלול להיות מאוחר מדי. כולם סביבי התפלאו. רופא הנשים שלי שאל, 'למה את רוצה לעשות את זה?' ידעתי שאני לא רוצה עוד ילדים, ורציתי לשים את הראש בשקט על הכרית כשאני הולכת לישון.
"אחרי המחלה החלטתי שאני רוצה לעשות דברים בשביל עצמי. יש נשים במצב כזה שרוצות לנסוע לטייל בעולם, לבלות בבתי מלון ובקאנטרי. אני העדפתי לחזור למקורות. אהבתי את הריחות והצבעים של התבלינים".
לא רציתי לעבוד עם גברים
בעבר עבדה איריס עם בעלה בעסק סיטונאי בלוינסקי. כולם הכירו אותה כאשתו של דוד. הוא נקלע לחובות וסגר את העסק. היום הוא עובד בקמעונאות של פיצוחים ומחזיר את חובותיו.
את "תבלינסקי" פתחה לבד לפני חמש שנים, זמן לא רב אחרי סגירת העסק של בעלה. חנות קטנה ומטריפה לתבלינים, חליטות וצמחי מרפא. הכל נטחן במקום, ללא חומרים משמרים. יש משלוחים עד הונג־קונג, ובקרוב האתר שלה יהיה גם באנגלית.
"פתחתי את המקום כשרציתי פינה קטנה לעצמי, בלי שותפים", היא אומרת, "לא רציתי לעבוד עם גברים, ראיתי בעיני רוחי מקום שלנשים יהיה נוח להיכנס אליו. לא מעט פעמים נשים מספרות לי שבמקום אחר ההוא דיבר לא יפה וההוא התנהג בחוסר סבלנות. כל אחת, שתיכנס אליי, גם אם זה ייקח חצי שעה".
היום עובדות לצידה, כאמור, שתי בנותיה; קארין (29), עורכת דין שהחליטה להצטרף לעסק במטרה להגדיל את מאגר הלקוחות ולקדם אותו דיגיטלית והילה (22), שכבר במהלך שירותה הצבאי הגיעה לתת יד לאמה. "היא מעלה באתר של החנות מתכונים וסרטונים ואוהבת מאוד את הביזנס", מחייכת גדידי. שי (27), בנה האמצעי, עובד בהייטק. אמה בת ה־93 עדיין מנדבת עצות. אביה נפטר לפני 17 שנה.
איך זה בשבילך להצליח היום במקום שבו בעלך נכשל?
"אי־אפשר להגיד שהוא רק נכשל. היה לו עסק של 40 שנה. הסיטונאי נכשל, הקמעונאי ממשיך לעבוד היום. בשבילי להיות עצמאית בתחום של בעלי זה הישג. צוחקים עליי, 'מה, אתם מתחרים?' ממש לא. אני הקמתי לעצמי עסק בוטיקי, הדברים שאני מכניסה לחנות שלי הם אחרים".
ומה הוא אומר?
"הוא שמח בשבילי. הוא אמר לי במשך שנים, 'חבל עלייך, את יכולה לעשות הרבה יותר, את מתבזבזת פה'. את זה אפשר לזקוף לזכותו. כשעבדנו יחד התווכחנו על הרבה דברים והוא לא הקשיב, והיום הוא אומר שצדקתי. כיף להוכיח שאישה יכולה להצליח, להיות עצמאית, להקים עסק ממקום קשה בכל המובנים, ולגרום לאנשים מכל הארץ והעולם להגיע אליי. תמיד הייתי אוזן קשבת לאנשים, עוד לפני שהיה לי עסק משלי. אנשים סיפרו לי תוך דקה וחצי את כל הקישקעס שלהם, והיום זה חלק מהכוח של העסק. היום אני כבר לא אשתו של".
איך זה להיות אישה עצמאית בשוק גברי?
"היה ברור שאני צריכה לפתוח חנות שתהיה אחרת בנראות שלה. היום הרבה חנויות בשוק משופצות, אולי גם בגללי. בהתחלה היו לי לא מעט ימים של בכי. פעם סוחר בשוק אמר למישהו שסיפק לי סחורה, 'ראית מה קרה עם בעלה, שהעסק שלו נקלע לחובות? היא לא תהיה טובה ממנו, למה אתה מאמין לה ונותן לה סחורות?' הם לא בחלו בשום דבר. בעקבות סגירת העסק של בעלי, כשראו מה אני עשיתי כדי שהעסק שלו לא ייסגר ואיך נלחמתי מלחמת חורמה בכולם, צוחקים ומעריכים אותי. הם אומרים, אם יש גבר אחד בלוינסקי, זו את".
