לפני שלושה חודשים טל מידן (33) קיבלה את הטלפון שאף אחת לא רוצה לקבל. "הייתי בשוק הפשפשים עם לקוחה וחיפשנו רהיטים", מספרת מידן, מעצבת דירות מצליחה. "הגננת של יובל, בתי בת החמש, התקשרה ביום החופשי שלה וסיפרה לי, כשאני מקשיבה לה בחצי אוזן, שהיא מודאגת מיובל".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
בחודשים שקדמו לשיחת הטלפון הזו, יובל בת החמש נהגה למעוד וליפול מדי פעם, להיתקל ברהיטים, לשכל אותיות, להתעורר לפנות בוקר בשעות מוזרות ולהתבכיין הרבה, תסמינים שלא עוררו נורות אזהרה אצל הוריה. "באותו בוקר הייתי אחרי לילה לבן עם אחותה התינוקת, הייתי גמורה ואפילו אמרתי ללקוחה שזה הולך להיות בוקר קשה, אבל ננצח את זה. מסמסתי את הגננת, אמרתי: 'את צודקת, בדקנו את זה, היא פשוט לא ישנה' ואמרתי לעצמי שאתעסק עם זה אחר כך. אחרי עשר דקות מתקשרים מהגן עצמו והגננת המחליפה אומרת לי: 'תקשיבי, היא נפלה או התעלפה בשירותים. היא בסדר, היא נחה. אבל בזמן האחרון היא לא בסדר, אני לא יודעת מה קורה'. באותו רגע אמרתי: 'אני באה עכשיו'. היא כאילו נתנה לי פטור, שאני יכולה לחכות עד סוף היום. אבל הייתה לי תחושה שאני צריכה להפסיק לעבוד. התקשרתי לבן זוגי, רוני, ובמקום להתווכח לגבי התור של מי לטפל עכשיו בקריאה הזו, החלטנו לנסוע שנינו לגן".
איך יובל הייתה כשהגעתם?
"מהממת, חייכנית, חיונית, מקושטת, שיער מלא בנצנצים. הכי בסדר שיש. החלטנו לקחת אותה למיון ילדים, כי במוקד כבר היינו לפני כמה שבועות אחרי שהיא נפלה ואמרו לנו שהכל בסדר. אמרנו, נגוון, מיון עוד לא ניסינו".
מה אמרו בבית החולים?
"מרגע לרגע שמנו לב שאנחנו הופכים להיות המקרה הכי מטופל במיון ילדים. רופא צעיר ביקש ממנה ללכת בקו ישר שמצויר על הרצפה. אני זוכרת שהסתכלתי על רוני ואמרתי לעצמי: 'היא עושה הצגה? מה קורה פה?' היא הלכה בהליכה רחבה כזו, מועדת, מחזיקה במשהו, כמו שיכורה. וככה היינו צוחקים עליה בבית: 'הנה יובל השיכורה'. איך לא שמתי לב שמשהו לא בסדר?"
יובל הובהלה לבדיקה נוירוכירורגית. "הרופאה חזרה עם ממצאים ראשונים ועם עוד חבורת רופאים בכירים ואמרה לי: 'זה לא נראה טוב, זה הרבה יותר חמור ממה שחשבנו. רופאה שהכרתי שם חיבקה אותי. הבנתי שהיא כבר יודעת שמשהו נורא קורה, אבל היא לא יכולה לספר לי. בזמן שחיכינו לרופא עיניים, עזבנו את יובל לשנייה והיא נפלה לאחור, על הראש. הרגשתי שבא לי למות. כעסתי על עצמי, כעסתי על רוני. פתאום הילדה שלי, הרקדנית, האתלטית, יושבת בכיסא גלגלים שהביאו לה. זה גמר אותי. רופא העיניים אומר בבדיקה שהיא לא רואה כלום, שהיא מנחשת, ואני לא מבינה. אין לילדה שלי בעיות ראייה, מה קורה פה? איך פספסתי שהילדה שלי מתעוורת?"
