תלמה אליגון-רוז בכלל לא זכרה את השיר "דיינו", שאותו כתבה ללהקת פיקוד צפון לפני כ-50 שנה, עד שקיבלה לאחרונה טלפון מעורך המוזיקה הראשי של גלי צה"ל, יורם רותם. "התברר שהוא השמיע את השיר למחרת ליל הסדר", מספרת אליגון-רוז, "ואחר כך קיבל טלפונים ממאזינים שביקשו את המילים, כי הן לא נמצאות באינטרנט. הוא גם הציע להחיות את השיר ולהתאים אותו למציאות". היא הסכימה להיענות להצעה, ובהשראת הסרטון שהפיקה קרן פלס לשיר "באת לי פתאום", בהשתתפות אמניות מכל העולם, החליטה להטיל את הביצוע החדש על הרכב חד-פעמי שהקימה, לו העניקה את השם "סיכון גבוה", ובו השתתפו ששי קשת, יזהר כהן, עוזי פוקס, מירי אלוני, דורית ראובני, האחים אסנר (שגם הפיקו מוזיקלית) והיא עצמה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"חלק מהאמנים שאליהם פניתי, לא רצו להשתתף, כי הם לא רצו להצהיר שהם בסיכון גבוה, והבנתי את זה", היא אומרת. "בכל מקרה, זו הייתה עבודה לא פשוטה ללכת מבית לבית עם הסאונדמן, הצלם והבמאי יריב דגן".
אבל המאמץ, לדבריה, היה שווה. לדעתה, הקלטת שיר שמח ואופטימי בכיכובם של כמה מחברי דור המייסדים של המוזיקה הישראלית, עשויה להעלות את המורל. "גם בתקופות רגילות מצבם של האמנים הוא איום ונורא מבחינת פרנסה, ועכשיו, בגלל הקורונה, הוא עוד יותר קשה", קובעת אליגון-רוז. "הרי אין הופעות, ולא יהיו הופעות עוד הרבה זמן, אז שיר כזה יכול רק לרומם אותנו למעלה. ובאמת, אומרים לי שהשיר נותן לאנשים תקווה. רואים את השמחה בסרטון; רואים משהו אמיתי, לא קשקשני".
תראו אותו:
שוכבת על הרצפה ולא זזה
אליגון-רוז (76), אם לשלושה וסבתא לארבעה, כבר תרמה להעלאת המורל הלאומי לפחות פעם אחת – במהלך מלחמת יום כיפור. "אמא שלי עפרה הייתה כתבת צבאית", היא מספרת. "היא ביקרה בחזיתות, וכשהייתה חוזרת הביתה, כל הזמן הייתה אומרת: 'זה חורבן בית שלישי'. זה חדר אליי מאוד. אחר כך אחי גיורא גויס למלחמה, ואני נכנסתי לחרדה. הייתי שוכבת על הרצפה בבית ולא זזה, מתוך אמונה שאם לא אזוז, אף פצצה לא תיפול על גיורא. יום אחד דפק לי על הדלת קובי אשרת, שחזר מהופעות בחזית ואמר: 'את לא מבינה מה קורה שם. מוכרחים להרים את המורל'. עניתי באדישות: 'זה חורבן בית שלישי, אני לא חושבת שאני מסוגלת לכתוב משהו'. אבל הוא זרק לי קלטת עם מנגינה חדשה שלו והתחיל ללכת. צעקתי לו: 'באיזו שעה אתה צריך את השיר?' הוא אמר: 'בשש בבוקר אעבור עם המשאית ואקח את המילים. שימי לי אותן בארון החשמל'.
"חזרתי לשכב על הרצפה, כשביד אחת שלי הלחן ההיסטרי של קובי, וביד השנייה גלויה מגיורא, שבה הוא כתב ש'אין לי מה לדאוג'. הבעיה היא שכשאומרים לי ש'אין לי מה לדאוג', אני ישר דואגת. ככה השיר התחיל. כללתי בו את השורה 'כשאחזור העירה נתחתן', כאילו גיורא כתב אותה לחברה שלו, ובאמת, הוא וחברתו התחתנו, והיא גיסתי עד היום".
