את ההודעה הרשמית על זכייתן בפרס משרד התרבות לעיצוב לשנת 2019 קיבלו שירה שובל וד"ר אריאל בלונדר בבוקר חמישי. סכום הזכייה – 20 אלף שקלים – גם הוא כבר הועבר אליהן. אך הבלגן הממשלתי ניכר. חברי ועדת הפרס - תמיר שפר, מיה דבש ויעל בוגן - הכריעו כבר בנובמבר, אך להודעה נדרשה, משום מה, כחצי שנה. לא ברור אם הקורונה או חילופי השרים הם האחראים לכאוס; כך או כך, משרד התרבות עדיין אינו מוכן לגלות מיהם הזוכים האחרים בפרס השנה.
בלונדר ושובל הכירו לפני שבע שנים. שובל ניהלה את ספריית החומרים של מוזיאון העיצוב חולון, ובלונדר הופקדה על ניהול ה-FabLab (מעבדה לייצור עצמי) הראשונה בארץ, שהוקמה בשכונת ג'סי כהן בעיר. במאי 2013, ב''עיצוב טרי'' הראשון שנכלל ביריד ''צבע טרי'', הן הציגו פרויקט משותף לשני הגופים החולוניים.
הקליק היה מיידי. הלילות הלבנים במעבדה הולידו את הפרויקט המשותף הראשון שלהן, ג'קארד 2.0, שזכה לתהודה בחוגים המקצועיים ומעבר להם. זו הייתה נקודת הפתיחה של שיתוף פעולה פורה בין האדריכלית למעצבת, הנמשך עד היום.
בלונדר מגדירה את עצמה כאדריכלית יוצרת וחוקרת עם "חצי רגל באקדמיה וחצי רגל בפרקטיקה ובתעשייה". אחרי שהות בפריז, במהלכה ניהלה חברה המתמחה בעיבוד ובשיווק חומרים רכים לתעשיות העיצוב, חזרה לארץ וסיימה את הדוקטורט בפקולטה לאדריכלות בטכניון. נושא מחקרה היה חומרים מרוכבים. בימים אלה היא שוקדת על פוסט דוקטורט כפול: במכון רקח לפיזיקה שבאוניברסיטה העברית, ובבית הספר לאדריכלות ENSA בפריז. הטקסטיל נמצא במרכז שני מחקריה.
שובל היא בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל ב"שנקר" והיום נמנית עם צוות מרציה. היא עוסקת בעיצוב ובמחקר טקסטיל, ולומדת תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, במסלול לניהול עיצוב וחדשנות. נקודת ההשקה בין השתיים היא המשיכה והעניין בטקסטיל, כחומר גלם רב-פוטנציאל לחדשנות בתחומי העיצוב והאדריכלות.
בפרויקט "ג'קארד 2.0" בחנו שובל ובלונדר את רעיון הקראפט הדיגיטלי, כלומר השילוב בין החד פעמיות והייחודיות המאפיינים את עבודת היד, לבין כלי הייצור הדיגיטליים החדשים. בעזרת עיצוב ממוחשב וחיתוך לייזר הן יצרו דוגמאות לחירור במשטחי טקסטיל גדולים, שהורכבו משכבות לבד רבות ושונות בצבען זו מזו. למבקרי היריד הן הציעו לקלף את הדוגמאות בעזרת פינצטה, וכך קיבלה כל אחת מהיריעות את צורתה הסופית הייחודית.
מה שהחל כשיתוף פעולה בתוך עולם העיצוב, התרחב לשיתופי פעולה עם חוקרים מדיסציפלינות מדעיות שונות. "לא המוצר הסופי הוא שמעסיק אותנו", אומרות השתיים. "הפרקטיקה שלנו עוסקת בתהליכים. שניים מהפרויקטים הגדולים שבהם עסקנו הם תוצר של שיתוף פעולה ארוך עם מדענים. מהניסיון שלנו נוכחנו שהדיאלוג הזה בין מעצבים למדענים הוא לא טריוויאלי עדיין. צריך הרבה מוכנות, פתיחות ורוחב אופקים משני הצדדים. וכשזה קורה – זה קסם".
ראשון היה המפגש שלהן עם פרופ' עודד שוסיוב, ראש המעבדה הננו-ביומימטית (חיקוי תופעות ביולוגיות) בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. במעבדה של פרופ' שוסיוב חוקרים את חומרי העתיד, והחיבור של בלונדר ושובל נסב הננוצלולוז. בלונדר: "מדובר בחומר ממוחזר, תוצר של פסולת טקסטיל או נייר, שמצטיין בתכונות מופלאות ומגוונות. במעבדה הוא נוזל שקוף וחסר נראות, אבל מעבר לחוזקו, למוליכותו החשמלית ולשלל תכונותיו, הוא בורך גם בתכונות חזותיות ייחודיות. כאנשי מקצוע מהתחום החזותי, שירה ואני נתנו פרשנות ונראות ליכולות האלה בכלים שלנו, על-ידי חיבור החשיבה הפרמטרית העיצובית עם החשיבה הפרמטרית המדעית".
במילים פשוטות, שובל ובלונדר שיקפו את היכולת לשלוט בצבעוניות הננוצלולוז לא בעזרת תוסף של פיגמנט, אלא באמצעות שליטה באנרגיה המושקעת בתהליך ייצורו. את היכולת הזו הן הדגימו באוסף פרפרים מלאכותיים צבעוניים שתכננו וייצרו, קיבל את השם "בלתי נתפס", והוצג במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכה ''מצבי קיצון – נייר ישראלי'', שאצרה ענת גטניו. ''אנשים לא הבינו ממה הפרפרים עשויים ואיך הם קשורים לנושא התערוכה, כי הם לא נראו כמו הנייר שאנחנו מכירים'', מספרת בלונדר. ''הדבר הנוסף שהיה מעניין הוא הערבוב בין העולמות: פתאום לתוך הסטודיו התחילו לגלוש צלחות פטרי, ולמעבדה – תבניות יציקה".
המפגש השני של בלונדר ושובל עם עולם המדע היה בשיתוף הפעולה עם פרופ' ערן שרון וקבוצת המחקר שלו במכון רקח לפיזיקה. במכון חוקרים בין היתר את העיוותים שעוברים על יריעה דקה במצבים שונים – תופעה לכאורה פשוטה, שאנו נתקלים בה בחיי היומיום, גם אם אנחנו לא נותנים עליה את הדעת (שקית ניילון שנקרעת בכוח ושולי הקרע מקבלים צורת תלתלים, או ניצן שמתפתח לעלה ובמהלך גדילתו שוליו מתחילים להסתלסל).
למעשה, מדובר בביטוי של כוחות פיזיקליים מורכבים. "הפנט אותנו תהליך היווצרותן של אותן צורות מורכבות, מיני עקמומיות תלת ממדיות, שצומחות מתוך יריעות שטוחות ופשוטות", הן אומרות. "חלק מהסיבה להיווצרותן של כאלה צורות מרהיבות בטבע היא התופעה שקוראים לה 'תסכול'. הכוונה היא למשטחים שנחשפים לכוחות מנוגדים, צוברים מטעני אנרגיה גדולים, ומקבלים ביטוי כצורה מרחבית מורכבת".
את מחקריהן הציגו שובל ובלונדר בתערוכה "חומרים מתוסכלים" שאצרה שלומית באומן בבית בנימיני. "הצגנו סדרת עבודות שבסיסן זהה: שתי יריעות לטקס, התחתונה צבעונית והעליונה לבנה, דבוקות אחת לשנייה אך מתוחות על מסגרת בכיוונים מנוגדים. כמו בני זוג שנשואים הרבה שנים לא באושר. כל אחד מבני הזוג מושך לכיוון אחר, ובכל זאת הם לא נפרדים, ומטעני האנרגיה במערכת היחסים הזו הולכים ומצטברים. אותו הדבר עם היריעות שלנו. המשיכה שלהן לכיוונים מנוגדים הטעינה אותן באנרגיה, וברגע ששחררנו אותה (בעזרת חתכים שניקבנו ביריעה המשולבת) פרץ האנרגיה התבטא בצורות תלת ממדיות מורכבות.
"כל אחת מהעבודות הללו הייתה למעשה אריח לטקס עם דוגמה משלו, מעין פרחים מלאכותיים שהיוו ביטוי צורני לגיאומטריית החתכים. במפגש הזה, המדע, שהוא לעתים חסר כלים להבהרת תופעה זו או אחרת, מוצא עצמו מועשר בזכות הכלים החזותיים שמציעים אנשי העיצוב. יותר מזה: לעתים שאלות שהעלנו התגלו ככאלה שאנשי המעבדה לא נתנו עליהן את הדעת, ובעקבותיהן התחיל תהליך חשיבתי עם המתימטיקאים והתיאורטיקנים שבמעבדה".
לאחרונה הוזמנו שובל ובלונדר לשהות-אמן במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל, בראשות ערן ארליך. הרצון היה לעבוד עם חומרים מתוסכלים בעולם הקרמיקה. הפעם הן חיברו זו לזו שתי שכבות קרמיות, שלכל אחת מהן התנהגות שונה בתהליך השריפה. "הקורונה תפסה אותנו בעיצומו של תהליך המשלב עבודה מדעית ועבודה יצירתית, ועדיין לא הספקנו לסיים את הרזידנסי".
מאיפה התקציב לכל העבודה המחקרית הזו?
"כמעט הכל נעשה במימון עצמי. היו לנו פה ושם עבודות מוזמנות לאורך הדרך, לפני שנה וחצי הוזמנו להציג עבודה בפסטיבל סן-פטרסבורג, ואז יש תקציב לחומרים ולעבודה. אבל רוב הפרויקטים שלנו הם לא מהסוג הזה, אלא פרויקטים יותר מחקריים. ולכן הזכייה בפרס היא מאוד משמעותית. כי מהות הפרס היא התהודה הציבורית, וזו, אנחנו מקוות, תעזור לנו בהמשך הדרך לגייס תקציב למחקר יותר בקלות".