מיילים בארבע בבוקר
האבחנה הראשונית הייתה אסטרוציטומה: גידול שפיר במוח שאינו שולח גרורות, בגודל 12 ס"מ. "הרופאה אמרה לנו: 'אנחנו בהתחלה של מסע והחיים שלכם עומדים להשתנות'".
הרגשת ביקורת מהצוות הרפואי, שהגעתם מאוחר מדי? שלא שמתם לב לתסמינים?
"לא. כל הזמן שאלתי אותם, ביקשתי את האשמה הזו, את האישור שפספסתי את זה, אבל הם התמקדו ב'הגעתם עכשיו, בואו ננסה להציל את המצב'. הם לא ניסו לשפוט אותי, אבל כולם הסכימו שזה כבר קורה הרבה זמן. בסדר, הם לא היו צריכים לשפוט אותי, עשיתי את זה לעצמי".
מידן היא דמות מוכרת בסצנת העיצוב המקומית. עד גיל 14 גדלה באיטליה, ובהמשך בהוד־השרון. היא הקימה את "דירתי־לי", עסק לעיצוב והלבשת בתים המבוסס על שילוב בין פרינטים, פריטי יד שנייה וקיימות, בתקציב מוגבל וידוע מראש ובמהירות הבזק: הרעיון הוא שבתוך ימים בודדים משדרגים משמעותית את מראה הבית. היא גרה בתל־אביב ואמא לאדם (שבע), יובל ויסמין (שנה וחודשיים).
את רוני להמן (38), איש הייטק וממקימי חברת Loom Systems (שנמכרה בינואר האחרון לחברה אמריקאית ב־70 מליון דולר), הכירה בתחילת שנות ה־20 שלה. "הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, עם ארבעה תארים, במקום מבטיח בחיים שלו, וגם אני הייתי הבטחה שעמדה להתממש" (צוחקת). "יש לו מוסר עבודה מאוד גבוה, הוא תמיד עבד בטירוף, בהרגשה שהוא מציל את המדינה. וכיוון שאני באתי מבית קרייריסטי, זה התאים לי. אבא שלי מאוד אהב את העבודה שלו (אביה הוא דוד מידן, איש מוסד לשעבר ומי שהיה מתאם מטעם ראש הממשלה נתניהו בעסקת שחרור גלעד שליט, ה"ר) ואמא שלי, גם אם לא אהבה את זה, עבדה מאוד קשה בשירות המדינה. הם הגיעו לאן שהגיעו בכוחות עצמם. רוני התלבש לי טוב. בחיים לא היה לו אס"ק (אווירת סוף קורס, ה"ר). גם כשהוא עשה חלטורות בבית זה תמיד היה: 'אני לא יכול לדבר, לא יכול לאכול, חייב לעבוד'. הריבים הגדולים היחידים שלנו הם על זה שהוא לא יודע מתי להפסיק לעבוד".
איך זה השפיע עלייך?
"נשאבתי לאווירת הסטארט־אפ ניישן, קיבלתי השראה. בואי, אני כולה מעצבת פנים, אבל עבדתי באווירה יזמית, העסק שלי הצליח מעל הממוצע בשוק רווי, נשאבתי לזה. ומתוך זה החלטנו גם לשנות את אורח החיים שלנו. אמרנו: 'אנחנו עושים אחלה כסף, אנחנו יכולים לחיות טוב, למה אנחנו צריכים לחסוך כל הזמן? עכשיו זה לא זמן לחסוך. אנחנו בתקופה הכי מטורפת שלנו ואנחנו לא יכולים לגדל את הילדים כמו במצב אידיאלי. אז קנינו עזרה. מבייביסיטר פעמיים בשבוע זה עלה ל'תני לי כל זמן פנוי שיש לך'. היה לי צי של בייביסיטריות מסביב לשעון. מהר מאוד זה נגרר מ'אני צריכה מנקה?' ל'אני לא יכולה לחיות בלי מנקה!' היה לנו שירות כביסה, אוכל בטייק־אוויי פעם־פעמיים בשבוע. הייתי מתעוררת בארבע בבוקר, עונה למיילים עד חמש ואז רוני היה לוקח לגן ואני הייתי קמה בתשע עם שעון מעורר לפגישות, סדנאות, פרויקטים".
ורוני?
"הוא אבא מהמם, אבל לא היו לו שעות ילדים. רק בבוקר ובערב, לפני השינה. הוא היה אבא בקצוות. ואני הייתי עסוקה בעסק ובלתפעל הכל, כי גם אם יש בייביסיטר, צריך לוודא שהיא אספה את הילדים ושיש אוכל במקרר.
"הייתה תחרות שמלווה בפרגון הדדי ביני ובין רוני. אם מתקשרים מהגן או יש משבר, מי מאיתנו צריך לטפל בזה? מה יותר חשוב, העסק שלי או העבודה שלו? אתה אומר 'לא' אוטומטית, כי אתה גבר ומניח שאני אעשה את זה, או כי באמת יש לך משהו חשוב? בשלב מסוים הבנתי שאם אני נענית לכל הפניות ולכל השריפות, לא אוכל להתנהל".
טלפון מהגן לא דוחה הכל מבחינתך?
"אז חשבתי שלא. זה לא היה חירום מבחינתי. ידעתי שאני עסק עם ארבע מעצבות שאני אחראית לפרנסתן, שאני פותרת הבעיות והתקתקנית ושעיצוב פנים זו עבודה שהמהות שלה היא לכבות שריפות. ילדתי את יסמין ביום רביעי, אחרי שמירת היריון קצרה, וביום ראשון כבר הייתי בישיבת צוות. לא הצלחתי לייצר לעצמי חופשת לידה. אמרתי: 'אני רק אענה יום אחד לטלפונים, אני רק אקח עזרה פעמיים בשבוע, אני רק אסיים פרויקטים שמחכים לי, ובשאר הזמן אני אהיה איתה בבית עד גיל חצי שנה. אבל זה לא עבד".
איך שרדת פיזית? הגוף צריך להתאושש.
"היה לי חרא והייתי עצובה. כשכבר הכנסתי את יסמין למסגרת, היא הייתה שם כמה שעות ואז העלתה חום. התברר שיש לה בעיה בנשימה. מגיל חצי שנה ועד גיל 11 חודשים היא הייתה באשפוזים ובבדיקות. אף אחד לא הבין מה יש לה. היא לא ישנה, הייתה לה הפסקה בנשימה. היה לנו סבב בשניידר, בתל־השומר, באיכילוב. התשה. כשהיא התחילה להבריא, אמרתי לעצמי: 'קדימה, להסתער על הפרויקטים שהתעכבו'. הייתי צריכה לעמוד בדדליינים שלי. לא הייתי במצב טוב, ידעתי את זה, אבל הייתי מתודלקת באדרנלין של אמביציה עסקית עם בן זוג שישן, בהגזמה, ארבע שעות בלילה. גם גדלתי בבית כזה, 'לא מתבכיינים, עובדים', והגוף שלי התחיל לקרוס. בעיות בבלוטת התריס, הקאות, הפרעות שינה מטורפות. הייתי בקרייסס גופני והתעלמתי, וכדי שאני אשים לב, זה עבר לילדה שלי. דירגתי את עצמי כלא חשובה, אז זה עבר אליה".
לחסוך לכולכן את הכאפה
לכל הורה יש את הילד הקל שלו. זה שלא עושה בעיות, שתמיד יסכים לעזור, שלא צריך לדאוג לו כי הוא כבר יסתדר לבד. עבור מידן, יובל היא הילדה הזו. "מגנט של אנרגיה חיובית. אחיה הוא ילד מחונן שדורש התעסקות ואחותה התינוקת הייתה כל הזמן בבתי חולים. יובל היא ילדה קלה והכי כיפית שיש. מצחיקה, רקדנית, קופצנית, חייכנית. מתחילה שיחות ברחוב. היצור הכי חינני וקסום ונוח".
הכי קל לשחרר עם ילדה כזו.
"נכון? אבל מאז שגילינו את הגידול יש לי כל מיני פלאשבקים מההתנהגות שלה, של איך לא שמתי לב. אני מתעוררת באמצע הלילה ועוברת שוב ושוב בראש על מקרים שזעקו להתייחסות והתעלמתי מהם. התנהגויות שנראו לנו חינניות, שהיא קצת מגושמת, שהדיבור החמוד שלה היה בעצם שיכול אותיות. ואיך אמרנו: 'טוב, צריך לקבוע תור לקלינאית תקשורת, אבל אולי נחכה עם זה, כי זה כל כך חמוד'. היום אני אומרת לעצמי: 'איך, יא מטומטמת? היא הייתה ילדה שרוקדת מול הראי, איך לא שמת לב שהיא נכבית? שהיא כבר לא מסוגלת לזוז?' היא הייתה נופלת בכל פעם שהייתה מסתובבת. הייתי מוציאה אותה מהאוטו ואז את אחותה מהכיסא והיא הייתה על הרצפה. פעם היא נכנסה לתוך הראי בלובי. היא הייתה מתעוררת בין ארבע לחמש בבוקר ואני בדרכי המכסתחת הפניתי את זה אליה: 'יובל, את כל הזמן נופלת כי את לא ישנה. מה קורה איתך?' ועכשיו אני נזכרת ברגע הזה ובא לי לבכות. היא הייתה מייללת לי ואני הייתי תופסת אותה ביד: 'יובל, אני לא יכולה לשמוע עוד התבכיינות. את לא ישנה, את מעירה את יסמין ואני עייפה, ואני לא אקום אלייך הלילה!' והיא בוכה. הייתי עצבנית עליה, כי היא שיבשה לי את החיים. יש לי מספיק סיבות לא לישון, את הילדה הנוחה שלי. תישארי ככה!"
יובל התחילה להתלונן על כאבים בעורף וטל התייחסה לפריחה שצמחה באזור ומרחה לה משחות. כשנפלה וחטפה זעזוע מוח, הניחו שכאבי העורף נובעים מהנפילה. "פעם רוני נדנד אותה בנדנדה, וכשהיא הגיעה לנקודה מאוד גבוהה הראש שלה כאילו ניתק. אמרנו: 'טוב, אולי קורה משהו, נבדוק את זה'. רופאת המשפחה לא מצאה כלום והפנתה למוקד, שם צילמו את החוליות ואמרו שהכל בסדר. לא בדקנו את הראש, אף אחד לא חשב על זה אפילו. "אמרנו לעצמנו: יופי, הכל פיקס, סיימנו עם הילדה הזו והשטויות שלה, כמו שהבן הבכור שלי פיתח פזילה והתעלמנו מזה רק כדי שנוכל לחזור לעבוד בטורים גבוהים. רק כשחברה אמרה לנו: 'תגידו, אדם פוזל?' שמנו לב לזה. אז זה מה שעשינו עם יובל. עשו צילום? ראו שהכל בסדר? כן, לקחנו, תודה, תנו לנו לחזור לעבוד".
לי לבכות"
יובל נותחה יום לאחר שהגיעה לחדר המיון, ואושפזה למשך שלושה שבועות. אחרי הוצאת הגידול היא החלה תהליך שיקום ארוך שעדיין נמשך, שבמהלכו היא עדיין לומדת ללכת מחדש ולבצע פעילויות מוטוריות פשוטות. היא מתמודדת עם נפיחויות, כאבים ובדיקות שנהפכו לשגרה. ביוני תעבור MRI. מידן מעידה על עצמה שהפכה "מאמא שכל החברות מתקשרות אליה כשיש פריחה והיא אומרת: 'שטויות, יעבור, זה ויראלי', לאמא חרדתית וערנית".
זמן לא רב אחרי האבחון פרסמת פוסט בפייסבוק וחשפת את מצבה של יובל. מה גרם לך להיחשף?
"קיבלתי הודעות מטורפות. מישהי כתבה לי: 'היי, הבנתי שהבת שלך מתחילה כימו, שיהיה בהצלחה. עם מי מהצוות שלך אני יכולה לדבר לגבי עיצוב דירה?' לא חזרתי אליה מעולם. האמת היא ששנאתי את עצמי כל הזמן הזה. כעסתי על עצמי, וכל הזמן הזימונים בטלפון שלי ממשיכים לקפוץ, שישה אירועים ביום, ולי לא אכפת. מאשת קריירה שהייתה רבה עם בן הזוג שלה כדי להגיע לכל האירועים האלה, אמרתי לעצמי: מי רוצה בכלל? אני רק איתה עכשיו. למה כל האנשים בעולם צריכים כאפה כדי לסדר את סדר העדיפויות שלהם? הייתי בהלקאה עצמית. ובואו אני אחסוך לכולכן את הכאפה, קבלו את החיים שלי ותבינו שההתנהלות שלי הייתה לא נכונה".
איך הרגשת אחרי הניתוח של יובל?
"כישלון. הייתי אמא מצוינת, אבל לא מספיק טובה. לא הייתי מספיק ערה, לא שמתי אותה במקום הראשון. שמתי את העסק שלי במקום של הילדים שלי, בלי להתנצל. העסק שלי הוא הבייבי שלי וכמו שלפעמים את נותנת קדימות לילד אחר על פני אחותו, ככה עשיתי לעסק. התבלבלתי. גם רוני וגם אני. והקושי הכי גדול? כעסנו על כל איתות. הוצאנו את זה עליה, התנהגתי אליה לא יפה".
איך העסק שלך עכשיו?
"בשפל שלא היה בו מעולם. הוא קיבל עדיפות הגיונית. אני נהנית מחסד בזכות הקורונה ומשחררת כמה שיותר, מעבירה עבודות לצוות שלי. אני עדיין עובדת יותר ממה שהייתי רוצה, אבל בפרופורציות. זה כבר לא אסון גדול אם אין מספיק מקום לאוורור של המדיח והלקוחה משתגעת. יש דברים חשובים יותר. אני לא מסתכלת על הטלפון כשאני עם הילדים, ובמקום להכניס ללו"ז משימות עבודה, אני מכניסה משימות ילדים".
מה התובנה שלך לגבי שילוב של הורות וקריירה?
"קריירה ומשפחה לא עובד בעצימות גבוהה. גם בלי המקרה של יובל, העצימות לא הייתה מאוזנת. גם אם את תקתקנית ומג'נגלת וזה בדמך, כדורים נופלים בג'נגול הזה, זה חלק מהסיפור. החלטתי להיות יותר בקשב על איזה כדורים יכולים ליפול. אין לי ספק שאם זו הייתה אמא אחרת עם קריירה אחרת, היא הייתה עולה על מה שקורה עם יובל הרבה לפני, לא כשהיא בכזה מצב חמור. חיכינו לרגע האחרון־אחרון. היא כבר לא יכלה לזוז ולא שמנו לב. עד שזה לא צרח שיש פה בעיה חמורה, לא הצלחנו להגיד: 'שנייה עולם, יש פה בעיה'. אם הייתי יותר נוכחת, לא הייתי במצב הזה. כשראיתי אותה הולכת ככה בבית החולים, פתאום הבנתי שיש מצב שהיא הולכת ככה הרבה זמן ולא קלטתי את זה. הייתי נורא עסוקה ולא שמתי לב. כנראה פשוט לא הייתי שם לראות מה בדיוק גורם לזה. הלקוחות שלי קיבלו את כל מה שרצו, הילדה שלי לא. לא היינו קשובים ומשהו היה צריך להתפוצץ וליפול.
"קודם ניסינו להיות טובים בהורות, בעבודה, בזוגיות ובחברות, וגם לעשות כושר ולהוריד את המשקל מההיריון. עכשיו חשוב לי להיות אמא מדהימה, גם אם אהיה חברה לא משהו, אשת עסקים בינונית או בת זוג לא מוצלחת, זה לא מעניין אותי.
"שבועיים לפני שכל זה קרה", היא מסכמת, "ישבתי עם רוני ועשינו סיכום של המצב הכספי שלנו כדי לבדוק כל מיני אופציות, והוא הראה לי שלא משנה באיזו דרך נבחר, יישאר לנו כסף לטוס לחו"ל, שזה משהו שממש רציתי. חיבקתי אותו ואמרתי: 'פיצחנו את החיים האלה!' והוא הסתכל אליי ואמר: 'אל תשכחי שבמצבים האלה, סטטיסטית משהו רע חייב לקרות'. והנה, באמת קרה".