מאז היא עשתה דרך ארוכה (כשם השיר שכתבה לגלי עטרי), שכללה תפקידים בכירים בחברת התקליטים סי-בי-אס בעת ששלטה בשוק המוזיקה המקומי, כתיבת שירים והפקת אלבומים לאמנים רבים (חוה אלברשטיין, יהורם גאון, דויד ברוזה, אריק סיני) והשתכשכות תמידית בביצה התל-אביבית בימים שקראו לה "הבוהמה". "היינו יושבים אצל אייבי נתן במסעדת קליפורניה, נוסעים לנואיבה, ואני הייתי בתוך זה, ביג טיים. הייתי בקשרי עבודה עם כולם. כל המוזיקאים היו חברים שלי".
היית קשורה גם לחבורת לול של אריק איינשטיין ואורי זהר?
"תשמע, הייתי איתם, אבל הם לא היו בשבילי. זו הייתה תקופה מאוד מפוקפקת. לא הייתי שם בקטע הזה של הסמים. איך הם כן הרשו לי להיות חלק מהקבוצה? הם אמרו עליי שאני מסטולה טבעית, וככה נפתרה להם הבעיה".
בין השירים המפורסמים שכתבה: "גשם בעיתו" (ששרה רותי נבון), "ארץ צבי" (יהורם גאון), "רקפת" (רוחמה רז), "יונה עם עלה של זית" (להקת פיקוד דרום), "אבא שלי" (יפה ירקוני) ושיר הנושא לסדרת הטלוויזיה לילדים "הצריף של תמרי" (ריקי גל), שיצרה פיתול מפתיע בדרכה. בעקבות הצלחת הסדרה החליטה אליגון-רוז לאסוף את כל הסיפורים פרי עטה שנכללו בה, ולבקש מהוצאת הספרים כתר לקבץ אותם בספר. באחד הביקורים שערכה עם בעלה, יורם רוז, אצל אמה בטבריה, סיפרה לה על הרעיון, "ואמא הסתכלה עליי, כריזמטית ברמות, עשתה לי תנועה מגונה עם היד, ובקלות בלתי נסבלת אמרה לי וליורם: 'למה שלא תוציאו את זה לבד?' מישהו אחר כנראה לא היה מוציא את זה לבד, אבל הצירוף של יורם ושלי והרוח היזמית שלנו דחפו אותנו, וככה הקמנו ב-1978 הוצאת ספרים. קראנו לה 'כנרת', כי אמא גרה מעל הכנרת".
לימים התאחדה כנרת עם זמורה-דביר ונעשתה אחת מהוצאת הספרים הגדולות בארץ. בשלב מאוחר יותר השתתף הזוג אליגון-רוז בהקמת רשת החנויות המצליחה צומת ספרים. "זו הייתה הצלחה מסחררת", היא אומרת. "את השם אני נתתי. אני אוהבת לתת שמות". בשנים הראשונות היא הייתה מעורבת מאוד בעסקי הספרים; כיום היא עדיין עובדת שם, אבל לא באותה אינטנסיביות. "ככל שההוצאה גדלה, האחריות שלי התפזרה לעורכים", היא אומרת. "היום אני עושה בעיקר פרויקטים מיוחדים".
אבא מת לי בידיים
היא החלה לכתוב – ליתר דיוק, לתרגם – כשהייתה בת 16. "בילדותי היינו משחקים בבית בחרוזים ובמשחקי מילים. היינו יושבים כולנו, וכל אחד היה כותב שורה. זה היה חלק מהתרבות אצלנו בבית. כשהייתי בת 16, אמא שלי תרגמה את המחזמר 'צלילי המוזיקה' ונתנה לי לתרגם שני שירים בעצמי". כעבור שנה נסעה אמה לקפריסין בענייני עבודה, והיא ואחיה נשארו עם אביהם בביתם שברמת גן. באחד הימים שבהם היו שלושתם בבית, קרס האב על הרצפה מהתקף לב.
"אבי מת לי בידיים", אומרת אליגון-רוז. "שמעתי אותו מחרחר וניסיתי להציל אותו. טראומה מאוד קשה. אני זוכרת שרצתי למטה לקרוא לשכנים, למבוגר, כי היינו רק אני ואחי בבית, ובמדרגות קראתי לאלוהים. עד היום מלווה אותי הידיעה שלא הצלחתי להציל אותו. אני זוכרת שבתמימותי רצתי לארון קטן שהיה לנו בבית, והוצאתי משם כדור ולריאן, כי חשבתי שזה מציל אנשים. ואז הגיע האמבולנס. היה זוועה. הוא נפטר במקום".
כמה חודשים לאחר מכן, בעת שנסעה באוטובוס בתוך תל אביב, בעבע בראשה השיר "אבא שלי" (לאבא שלי יש סולם), שדורות רבים גדלו עליו, ורבים עוד יגדלו. "כתבתי את השיר בראש, ואחרי שירדתי מהאוטובוס, שיננתי אותו כדי שלא יברח לי. חזרתי עליו שוב ושוב ושוב. מילים הן עוברות אורח, וכבר היו לי שירים שברחו לי מהראש".
צפו בביצוע של נינט טייב לשיר:
זה היה השיר הראשון שלו כתבה מילים. עשרות שנים אחר כך החלה גם להלחין, ואחד השירים המוכרים ביותר שלה, לו תרמה גם מילים וגם לחן, הוא "יונה עם עלה של זית", שנתן ביטוי לדעותיה הפוליטיות: אליגון-רוז הייתה ממקימי תנועת שלום עכשיו, שבסוף שנות ה-70 תמכה בהחזרת חצי האי סיני למצרים תמורת הסדר מדיני. עד היום היא מחכה לשלום. "את 'יונה עם עלה של זית' כתבתי בביתי שבגני יהודה", היא מספרת. "הסתכלתי מהחלון, והייתה לי תחושה שמאחורי שלושת הברושים שראיתי, מסתתרת הכנרת. זה היה בשנות ה-80, שהיו רגועות יחסית, ובכל זאת הייתי מודאגת. שאלתי את עצמי: למה תמיד יש לי בבטן איזושהי חרדה מהעתיד לבוא? ואז הסתכלתי על תמונה של פיקאסו שקניתי בברצלונה, ובה יונה עם עלה של זית יושבת על עיי חורבות, ואמרתי ליונה: 'תביאי כבר את השלום'. כתבתי בשיר ש'בחוץ על הברוש יש עורב', והנה, בחורף הסוער האחרון קרסו שלושת הברושים שכתבתי עליהם, אז אולי השלום מתקרב?"
כיום היא לא מרבה לכתוב שירים, אבל ממשיכה לעקוב אחרי שירים שנכתבים ושמוקלטים כאן. את רובם היא לא אוהבת. "הקלות הבלתי נסבלת של ההפקה גורמת לזה שכל אחד חושב שיש לו שיר", אומרת אליגון-רוז. "יש פחות אנשים שכותבים, כי בכלל לא פונים לכותבים. אנשים חושבים שאם הם יודעים לחבר מילים, זה אומר שהם יודעים לכתוב. גם לכתוב מוזיקה הרבה יותר קל עכשיו: מספיק לשרוק משהו, ואתה נקרא 'יוצר'. המון אנשים שולחים לי שירים, ואני משתדלת לא להעליב אותם, אבל זה לא שירים. אני קוראת לזה: 'שירים שהדף לא מוכן לקבל אותם'".
יש אמנים עכשוויים שאת בכל זאת מחבבת?
"אני אוהבת את עידן רייכל; יש לו מסר".
ואיך את עם המוזיקה המזרחית?
"הרוב זה בכלל לא מוזיקה מזרחית, אלא הרמוניות של פסטיבל סן רמו עם אנפוף. אני לא שומעת שם מזרחיות. זה פופ, וזה עושה שמח, והכל בסדר, אבל זה לא זה".
גם אבא שלה משתתף בהרכב החדש של תלמה אליגון-רוז. הקליקו על התמונה:
