צילום: שי יחזקאל

האם המשבר הזה יהפוך לרנסנס של קיימות, גידול עצמי ובישול ביתי?

אחרי שנים של פריחה קולינרית נהנתנית, ארבעה מומחים ובלוגר בישול מנסים לצפות אילו הרגלים מוכרים אנחנו הולכים לאבד בעקבות הקורונה ואילו חדשים-ישנים נאמץ

האגירה הקדחתנית של מוצרי יסוד הופיעה יחד עם מגמה אחרת: החשש מלזרוק אוכל. רבים מאיתנו הבחינו פתאום בכל טיפת חלב שנשפכת, מחזרו את שאריות האורז במקום להשליך אותן לפח ואמצו התנהגויות חיסכון שאנחנו זוכרים רק מהסבתות (צילום: Shutterstock)
האגירה הקדחתנית של מוצרי יסוד הופיעה יחד עם מגמה אחרת: החשש מלזרוק אוכל. רבים מאיתנו הבחינו פתאום בכל טיפת חלב שנשפכת, מחזרו את שאריות האורז במקום להשליך אותן לפח ואמצו התנהגויות חיסכון שאנחנו זוכרים רק מהסבתות (צילום: Shutterstock)

בימים אלה, שבהם נגיף הקורונה מוחק עוד פרק מחיינו הקודמים, היה זה אך עניין של זמן עד שהוא יגיע גם למטבח וידחק ברגל פרקטית את ההרגלים הקולינריים המפנקים שסיגלנו לעצמנו בימי השפע. בתוך זמן קצר החיפוש אחר מקלות שנף, פטריות כמהין וזרעי חרדל פינה את מקומו לקנייה סיטונאית של קטניות בסיסיות ופסטות מפס ייצור; אכילה במסעדות גורמה (וגם בדוכני פלאפל) הופסקה בבלימה והוחלפה כלאחר יד בארוחות ליד שולחן המטבח; הסינר מתחרה עכשיו רק בטרנינג בפופולריות שלו, ומי שלובש אותו בוחר לנצל את הזמן שנוצר כדי להעמיד סירים על אש קטנה, להתפיח חלות תוצרת בית או לאפות עוגיות שימלאו את הבית בניחוח מרגיע ואת הפה בחמימות של בצק ומתיקות.

 

הדרמה הגדולה מתרחשת בימים אלה לא רק בבתי החולים, בדרייב־אין, בלשכות האבטלה ובשוקי הבורסה. היא מחלחלת מיום ליום גם למטבח, למקרר, לקערות, לתבניות ולבוחשנים, ושם היא מבטאת את החרדה, המצוקה והקושי, וגם את ההזדמנויות הלא צפויות שמעוררים משברים. אילו הרגלים מוכרים אנחנו הולכים לאבד בעקבות משבר הקורונה ואילו הרגלים חדשים־ישנים אנחנו הולכים לאמץ כדי להסתגל, מה נפסיד ומה נרוויח מהסיפור הזה, ומה אפשר ללמוד מההיסטוריה על העתיד ומהצצה סוציו־פסיכולוגית במזווה?

 

משבר הקורונה עורר בנו חרדה תזונתית שמדלגת מעל ההבטחות שנמסרות בחדשות (צילום: Shutterstock)
    משבר הקורונה עורר בנו חרדה תזונתית שמדלגת מעל ההבטחות שנמסרות בחדשות(צילום: Shutterstock)

     

    מסע הצטיידות פרוע

    מיד כשהתחילו לדבר על סגר, רוב הציבור התחיל לאגור. תחילה עשינו זאת בחשאי. אילו תסריטים עוברים לנו בראש, ודאי שאלתם את עצמכם, שבמאה ה־21 יש מה לחשוש מרעב? ובכל זאת, סביר להניח שבכל פעם שהלכתם לקנות חלב הוספתם לעגלה עוד שני מארזי קטניות, וגם קצת פסטה, שיהיה. בתוך שבוע, הארון, ששודרג ל"מזווה" כדי שנוכל לשים בו את מבטחנו לימי מחסור, עלה על גדותיו מאורז, שעועית, חומוס ועוד מצרכים שאמורים להזין אותו בעת רעב.

     

    יכול להיות שלא יהיה מזון? ובכן, למרות ההצהרות שלא יחסר לנו דבר, משבר הקורונה עורר בנו חרדה תזונתית שמדלגת מעל ההבטחות שנמסרות בחדשות. "הישראלים שואתיים ופוסט טראומתיים במה שקשור לאוכל", אומרת ד"ר אילת ברק־נחום, ראש התוכנית לטיפול בבישול בסמינר הקיבוצים. "החרדה התזונתית אינה מוצדקת. החשש ממחסור הוא ייצוג של המחשבה שלא ברור מה יקרה בעתיד, של התחושה שלא ברור אם הכל יחזור לקדמותו. החיפוש אחר אוכל הוא החיפוש אחר המציאות הקודמת, אחרי ה'ישים' שהיו תמיד בחיינו ואחרי המוכר".

     

    אפשר לומר שמסע ההצטיידות שהתחלנו בו נובע מכך שהדרך היחידה להבין את המשבר הזה הייתה להישען על תסריטים בדיוניים או על פרקים רחוקים מההיסטוריה. שום דבר בחיינו עד כה לא היה דומה לזה, וכך פנינו איש־איש לסיפורי האסונות החביבים עליו והקרובים ללבו, ורבים מהם כוללים רעב או מחסור בצורה כזאת או אחרת. "אווירת החירום והטראומה מהדהדת אצל חלקנו את תקופת המלחמות. בששת הימים וביום כיפור אנשים אגרו אוכל בבוידעם - סוכר, קמח ואורז", מסבירה פרופ' אורית רוזין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, שחקרה את תקופת הצנע. "אנשים שגדלו ברוסיה נזכרים אולי במצור המיתולוגי על לנינגרד, אבל אצל רבים מילידי הארץ מרחף פתאום המושג צנע".

     

     

    "הישראלים שואתיים ופוסט טראומתיים במה שקשור לאוכל" (צילום: כהן פריץ, לע"מ)
      "הישראלים שואתיים ופוסט טראומתיים במה שקשור לאוכל"(צילום: כהן פריץ, לע"מ)

       

      בצנע של שנות ה־50 של המאה ה־20 הונהגה מדיניות קיצוב מזון שבה לכל משפחה היה מותר לקנות רק כמות מסוימת של ביצים או חלב (או אבקות ביצים או חלב), והאוכל היה חסר ותפל. "למרות שנראה שלא יחסר אוכל, הרי שלמעשה נרשם מחסור במזונות מסוימים", משווה פרופ' רוזין בין שתי התקופות. "באוסטרליה, למשל, יש קיצוב של בשר, וגם כאן ייתכן שיחסר בשר, מכיוון שישראל מבוססת לגמרי על משלוחים חיים שמגיעים מיבוא". ולא רק בשר חסר, בשופרסל למשל, הגבילו בסוף מרץ את מספר חבילות הקמח והסוכר שאפשר לקנות, השמרים אזלו לגמרי, מבין הפסטות התירו לקנות רק את הפשוטות, ונרשם גם מחסור חמור בביצים שהוביל להגבלת מספר הביצים שכל אחד מאיתנו יכול לרכוש. "גם ההתנפלות על סבון ומוצרי היגיינה, כמו נייר הטואלט, מזכירה את תקופת הצנע, ואפילו הספסרות, שכונתה אז 'שוק שחור' התחילה להרים ראש כשאנשים קנו אלכוג'ל בזול ומכרו אותו במחיר מופקע באמזון", אומרת פרופ' רוזין.

       

      האגירה הקדחתנית של מוצרי יסוד הופיעה יחד עם מגמה אחרת: החשש מלזרוק אוכל. רבים מאיתנו הבחינו פתאום בכל טיפת חלב שנשפכת, מחזרו את שאריות האורז במקום להשליך אותן לפח ואמצו התנהגויות חיסכון שאנחנו זוכרים רק מהסבתות. למעשה, כמו בזירות אחרות, גם כאן הצלחנו בקלות לאמץ מה שחובבי סביבה ניסו להטיף לו במשך שנים - "צמצום בזבוז", או בכינוי המקוצר "צמבוז".

       

      "כולנו התרגלנו לאכול בחוץ, מסעדות הפכו למקום עלייה לרגל, ושפים היו לסלבים. וירוס אחד קטן שהופיע ביום בהיר אחד מוטט את כל זה"

      האגירה, החסכנות והמבט המכבד על מה שיש כי אולי אחר כך לא יהיה מהווים שינוי דרמתי - עצירה בחריקת בלמים בכל מה שקשור לסצנה ששרתה כאן עד לפני זמן לא רב של מסעדות גורמה, מתכונים אנינים ומתוחכמים ותיירות קולינרית שביטאו יחס נהנתני, סקרני, צרכני ומוחצן לאוכל. "מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 תפס האוכל תאוצה", אומרת ד"ר הגר חג'ג' ברגר, אנתרופולוגית פסיכולוגית ואקזיסטנציאליסטית שעורכת מחקר באתנוגרפיה בהולה על חוויית הבידוד. "כולנו התרגלנו לאכול בחוץ, מסעדות הפכו למקום עלייה לרגל, ושפים היו לסלבים. וירוס אחד קטן שהופיע ביום בהיר אחד מוטט את כל זה, ובמקום הסצנה הצבעונית, הצרכנית, המגוונת והמתוחכמת העמיד מזווה עם אינספור קטניות וקצת פסטה, ואנשים שחוששים מרעב ולא כמהים עוד לביס המושלם".

       

      גינת ירק לכל פועל

      לא רק מזווה, מתברר, מרגיע את החששות ממחסור, אלא גם גינת ירק שבה אפשר לגדל את היבול שלנו. לפי כתבה שפורסמה לאחרונה ב"ניו יורק טיימס", וירוס הקורונה גרם לאמריקאים לחזור אל "גינות הניצחון", שם שקיבלו גינות הירק בזמן מלחמות העולם. במלחמות העולם הייתה זו הממשלה שעודדה אזרחים לשתול גן ירק בכל פיסת אדמה שמצאו, לא משנה מה היה גודלה - בחצר, במרפסת ובמדרגות החירום שתלויות על המבנים מבחוץ. אנשים אכן זרעו עגבניות, חצילים וחסות והביאו לייצור מקומי של אחוזים נכבדים מהתנובה, מתוך אמונה שכך הם מצליחים להותיר יותר אוכל לחיילים בחזית ומסייעים להביא לניצחון.

       

      הרצון שמניע את הבהלה לזרעי עגבניות וקישואים הוא להיות ספקי המזון של עצמנו (צילום: Shutterstock)
        הרצון שמניע את הבהלה לזרעי עגבניות וקישואים הוא להיות ספקי המזון של עצמנו(צילום: Shutterstock)

         

        אגב, בארץ גינות הירק העירוניות לא זוהו עם סיוע לחיילי המלחמה אלא עם הפרחת השממה וגאולת הארץ, ולא כונו "גינות ניצחון" אלא זכו לשם "משק עזר". כיום, תנועה ניכרת של לקוחות באתרי משתלות המוכרות זרעים, שתילים ואדמה מלמדת שתושבי ארצות הברית מתרפקים על הרעיון, שהזרעים שלו נשתלו עוד קודם בתנועות קיימות לחקלאות עירונית - בערוגות, בגגות, במרפסות ובגינות הקהילתיות.

         

        הרצון שמניע את הבהלה לזרעי עגבניות וקישואים הוא להיות ספקי המזון של עצמנו. אפשר לומר שהיא מבוססת על חרדות בדיוניות שלנו, אבל אפשר גם לראות אותה כמבוססת על תובנה אחרת דווקא. "האנושות תמיד נמצאת מילימטר מהקטסטרופה בכל מה שקשור באוכל", אומר פרופ' נמרוד לוז, ראש רשות המחקר במכללה האקדמית כנרת וגיאוגרף תרבותי החוקר היבטים של אוכל. "מספיקה בצורת אחת באפריקה ויש ביאפרה, מספיק שתהיה כספית בחסה כדי שיהיה איום על סלט הירקות, ודי בפרה המשוגעת בבריטניה כדי לערער את אמוננו בבשר".

         

        "אולי זה יגרום לנו להבין שגם בעולם גלובלי בסופו של דבר אנחנו צריכים קמח, עגבנייה ומלפפון" (צילום: Shutterstock)
          "אולי זה יגרום לנו להבין שגם בעולם גלובלי בסופו של דבר אנחנו צריכים קמח, עגבנייה ומלפפון"(צילום: Shutterstock)

           

          אבל לדבריו, יכול להיות שאם אנחנו דואגים לסלט הירקות ולקערת הפירות שלנו, עדיף היה לנו לטפח (מבעוד מועד) לא רק את ערוגות הגינה אלא את החקלאים, אלה שמשבר הקורונה משבש את חייהם. פרופ' לוז מקווה שאחרי ימי הקורונה נבין שהאנשים שמגדלים עבורנו את האוכל הם מהאנשים החשובים בחברה שלנו, ואולי אף ברוח הימים נצא למרפסת למחוא להם כפיים. הוא מבסס את התקווה הזאת על פרקים מההיסטוריה של מגפות קודמות.

           

          "מגפת הדבר השחור, שהשתוללה באירופה במאה ה־14, פגעה מאוד בשכבות החלשות שמהן באו האיכרים (הצמיתים), וגרמה לאליטה לחשוב מחדש על האוכל שלה ועל היצרנים שלו", הוא מסביר. "פתאום המעמדות העליונים הבינו שהשכבות הנמוכות, כלומר החקלאים, חיוניות עבורם. גם בחברה שלנו האנשים שמייצרים עבורנו מזון מצאו עצמם בתחתית החברה. הגלובליזציה השלתה אותנו שאין צורך בעצמאות מזון ובייצור מקומי ושאפשר לייבא הכל. אלא שהיום מדינות מתחילות להרים גבולות ולהעמיד חומות — הן אינן חולקות זו עם זו לא מסכות, לא מכונות הנשמה וגם לא עגבניות. אולי זה יגרום לנו להבין שגם בעולם גלובלי בסופו של דבר אנחנו צריכים קמח, עגבנייה ומלפפון".

           

          בחזרה למטבח הביתי

          הסגר לא רק הכניס רבים מאיתנו אל תוך הבית אלא גם מיקם אותנו עמוק בתוכו, בחדר שלא כולנו נהגנו לבלות בו הרבה, המטבח, ואחר כך באכילה של מה שהתבשל ליד שולחן האוכל. "הרגלי הארוחות של כולם משתנים", אומר טל סורסקי, בלוגר אוכל שפתח לאחרונה בפייסבוק קבוצה בשם"בישול בימי קורונה", שהיא עוד אחת מזירות הרשת שבה אנשים חולקים עכשיו מתכונים, תצלומים וטיפים.

           

          השינוי שמתרחש בין הסירים והמחבתות הוא דרך נוספת לצייר את המשבר - את החרדות, אי הוודאות, הקשיים ושיבוש השגרה שנכפה עלינו. אבל התבשילים, העוגיות והשולחנות הערוכים חושפים גם את היכולת שלנו לייצר מחדש שגרה ונחמה, ואפילו לגלות וללמוד דברים שלא יכולנו להבין בימי השגרה ושרק עכשיו מתוך הבית הסגור והבלגן שבחוץ אנחנו יכולים לראות.

           

          * הנתונים בסדר יורד, באדיבות גוגל ישראל  (צילום: Shutterstock)
            * הנתונים בסדר יורד, באדיבות גוגל ישראל

             

            עבור המילניאלז (בני הדור שנולדו בשנות האלפיים) בפרט, הכניסה למטבח שהביאו התנאים החדשים היא תפנית. סקרים של מחלקת החקלאות האמריקאית (USDA), של ענקית ייצור המזון הקנדי Sobeys ושל אתר לטיפוח הבית בשם Porch, הראו שבני 23־38 נוהגים יותר מכל דור קודם לאכול בחוץ או להזמין משלוחים.

             

            הם לא הפסיקו עם זה לגמרי, ובין גיבורי התקופה אפשר להכתיר כמובן את שליחי המזון שעדיין מסתובבים ברחובות ומספקים מזון ממסעדות שקודם נהגנו לפקוד. עם זאת, בגלל החשש ממזון שהוכן בחוץ, ובגלל המשבר הכלכלי שמתחיל להתחולל, רבים מבני הדור הזה משנים בימים אלה הרגלים ומתרגלים קילוף, קיצוץ ובחישה. עבור חלקם מדובר בכורח, עוד מקור למתח שהביאה המגפה.

             

            "במטבח אנחנו שולטים במצב, בניגוד גמור למה שמתרחש בחוץ. הבישול משמש כעוגן בתוך סדר היום שבו הכל נזיל ומעורבב. אחת הדרכים ליצור הבחנה בין בוקר, צהריים וערב היא באמצעות הארוחות. אנשים נעזרים באפיית חלות פשוט כדי שיהיה איזה סימן שהגיע יום שישי"

            "כך למשל 'כמה מדיחים כבר הפעלת היום?' היא אחת מהשאלות האופיינות שרצה ברשת ונותנת ביטוי לתשישות של הורים שצריכים פתאום לבשל שלוש ארוחות ביום - לקנות, לבשל, לפנות וכל מה שכרוך בזה", אומרת ד"ר ברק־נחום. גם עבור אותם ילדים שהיו רגילים להתנחם בטעמה של קציצת המבורגר בלחמנייה לבנה עם קטשופ בלוויית צעצוע מדובר בהסתגלות לא קלה. הסרטון הוויראלי שהועלה על ידי "הסאן" הלונדוני ובו נראית ילדה בוכה בכי קורע לב כשהיא מתבשרת שלא רק מקדונלד'ס אלא גם נאנדוס סגורים - מדגים זאת היטב.

             

            אבל הבישול נועד לא רק להאכיל את כל הרעבים שלא יכולים יותר לקפוץ לקפה, לסושי, לפלאפל או לסטקייה. בישול הוא גם עדות לצורך הגדול שלנו בשליטה, בבריחה ובנחמה. "המטבח הוא גם מפלט מהצפיפות בבית ומהכאוס שבחוץ", אומרת ד"ר ברק־נחום. "במטבח אנחנו אקטיביים ויצרניים. שם אנחנו שולטים במצב, בניגוד גמור למה שמתרחש בחוץ. הבישול גם משמש כעוגן בתוך סדר היום המבורדק שבו הכל נזיל ומעורבב. אחת הדרכים ליצור הבחנה בין בוקר, צהריים וערב היא באמצעות הארוחות. גם לתחושה שאין מושג איזה יום היום אנשים נעזרים בבישול, כמו שסיפרה לי סטודנטית שאפתה לראשונה בחייה חלות, פשוט כדי שיהיה איזה סימן שהגיע יום שישי".

             

            והבישול הוא כמו תמיד גם דרך להביע דאגה. בין מבודדי הבית, שדואגים איך ישיגו מזון, ישנם אלה (בפרט ילדים ומתבגרים) שאמא מציידת אותם באוכל. "אמא שלי שמה לי את הקופסאות ליד הדלת", סיפר אחד הילדים המבודדים לד"ר חג'ג' ברגר. "זה היה יום שישי בערב. לקחתי וחיבקתי אותם והרגשתי חום בלב, כאילו זו אמא שלי שמחבקת אותי".

             

            תבלין מיוחד ושמו זמן

            גם המתכונים שינו פנים. בקהיליות מבשלי הקורונה לא מראים איך צורבים קרם ברולה או מצמצמים ציר דגים. השתנו הזמנים. "אנשים מבשלים ממה שיש במזווה. אין מקום למתכונים איזוטריים עם מרכיבים ייחודיים", אומר סורסקי. בשמשית, מקום מגוריו, הרכיבים אינם רק אלה שנאגרו במזווה, אלא גם יבולים של חקלאים מקומיים שמוכרים מבית לבית. כחלק מהסולידריות וכחלק מההבנה שמעכשיו נצטרך להסתדר עם מה שיש, בני הישוב עושים פסטו ביום הבזיליקום או ארטישוקים ממולאים ביום של הארטישוק.

             

            הרבה רואים באוכל דרך להתחזק ולהבריא (צילום: Shutterstock)
              הרבה רואים באוכל דרך להתחזק ולהבריא(צילום: Shutterstock)

               

              בנוסף, בין המבודדים יש גם כאלה שחושבים שזה הזמן לעבור לאכילה בריאה ולהכין את הגוף למקרה שיצטרך להתמודד עם המחלה. "יש מבודדים שמזמינים אוכל יבש ומכינים ממנו ארוחות. הרבה מהם רואים באוכל דרך להתחזק ולהבריא. כמו יחידת קומנדו הם מחשבים מה יכניסו לגופם כדי להתחזק ולהכין את עצמם לקראת היציאה לקרב, לרחובות עמוסים בצבא הקורונה", אומרת ד"ר חג'ג' ברגר.

               

              לדברי פרופ' לוז, מרגע שפרצה המגפה לחיינו לחלק ניכר מאיתנו גם התפנה לא מעט זמן, וזמן משחק תפקיד באוכל. "על השיש שלי למשל אפשר למצוא עכשיו מחמצת, חומוס מושרה (שעומד להפוך לפלאפל), שעועית אדומה וקימצ'י", הוא מספר. "ולא רק שיש לי בימים אלה זמן להשריה. מאז תחילת המשבר החלשתי את האש בכל הבישולים. אתמול כשעשיתי לאשתי חביתה קצצתי בצל וקרמלתי אותו כ־20 דקות. מה שקורה לבצל המטוגן קורה גם לרכיבים אחרים, כי חלק מהתהליכים הכימיים שקורים בבישול לוקחים זמן. כשהגשתי לה את זה היא אמרה: 'זה נורא טעים. מה שמת בזה?". עניתי לה: 'זה תבלין מיוחד שקוראים לו זמן'".

               

              "יש לנו פתאום מרחב לא רק לבשל לאט, אלא גם לאכול לאט, להעריך כל ביס, להבין שצריך לתת כבוד לאוכל כי הוא אחד הדברים החשובים בחיים שלנו"

              והזמן הוא יותר משינוי טכני. בתרבות הקולינרית שבה רשתות המזון המהיר הן מספקיות המזון המרכזיות, המגפה מסתמנת כמקדמת של סלואו פוד. לא רק במובן של מזון איטי, אלא גם במובן שבו הוקמה תנועת המחאה האיטלקית כנגד פתיחת סניף מקדונלד'ס למרגלות המדרגות הספרדיות ברומא, שבו הדגש היה לא על האיטיות לבדה אלא גם על השימור של האוכל השורשי, המסורתי, ושל תשומת הלב לאוכל.

               

              הזמן, תשומת הלב ומרווח הנשימה שקיבלנו באופן לא צפוי מהאסון באים לידי ביטוי לא רק בבישול אלא גם באכילה. "יש לנו פתאום מרחב לא רק לבשל לאט, אלא גם לאכול לאט, להעריך כל ביס, להבין שצריך לתת כבוד לאוכל כי הוא אחד הדברים החשובים בחיים שלנו", אומר פרופ' לוז. וכך, חזרנו בעקבות הזמן שהתפנה אל שולחנות האוכל ואל הארוחות המשפחתיות שלפני כן התאמצנו לקיים ללא הצלחה.

               

              "הילדים פתאום לא עסוקים בטלפון בשעת האוכל, יש ארוחה משפחתית, יש תשומת לב גם זה לזה וגם לאוכל", אומר סורסקי. וחג'ג' ברגר מוסיפה: "בקרב זוגות שהבידוד מקרב אותם (יש כאלה שהבידוד מרחיק ביניהם) האכילה הופכת גם היא לאירוע מקרב. פתאום מבשלים ביחד, יוצאים לאכול במרפסת, שמים פרח על השולחן". הסלואו פוד הזה שחוזר לחיינו, יחד עם הזמן למחשבה ותשומת לב, הוא גם חלק מחוויית הבידוד שעולה מהשיחות של ד"ר חג'ג' ברגר עם מבודדים. רבים מאלה שנכנסו לבידוד רואים בו זמן לחשבון נפש ולהשתהות. "אחת המבודדות אמרה לי: 'מי היה מאמין שמגפה עולמית תספק לי מרחב מוגן, השהיה של החיים שלי והתבוננות עליהם מהצד, כדי לחזור מההסגר מישהי קצת אחרת'", היא מספרת.

               

              מתכון לאפיית חרדה

              לא ברור בדיוק אם מלאי הקמח והסוכר שהוזמן מרשתות המזון או השמרים שאזלו מלמדים על הרצון של אנשים להיות בטוחים שגם בעת מחסור יהיה להם לחם, או על התאווה לעוגיות ועוגות, אבל ברור שהאפייה הפכה לאחת הדרכים השכיחות להעביר את הזמן. כבר בסין, עם תחילת המגפה, זינקו מכירות השמרים פי 40%, והחיפוש של מוצרי אפייה גדל פי 100, וכמו הנגיף נדד גם הטרנד הזה לכל רחבי העולם. אבל הבהלה לאפייה לא נולדה במגפה. עוד לפני שנתיים, עם הדיכאון שנפל על ארצות הברית אחרי עליית טראמפ, החלו רשתות האינסטגרם להתמלא בתמונות של עוגיות מצופות סוכריות או אבקת סוכר, ובאטלנטיק, שם זיהו את התופעה, הגדירו אותה כ"אפיית חרדה" או כ"אפיית מתח".

               

              "כשכל הוודאויות מתערערות והקרקע נשמטת תחת הרגליים, האפייה מייצרת מרחב של ודאות - מקום של סדר ודיוק. זו פעילות שמספקת תחושת ביטחון ושומרת על ההיגיון של סיבה ותוצאה. אם תעשה ככה, יקרה ככה"

              היום, על כל פנים, היא זוכה למיתוג מחודש כ"אפיית מצור" או "אפיית הסגר". ריחו של בצק הנאפה בתנור כל כך מנחם, שנראה שכמעט אין צורך להסביר את הדבר, אבל ד"ר ברק־נחום מספקת הסבר מעמיק יותר. "אפייה היא דבר דייקני יחסית. אנשים אופים על פי מתכונים, ואם הם עוקבים אחר המתכון, העוגה יוצאת", היא מסבירה. "כרגע, כשבעולם כל הוודאויות מתערערות והקרקע נשמטת תחת הרגליים, האפייה מייצרת מרחב של ודאות - מקום של סדר ודיוק. זו פעילות שמספקת תחושת ביטחון ושומרת על ההיגיון של סיבה ותוצאה. אם תעשה ככה, יקרה ככה".

               

              לישה היא סוג של מדיטציה (צילום: shutterstock)
                לישה היא סוג של מדיטציה(צילום: shutterstock)

                 

                כך הופך תנור המטבח לאי של שפיות, למובלעת בתוך הכאוס. מעבר לכך התחושה המפנקת של ייצור דבר לא חיוני, שמצד אחד מהווה צורה של דאגה והזנה ומצד שני מרחיק אותך מהאסוציאציות ההישרדותיות, וכל זאת יחסית בזול, היא דבר להתענג עליו היום. מעבר לכל אלה, לישה היא סוג של פעילות מרגיעה, שניתן אפילו להפוך אותה לסוג של מדיטציה, כפי שמראה ד"ר ברק־נחום באחד מסרטוני הווידאו שלה.

                 

                אז כמו תמיד האוכל מקפל בתוכו את חיינו - הוא מקור לחרדה וגם לפתרונה, הוא מסמל את שברה של השגרה אבל גם את היצירתיות שבה אנו מסתגלים, הוא משקף את החיים שהיו לנו ומסמן את השבילים של החיים שאולי יהיו לנו, את מה שאיבדנו ואת מה שאולי נקבל בהמשך.

                 

                 

                הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
                הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד