אורן שעיבי אומר שהוא לעולם לא ישכח מה אמר לו הבחור ההודי אחרי שנשאל איך הוא מרגיש עם כיסא הגלגלים החדש שניתן לו. "הוא תיאר לנו בהתרגשות איך הוא נהנה לראות את העולם ממקום גבוה יותר", מספר שעיבי. "אבל אנחנו לא גרמנו לו לקום על הרגליים ולעמוד: רק אפשרנו לו לעבור לכיסא גלגלים. קודם הוא היה על הרצפה, כי הכיסא שלו היה מקולקל, ופתאום, בזכותנו, נפתחו בפניו הרבה אפשרויות, ועכשיו הוא יכול להגיע לדוכנים ולהתגלגל בכפר שלו ממקום למקום".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
הבחור ההודי שעליו מדובר הוא אחד מנכים רבים ברחבי העולם שחייהם השתפרו בזכות הפרויקט הישראלי "גלגלים של נתינה": הקימו אותו אורן שעיבי וג'וואד מסארוה במטרה לתקן מכשירים רפואיים שהתקלקלו ולהעביר אותם לאנשים בעלי מוגבלויות שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש ציוד חדש. בפרויקט משתתפים מתנדבים מפנימיות נוער וממסגרות חינוכיות מכל הארץ, ועד היום נהנו ממנו אזרחים ממדינות רבות, בהן גיאורגיה, קירגיסטן, תאילנד, וייטנאם, אתיופיה, קניה ומרוקו.
הוא נתן לי המון תקווה
אורן שעיבי (48), נשוי ואב לשלושה מכפר סבא, וג'וואד מסארוה (47) מטייבה, מתכנת במקצועו, נפגשו ב-2009 בבית לוינשטיין. שעיבי עבר שיקום, מסארוה הגיע כדי לתת תקווה למאושפזים, ומכאן נוצרה חברות. ארבע שנים קודם לכן עבר שעיבי תאונת דרכים שגרמה לו לפגיעת ראש, ושבעקבותיה הוא איבד ראייה בעין אחת, שמיעה באוזן אחת וזיכרון לטווח ארוך וכן נפגע ברגליו (כיום הוא מתהלך עם קביים). את התאונה עצמה הוא לא זוכר, וגם לא את חייו קודם לכן. "מבחינתי, החיים שלי התחילו כשהתעוררתי בטיפול נמרץ", הוא אומר. "פתחתי דף חדש. אבל חברים שלי סיפרו לי שהייתי חבר בעמותת 'אוהלי קידר', שעוסקת בחלוקת אוכל חם למשפחות נזקקות ובעזרה בלימודים לילדים מעוטי יכולת. במהלך שהותי בבית לוינשטיין החלטנו, חבריי ואני, להקים מועדון חברתי שיאפשר למאושפזים ליהנות מפעילויות פנאי ומטיולים באזור".
כדי לגרום לבעלי מוגבלויות להבין שגם הם יכולים להמשיך לתפקד, הוחלט לגייס מאושפזים לשעבר שהשתקמו. ג'וואד מסארוה, שעבר תאונה ב-1990 ונשאר מרותק לכיסא גלגלים, היה אחד מהם. "ראו בי דוגמה למי שהשתקם בצורה מוצלחת ויצא לחיים, אז ביקשו ממני להשתתף בפעילות", הוא מספר. "היינו מתייצבים כל יום כדי להוציא אנשים מהמיטה ולעודד אותם להשתתף בקריוקי, לצפות בסרטים, לבצע עבודות מלאכה ועוד".
באותה תקופה נאסר על שעיבי לנהוג, והוא ביקש ממסארוה להקפיץ אותו הביתה. נסיעה של כמה דקות נהפכה לנקודת מפנה עבורו. "נדהמתי מהעובדה שג'וואד מסוגל לנהוג", אומר שעיבי. "כשאתה נמצא תקופה ארוכה במסגרת שיקומית, אתה מנמיך מעצמך ציפיות, כולל כל מה שקשור לנהיגה ולכושר ניידות. רציתי לנהוג, אבל חששתי, במיוחד אחרי שאיבדתי חלק מהראייה ומהשמיעה וסבלתי מבעיות קואורדינציה ושיווי משקל. פתאום אני יוצא החוצה ורואה בן אדם נכה שנוהג במכונית. זה נתן לי דרייב מטורף. באותו רגע התחלתי לחשב מסלול מחדש והבנתי שגם אני יכול. ג'וואד נתן לי המון תקווה". מסארוה נזכר: "מהפעם הראשונה שלקחתי אותו, נהייתי הנהג הצמוד שלו. בכל פעם שהוא רצה לצאת מהבית, הייתי שם בשבילו, אם זה לאסוף תרומות לבית לוינשטיין או לבלות יחד במסעדה".
שינינו לה את החיים
הפרויקט הראשון שיזמו השניים במסגרת "אוהלי קידר" היה "חוצי גבולות" (ראו סרטון למעלה), שמארגן טיולים אתגריים עבור בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים. "כשרצינו לנסוע לטיול אתגרי במרוקו או בנפאל, נאמר לנו על ידי חברות הנסיעות שאין להן אפשרות לספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים כנכים", נזכר שועבי. "החלטנו שאנחנו נעשה הכל, ולפני עשר שנים ארגנו טיול ראשון לתאילנד. שכרנו מלווים מקומיים שעזרו לנו להתנהל מרגע שהגענו לשם, ועשינו טיול מדהים. מאז ועד היום הוצאנו עשרות טיולים בישראל ובחו"ל, עם באנג'י, צלילות וצניחה חופשית".
במהלך הטיולים נוכחו לדעת שיש בעלי מוגבלויות רבים שלא מקבלים ציוד מתאים וחווים קושי עצום עקב כך. "כשטיילנו בהודו, ראינו אנשים נכים שמתגלגלים על סקייטבורד מוזר", מספר מסארוה. "זה צרם לנו מאוד. שאלנו את עצמנו, למה אנחנו יכולים להתנהל על כיסאות גלגלים, והם צריכים לזחול על הרצפה? ככה עלה הרעיון למצוא ציוד מקולקל ולתקן אותו כדי לאפשר נגישות לכל מי שצריך, בכל מקום בעולם".
הסדנה הראשונה התקיימה בביתו של שועבי, עם עשרה כיסאות גלגלים שהגיעו ממשרד הבריאות. כך נולד הפרויקט "גלגלים של נתינה", שעם הזמן צבר מספר גדל והולך של מתנדבים וסדנאות. הכיסאות המקולקלים מגיעים מגורמים שונים ברחבי הארץ, החל מחברות ממשלתיות, דרך גורמים מסחריים ועד לאנשים פרטים. אנשי הפרויקט מתקנים ושולחים לכל דורש – בארץ, ברשות הפלסטינית או במקומות נידחים ומרוחקים בעולם.
"העובדה שאנחנו מספקים כיסאות גם למדינות שאין לישראל קשר איתן, עוזרת לחיבור בין אדם לאדם, ולא משנה מי אתה ומה אתה", אומר מסארוה. "כשאני בא לעזור לך, אתה תסתכל עליי אחרת, ולא משנה מה חשבת עליי בעבר. אתן לך דוגמה. יום אחד טיילנו – אורן, הבן שלו ואני – באזור מנזר מרסבא שליד בית לחם. הבן הלך לאיבוד, ובערב הוא הגיע עם בחור שמצא אותו ועזר לו למצוא את דרכו אלינו. כשהוא ראה אותנו ואת האוטו, הוא הבין שאנחנו מחלקים כיסאות גלגלים וביקש עזרה לאחותו, שלא יצאה מהבית כבר 20 שנה, רק כי אין לה איך. לקחנו כיסא חשמלי משומש, השקענו בו סכום יפה ונסענו לבית של אותו בחור כדי לתת אותו לאחותו. הייתה שם שמחה גדולה. מאז אנחנו בקשר עם המשפחה, שמספרת שממש שינינו לאישה את החיים. היא סוף-סוף יוצאת מהבית ומסתובבת בכפר באופן עצמאי".
וכל המערך הזה מתנהל באמצעות תרומות בלבד. "יש לנו תורמים מהארץ ומחו"ל", אומר שועבי. "לדוגמה, יש לנו נציג באפריקה, שמגיע לתל אביב לעיתים קרובות, לוקח מאיתנו את הכיסאות ומחלק אותם למי שצריך. בנוסף, אנחנו נמצאים בקשר עם מדריך טיולים מקניה, שמקבל את הציוד ומוודא שיגיע לנזקקים. האנשים סביבנו הפכו להיות חלק ממעגל של עשייה ונתינה, והם משתמשים באמצעים שברשותם כדי לעזור לנו לתקן את הכיסאות ולנייד אותם ממקום למקום. אני חושב שאנחנו חלוצים ומובילים בתחום. אני גם מרגיש שיש בארץ שינוי לטובה בכל הקשור לקבלת האחר. בשנים האחרונות בעלי מוגבלויות קיבלו אומץ כתוצאה מהתמיכה החברתית ומהאווירה המכילה, ולכן הם מעיזים יותר ומגיעים ליותר הישגים. אני גם חושב שאנשים בעלי מוגבלויות תורמים היום יותר לקהילה".
יעל לוי עזרה לילדים עם צרכים מיוחדים במקום ללכת לבי"ס. הקליקו על התמונה:
