1. אנחנו נהנים לעשות טוב
זוכרים את "תעביר את זה הלאה", הסרט המרגש הזה משנת 2000? ובכן, מתברר שמעשים של אלטרואיזם אכן מידבקים, וכשמישהו נחמד אלינו, אנחנו באמת נוטים להעביר את זה הלאה ולפעול בנחמדות ובנדיבות לא רק כלפיו אלא גם כלפי אחרים. לאחר שהממצא הזה עלה מכמה מחקרים שנערכו במעבדות פסיכולוגיות, ביקשו חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה לבדוק באיזו מידה הוא נכון גם בחיים האמיתיים.
תעביר את זה הלאה:
לדוגמה, האם כשאנחנו מלהטטים בין סדרי העדיפויות שלנו ביום עבודה עמוס, ומישהו עושה כלפינו מעשה נחמד, כמו להכין לנו כוס קפה או להחמיא על עבודה טובה, זה אכן יוביל לכך שהנחמדות הזאת "תעבור הלאה"? במחקר, שפורסם ב־2018 בכתב העת Emotion, הראו החוקרים שאפילו למעשים קטנים של טוב לב בעבודה הייתה השפעה חיובית, ולא רק על אלה שהיו בצד המקבל - אלא גם על אלה שעשו אותם ולמעשה על הארגון כולו.
במסגרת המחקר גויסה קבוצת עובדים בסניף של חברת קוקה־קולה במדריד. נאמר להם שהם משתתפים במחקר על אושר, והם התבקשו לדווח אחת לשבוע במשך ארבעה שבועות כיצד הם מרגישים במונחים של מצב רוח וסיפוק מהחיים ומהעבודה, וכמו כן לספר על התנהגויות חיוביות ושליליות שחוו בעבודה - הן כאלה שהם עצמם ביצעו כלפי אחרים והן כאלה שבוצעו כלפיהם.
מה שרוב העובדים לא ידעו היה שהחוקרים ביקשו מ־19 מהמשתתפים לשמש כ"מעניקים": תפקידם היה לבצע מדי שבוע מעשי נדיבות כלפי כמה מעמיתיהם לעבודה, כמו למשל להכין להם קפה, לשלוח הודעת תודה חביבה בדוא"ל או לשבח אותם על פעולה כלשהי. כמו כן, הם התבקשו להימנע מלהפגין מעשי נדיבות וחסד מהסוג הזה כלפי חלק מסוים של עמיתים לעבודה, ששימשו כקבוצת ביקורת.
הממצאים היו בהחלט מרשימים ומחממי לב: נמצא כי העובדים שהיו בצד המקבל של ההתנהגויות הנדיבות דיווחו על פי עשרה יותר התנהגויות כאלה בארגון בהשוואה לקבוצת הביקורת, ובנוסף - על רמה גבוהה יותר של תחושת שליטה בעבודתם. יתרה מכך, חודש לאחר סיום המחקר הם עדיין דיווחו על רמות אושר וסיפוק גבוהות משמעותית לעומת קבוצת הביקורת. אבל מתברר שגם הנתינה עצמה הייתה מתגמלת, ובכמה מדדים אפילו מתגמלת יותר מאשר הקבלה.
העובדים שהיו בצד המעניק של מעשי החסד דיווחו אף הם על תחושת שליטה גבוהה יותר בעבודתם, וכן על תחושת מסוגלות גבוהה יותר לעומת קבוצת הביקורת, ובאשר לרמת האושר – הם דיווחו על רמות גבוהות יותר של אושר, שביעות רצון מהחיים ושביעות רצון מהעבודה אפילו יותר מאשר המקבלים. נוסף על כל זה, ממצאי המחקר גם הראו שהעובדים שהיו בצד המקבל לא נהנו רק ממעשי הנדיבות והרגישו מאושרים ומסופקים יותר בזכותם – הם העבירו אותם הלאה. בסוף המחקר דיווחו המקבלים כי הם עצמם ביצעו פעולות חיוביות פרו־חברתיות כמעט פי שלושה לעומת קבוצת הביקורת.
2. אנחנו נולדים עם חמלה
בספר "מוצא האדם" טען צ'ארלס דארווין כבר ב־1871 שסימפתיה ושיתוף פעולה הם יכולות מולדות שמהוות למעשה את המפתח להצלחה אבולוציונית. הטענה הזאת זוכה בשנים האחרונות לחיזוק ממחקרים בתחום הפסיכולוגיה המראים שחמלה היא רגש מולד, ושאימון חמלה יכול להגדיל את יכולתנו לחוש אותה.
באחד המחקרים, שנערך באוניברסיטת בריטיש קולומביה, הראו חוקרים לתינוק בן שלושה חודשים היושב בחיק אמו מופע תיאטרון בובות קצר. בהצגה היה כלבלב קטן שמנסה להרים סל כבד ודובון טוב לב עוזר לו. לאחר מכן הכלבלב נאבק שוב להרים את הסל, אך במקום הדובון מגיע שפן מרושע שגונב לו את הסל וגורר אותו מהמקום. בתום המופע החוקרים הראו לתינוק הן את הדובון והן את השפן, והוא בהה בדובון טוב הלב. לדברי החוקרים, עבור תינוקות בגילאים האלה הבהייה מצביעה על חיבה.
ולא מדובר רק בתינוקות. כשמציעים את אותה בחירה לפעוטות, ב־80%־100% מהמקרים הם יעדיפו את הבובה הטובה. המחקר הזה בתינוקות רכים היה חלק מסדרת מחקרים שערכה ד"ר קילי המלין מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, שחוקרת את המקורות ההתפתחותיים של המוסר האנושי. המחקרים שלה מצביעים על כך שאנחנו מגיעים לעולם כשאנו מחווטים להעדיף טוב לב. הנתונים המצטברים ממחקרים אלה מאתגרים את ההנחה שאינטרס עצמי בלבד הוא זה שמנחה אותנו לאורך חיינו, וחושפים את הצד הטוב של הטבע האנושי.
3. אפשר לפתח את טוב הלב של הילדים
בספר "הכוח לעשות טוב: החזון של הדלאי למה עבור עולמנו", מסביר הפסיכולוג והעיתונאי האמריקאי ד"ר דניאל ג'יי גולמן, שמתמחה בתחום של אינטליגנציה רגשית, אינטליגנציה חברתית, מנהיגות וחינוך, שהראיות לכך שניתן לאמן ולשפר את היכולת לחוש חמלה מגיעות בין היתר ממחקרים על למידה חברתית־רגשית (SEL) – תוכניות לימוד המועברות בבתי ספר ומתמקדות בשיפור האמפתיה, כישורי היחסים, ניהול רגשות ומודעות עצמית בקרב ילדים ובני נוער.
כך למשל, במחקר שפורסם ב־2015 בכתב העת Journal Developmental Psychology נמצא שתוכנית SEL הצליחה לא רק לשפר את האמפתיה עצמה בקרב התלמידים, אלא גם להגדיל את מספר מעשי טוב הלב שלהם בפועל. מטה אנליזה של מחקרים כאלה, שכללה יותר מ־270 אלף ילדים ומתבגרים, מצאה שבממוצע, תוכניות ה־SEL הובילו לעלייה של 10% בפעילויות פרו־חברתיות כמו עזרה לאחרים וגישה חיובית ביחס לבית הספר עצמו, בעוד שמדדים אנטי חברתיים כמו מריבות ובריונות ירדו ב־10%.
לדברי ד"ר גולמן, המחקרים מראים שכשילדים נכנסים לבית הספר בגיל שש הם מתרחקים מהאלטרואיזם המולד שלהם לעבר אנוכיות. אבל כשמשלבים בתוכנית הלימודים שלהם בגן הילדים תוכניות שגורמות להם לחשוב על היתרונות של טוב לב ומשתמשים בחיזוקים חיוביים, המעבר המצופה לאנוכיות בגיל הזה מנוטרל.
4. אנחנו יכולים להתאמן בעשיית טוב
היכולת לחוש חמלה ולהיות אלטרואיסטים ניתנת לאימון ולשיפור והיא מודגשת גם על ידי ריצ'רד דוקינס בספרו המפורסם "הגֵן האנוכי". אף על פי שהספר מתאר את האדם כמעין "מכונת הישרדות" שתוכנתה "בעיוורון לשמר את מולקולות האנוכיות הקרויות גנים", דוקינס מדגיש גם את החשיבות הרבה של לימוד הילדים שלנו להיות נדיבים ואלטרואיסטים.
יתר על כן, מתברר שאימוני חמלה עובדים לא רק כשמדובר בילדים. מחקר שפורסם בכתב העת Psychological Science ב־2013, מראה שאימון מבוגרים בטוב לב ואהבה על ידי "מדיטציית חמלה" יכול ממש להפוך אותם לאלטרואיסטים יותר כלפי אחרים. המחקר מצביע על כך שלא זו בלבד שאפשר להגביר חמלה ואלטרואיזם בעולם, אלא שאנו יכולים לעשות זאת אפילו באמצעות אימון קצר יחסית.
החוקרים, מאוניברסיטת וויסקונסין מדיסון, נתנו למשתתפים בקבוצת המחקר אימון אחד או שניים ב"מדיטציית חמלה" שאומצה מהפרקטיקה הבודהיסטית של מדיטציית אהבה וטוב לב, והדריכה את המשתתפים להרחיב את רגשות החמלה כלפי אנשים אחרים, כולל הם עצמם, אדם אהוב, מכר זר, ובהמשך אדם שיש להם קשיים עמו. לעומתם, קבוצת הביקורת קיבלה אימון ב"הערכה מחודשת" – כאשר המשתתפים התבקשו להיזכר בחוויה לא נעימה ומלחיצה ולנסות לחשוב עליה בדרך חדשה, פחות מכעיסה. למשל, לחשוב עליה מנקודת המבט של האדם השני. לאחר מכן התבקשו המשתתפים להקשיב פעם ביום במשך שבועיים לקלטת אודיו של מדיטציית החמלה, או לחלופין - של ההערכה המחודשת.
כעבור שבועיים התבקשו המשתתפים לשחק במשחק אונליין מול שני שחקנים אחרים (שלמעשה היו יצירי מחשב אך המשתתפים האמינו שהם אמיתיים) שתוכנן למדוד את ההתנהגות האלטרואיסטית שלהם. במשחק הם קיבלו 5 דולר, כש"שחקן" אחר קיבל 10 דולר, ואילו ה"שחקן" השלישי לא קיבל כסף כלל. כל אחד מהמשתתפים (האמיתיים) צפה בשחקן שקיבל 10 דולר כשהוא התבקש לתת חלק מכספו לשחקן נטול הכסף, שהחוקרים כינו "הקורבן", אך נתן לו רק דולר אחד. לאחר מכן גם הם עצמם התבקשו לתרום חלק מכספם ל"קורבן", ונאמר להם שכל סכום שיתרמו לו יוכפל – כך שאם המשתתף היה מוכן להיפרד מ־2 דולר, הקורבן יקבל 4 דולר.
האם אנשים שמקבלים אימוני חמלה יהיו מוכנים יותר לבזבז את כספם כדי לעזור לזר מוחלט? מתברר שכן. המשתתפים בקבוצת החמלה תרמו סכום כמעט כפול מזה שהוציאו המשתתפים שקיבלו אימון בהערכה עצמית – 1.14 דולר לעומת 0.62 דולר. לדברי החוקרים, ממצאים אלה מדגימים כיצד אימון בחמלה יכול להוביל לשינויים בהתנהגות הניתנים לצפייה. יתרה מכך, בסריקת מוח ב־fMRI שעברו המשתתפים, תוך שהם מתבוננים בסדרת תמונות שחלקן הציגו אנשים שסובלים מכאב, מצאו החוקרים שינויים בפעילות המוח אצל המשתתפים בקבוצת אימון החמלה, שהתבטאו בפעילות מוגברת ברשתות המוח המעורבות בהבנת הסבל של אחרים, בוויסות רגשות וברגשות חיוביים בתגובה לתגמול או מטרה.
5. סבל של אחרים מכאיב לנו יותר
הניסוי המפורסם שערך הפסיכולוג סטנלי מילגרם באוניברסיטת ייל בתחילת שנות ה־60 היכה את העולם בתדהמה. בניסוי, שנערך בעקבות משפט אייכמן, ניסה מילגרם לבדוק באיזו מידה אנשים אכן מצייתים לסמכות ופועלים בקונפורמיות מתוך צייתנות עיוורת, ועד כמה הם מוכנים להגיע אפילו לביצוע מעשים שיגרמו סבל לאחרים רק מכיוון שהורו להם לעשות זאת.
מרבית הנחקרים, כך התברר, לא היססו לתת מכות חשמל לאנשים אחרים גם כשאלה התחננו וצעקו (מובן שמכות החשמל לא היו אמיתיות, ואלה שלכאורה קיבלו אותן למעשה שיחקו), וגם כשהמכות הפכו למסוכנות. הם המשיכו לציית כשהחוקרים עודדו אותם להמשיך באמירות כמו "אתם חייבים להמשיך לעשות זאת", או "הניסוי מחייב אתכם להמשיך". למעשה, 26 מתוך 40 הנחקרים הגיעו עד לשוק החשמלי המרבי.
הממצאים של הניסוי הזה ממשיכים להדהד גם כיום, אבל מחקר שפורסם ב־2014 בכתב העת PNAS מציג ממצאים מעודדים: מתברר שרובנו דווקא לא מעוניינים שאדם אחר יחווה סבל פיזי, ויותר מכך - מייחסים ערך רב יותר לסבל הגופני של אדם אחר, גם אם הוא זר לנו, מאשר לסבל שלנו.
במחקר, שנערך ביוניברסיטי קולג' לונדון, הציעו החוקרים ל־80 משתתפים תגמול כספי במזומן עבור שוק חשמלי. הטוויסט במחקר היה שהתנאי לקבלת הכסף היה ההסכמה שלהם שאנשים אחרים יקבלו את השוק החשמלי, או לחלופין – שהם עצמם יקבלו. ככל שעוצמת השוק הייתה גבוהה יותר, כך סכום הכסף שהוצע היה גבוה יותר.
למרבה ההפתעה, החוקרים מצאו שרוב האנשים היו מוכנים להקריב יותר כסף כדי להפחית את עוצמת הכאב של אנשים אחרים, הזרים להם, מאשר כדי להפחית את עוצמת הכאב שלהם עצמם. במילים אחרות, הם עצמם היו מוכנים לקבל שוק חשמלי גבוה יותר עבור תגמול צנוע יחסית, אך דחו את אותה "עסקה" בדיוק כשהקורבן היה אדם אחר. למעשה, המשתתפים נזקקו לתגמול גבוה פי שניים כדי להסכים להעלות את רמת הכאב עבור אנשים אחרים. נוסף על כך, לקח להם זמן ממושך יותר להגיע להחלטה עבור אנשים אחרים, וככל שהם היו איטיים יותר, כך הם נטו יותר לבחור באופציה שכרוכה ביותר חמלה.
6. אנחנו לא מכוונים לשמחה לאיד
לא מעט חוקרים במדעי החברה טוענים כי עליית תוכניות הריאליטי בעשורים האחרונים מהווה מדד שמשקף את ההידרדרות המוסרית של המין האנושי. אלא שזה לא לגמרי מדויק. מחקר ישראלי שפורסם ב־2016 בכתב העת Journal of Media Psychology מערער על הטענה הזאת ומגיע למסקנה אופטימית הרבה יותר.
במחקר, שנערך באוניברסיטת חיפה בראשות ד"ר מיכל הרשמן־שטרית ופרופ' יונתן כהן, השתתפו 163 ישראלים בני 18־72. החוקרים בחנו את דעותיהם של המשתתפים על 12 תוכניות ריאליטי, בהן "האח הגדול", "כוכב נולד", "נולד לרקוד", "לרדת בגדול", "מאסטר שף", "סופר נני", "הרווק", "הישרדות", "היפה והחנון", "משפחה חורגת" ו"המירוץ למיליון". הם שאלו אותם באיזו תדירות הם צופים בתוכניות האלה, עד כמה הם נהנים מהן, עד כמה היו רוצים להשתתף בתוכניות האלה בעצמם, וכיצד היו מגיבים אילו בן משפחתם היה רוצה להשתתף בהן.
באופן מפתיע נמצאו קשרים חיוביים בין המידה שבה אנשים נהנו מהתוכנית ובין הנכונות שלהם להשתתף בה או לראות אדם קרוב אליהם משתתף בה. ככל שהמשתתפים אמרו שהם נהנו מהתוכנית, כך גדל הסיכוי שהם ירצו יותר להשתתף בה או שאנשים קרובים אליהם ישתתפו בה. לדברי החוקרים, ממצאים אלה מצביעים על כך ששמחה לאיד למראה השפלה או כישלון של המתמודדים בתוכניות הריאליטי איננה המניע המרכזי לצפייה בתוכניות האלה, אלא דווקא אמפתיה למתמודדים והזדהות עמם – אחרת ברור שהם לא היו רוצים להשתתף בהן בעצמם, או לאפשר לאנשים היקרים להם להשתתף בהן.
הפסיכולוג הקנדי פרופ' ג'ורדן פיטרסון טוען שהאמון שאתם נותנים באנשים הוא הזמנה לניצול:
