ילדותה של דנה רגב הייתה מרופדת מאוד, אבל גם מלאה במסגרות ובחוקים שלאורם היא בנתה את הדימוי העצמי שלה. "מבחינתי, הייתי חייבת להביא כל הזמן תוצאות, שבלעדיהן לא הייתה לי זכות קיום", היא אומרת. "במהלך הדרך גיליתי שרודנות – גם כלפי עצמי – מייצרת תאי טרור שמביאים לתסיסה, ולבסוף לפיצוץ. פיתחתי הפרעות אכילה ודיכאון קליני שליוו אותי בצעירותי. רק בגיל 40, גיל ההתבגרות השני שלי, הצלחתי לייצר תמהיל מאוזן בין כל המרכיבים של חיי ולהביא את עצמי, את ערכיי, את תשוקתי ואת ניסיוני לביטוי בחיי ובעשייתי".
מי את?
"דנה, בת 43, נשואה לליאור ואמא של בן (11) ויהלי (שמונה), גרה ברמת גן".
ומה את עושה?
"אני משקיעה בנדל"ן, מאמנת לחשיבה יזמית מנהלים, אנשי עסקים ויזמים, מרצה, מנחת סדנאות ומטפלת בנשימות מעגליות (ריברסינג). אני גם מנהלת את קהילת הפייסבוק 'מעלה בטוב' ובעלת פודקאסט באותו שם. יש לי תואר ראשון בפילוסופיה ובמדע המדינה, אני בוגרת לימודי עיתונאות בבית הספר כותרת ומאמנת מוסמכת מטעם מכון אדלר".
שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי ברמת גן, בת בכורה מבין שתי בנות. לאבי שמוליק הייתה חברת תיירות, ואמי יפה עבדה כמורה בתיכון. הוריי הכירו במכללת בית ברל שבה למדו, ואחרי נישואיהם בנו את ביתם ברמת גן. גדלתי קצת כמו נסיכה: הייתי ילדה מטופחת בבית שלא היה חסר בו כלום. בזכות עבודתו של אבא נסעתי לחו"ל מגיל צעיר, עוד לפני שזה היה מקובל. אבא אמנם עבד שעות רבות מדי יום, ועדיין היה מאוד נגיש וזמין; ידעתי שאני יכולה להתקשר אליו, ושהוא תמיד יקבל את השיחה. יחד עם כל אלה, את חיינו ליוו המון חוקים וציפיות: הרגשתי שאני צריכה להצטיין בלימודים ולהיות משמעותית גם מבחינה חברתית, בבית הספר ובתנועת הנוער, ואני הפנמתי את כל אלה ונעשיתי ילדה צייתנית, מנומסת מאוד ושקטה בחברת מבוגרים. ביקרתי בחוגים לנוער שוחר מדע, ומגיל צעיר עבדתי בחופש הגדול במשרד של אבא שלי, כחלק מחינוך לעצמאות ולאחריות.
"בתקופת התיכון החלו להיווצר סדקים בחומה המושלמת שלי: לכאורה, הייתי תלמידה מצטיינת במגמה פיזיקלית, וגם יצאתי וביליתי עם חברים, אבל בתוכי התחלתי להטיל ספק בכל מה שהיה לי ברור ומוחלט עד כה. במשך שנים למדתי לרצות את הסביבה ולהיות מה שציפו ממני, ידעתי מה אני אמורה לרצות, אבל לא מי אני ומה אני רוצה. כחלק מפרימת השלמות, פיתחתי הפרעות אכילה: יכולתי לצום כמה ימים רצוף, ואז ליפול לבולמוס אכילה. בהמשך התפתח דיכאון קליני".
בצבא שירתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר. "הצטיינתי גם כחיילת, אבל הדיכאון שלט בי", היא אומרת. "כעסתי על עצמי ועל ההורים שלי והפסקתי להיפגש עם חברים. מנערה מחוזרת וחברותית נהפכתי למישהי שמשהו כבד מאוד סוגר עליה, ולא ידעתי איך לצאת מזה. לקראת סוף השירות, בזכות מפגשים עם פסיכולוגית ובעזרת בן זוג שהיה לי, התחלתי לחזור למעגלי החיים. עדיין סבלתי מהפרעות אכילה, אבל החלמתי מהדיכאון. טיילתי בחו"ל, עשיתי פסיכומטרי, חזרתי ללכת למסיבות. טרפתי את החיים כדי לפצות את עצמי על שנות ההסתגרות והסבל. זכיתי להעריך את הדברים המהותיים בחיים ולצמוח מחדש, הפעם מתוך זיהוי רצונותיי ולקיחת אחריות על חיי.
"למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה ובמדע המדינה והמשכתי ללימודי עיתונות, שבעקבותיהם התקבלתי לעבודה ככתבת ב'עיתון תל אביב'. זו הייתה תקופת פיגועים, שזימנה לנו אינסוף דרמות וסיפורים אנושיים, אבל הבנתי שאני לא במקום הנכון לי: הייתה שם ציניות שהתקשיתי להכיל. קושי נוסף היה הפרעות האכילה, שהמשיכו להיות ברקע ופגעו במערכות היחסים בחיי. הבעיה נפתרה בעקבות טיפול שעברתי בעמותת שחף להפרעות אכילה: זה היה תהליך קשה מאוד, אבל הכרחי, שהביא אותי לשלום עם הגוף שלי. אחר כך התפטרתי מהעיתון ונסעתי לבד לחצי שנה במרכז אמריקה. באותה תקופה הכרתי את ליאור, ומהר מאוד עברנו לגור ביחד.
"אחרי שחזרתי מחו"ל, אבי הציע לי להצטרף לחברת התיירות שלו, והשבתי בחיוב. בגיל 26 נכנסתי לעסק שהכרתי מגיל אפס, וכעת התבקשתי לראות אותו בעיניים בוגרות. זו הייתה חברה משגשגת, ובזכות התמיכה והאמון שקיבלתי מאבי, יכולנו להצעיד אותה קדימה ולהכניס בה חדשנות ויצירתיות. מצאתי עניין בעולם העסקים וביצירת יש מאין; התחלתי גם להשקיע בנדל"ן וללוות חברות ומנכ"לים בדרך ליזמות יצירתית ולהצלחה.
"ב-2005 ליאור ואני נישאנו והקמנו משפחה. לכאורה, היה לי הכל: הייתי בעלת משפחה מקסימה ובית יפה, והגשמתי את עצמי, אישית ומקצועית. עם זאת, הרגשתי שאין לי אוויר: רצתי ממקום למקום בניסיון לג'נגל בין כל המשימות שלקחתי על עצמי, וחייתי בסטרס מתמשך, שהשפיע לרעה על החיים והזוגיות שלי. גדלתי עסקית והרגשתי כמו מישהי שכל הזמן מנסה להחזיק את כל הכדורים שלה באוויר. בעקבות מיזם תיירותי שהגיתי ושהצליח מאוד, קיבלנו הצעת רכישה מאיסתא, והשבנו לה בחיוב. אבא שלי מכר את הבייבי שלו, ואני קניתי את חירותי, אבל היה לי צורך למצוא חלום חדש. היה לי ברור שברגע שאמצא אותו, לא תהיה לי בעיה להוציא אותו לפועל.
"באותה תקופה יצאתי, בצעד לא אופייני לי, לסופשבוע של סדנת נשימות מעגליות ביער אודם; הייתי סקפטית, רציונלית, הכי לא רוחנית, אבל עברתי חוויה ששינתה את חיי והכניסה לי אוויר לנשימה. חזרתי משם אחרת, רכה ופתוחה יותר. ההוויה החדשה הקרינה מיד גם על האווירה בבית. התחלתי ללמוד אימון במכון אדלר ועברתי קורס להדרכה של שיטת הנשימות המעגליות. קראתי המון ספרי הגות ופסיכולוגיה, למדתי כל הזמן, ופרדיגמות שליוו אותי עד אז, ולא פעם הקשו עליי מאוד, נשרו ממני והתחלפו בחדשות. כיום אני ממשיכה להשקיע בנדל"ן ובמקביל מאמנת אנשים, בעלי עסקים ויזמים למטרות מוגדרות".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לדנה של היום?
"גדלתי בתוך איפוק גדול וממוסגר. בגיל ההתבגרות שרפתי את ספר החוקים עב הכרס שלי ויצאתי לשנים ארוכות של חיפוש דרך. רק בגיל 40 גיליתי שבעצם אני זו שרודה בעצמי ובוחרת במגבלות, בעוד שלמעשה יש לי הרבה יותר חופש ממה שחשבתי. אין שינוי שאין לו מחירים, אבל אני לא מתחרטת לרגע, כי למרות הוויתורים, אין מה להשוות בין החוויה של אדם שבוחר את חייו לחוויה שלנו כקורבן של הנסיבות. היום אני מאושרת מהעשייה שלי וממערכת היחסים שלי עם עצמי ועם סובביי. יש לי ים של שאיפות, ואני לא מדאיגה את עצמי במה שלא בשליטתי או במה שאחרים יחשבו".
מסר לאומה?
"כשאנחנו נפרדים מחוקים ישנים, אנחנו מנסחים ספר חדש, ראוי ונכון לנו. תהליך של שינוי כרוך בשאלות כמו איזה סיכון אני מוכן לקחת, איזה מחיר אני מוכן לשלם, וכמובן, מה אני יכול להרוויח. האם התהליך הזה קל? ממש לא. האם הוא מבלבל? לגמרי. האם בטווח הקצר תחכה לנו התשובה 'הגעת ליעד'? לא בטוח. אבל אלה שלבים הכרחיים לחיים מתגמלים ברמה הרגשית, שמדויקים למי שאנחנו ולבחירות שלנו, האישיות או העסקיות".
למה סבלה הילדה הזו מסיוטי לילה קשים? הקליקו על התמונה:
