אייקון מאויר בשבוע: איך הפכה אדל מאקטיביסטית גוף למודל של רזון
כולם מתעסקים במשקל של הזמרת עם הקול הענק – מוחאים לה כפיים או מזדעזעים מכך שאיבדה כ-50 קילו. למה כל כך קשה להתעלם מתופעת הכוכבות המתכווצות
אדל
סליחה, במי מדובר? הזמרת אדל בת ה-32 אוחזת ברזומה מוזיקלי שמקביל ל-50 שנות יצירה של כל אמן אחר. בגיל 19 היא התפוצצה לתוך עולם המוזיקה עם אלבום ששמו כמספר שנותיה, ומאז היא עסוקה בלהקליט שירים, לשבור שיאים וללקט פרסים – אוסקר, גלובוס הזהב, 15 פרסי גראמי, 19 פרסי בילבורד, תשעה פרסי בריט, והרשימה עוד ממשיכה. בקיצור, תחשבו על כל פרס בתחום המוזיקה, וכנראה שהוא ניצב על המזנון אצלה בסלון.
את הסגנון שלה היא מגדירה כ"שירי נשמה של לב שבור", ואלה הפכו בקלות להמנונים הרשמיים של כל מי שבגדו בו, עזבו אותו, או סתם דרכו לו על הלב. היא מצליחה להיות סופר פופולארית ועדיין לשאת חותמת איכותית, יש לה קול גדול וייחודי, ושירים שמשדרים כנות נגישה. אבל שימו את כל אלה בצד, כי הדבר היחיד שכולם מתעסקים בו בהקשר של אדל זה המשקל שלה, ובעיקר – איך היא העזה לאבד 50 קילו בלי לשאול אותנו מה אנחנו מרגישים בקשר לזה.
כולם מתעסקים במשקל של אדל, משחקים בלנחש כמה ולמה ואיך, מוחאים לה כפיים או סוקלים אותה באבנים. אדל היא שלנו, רכוש ציבורי, כי קנינו את האלבום שלה, כי שמענו אותה בסרט של ג'יימס בונד, כי בכינו איתה כשהיא פרטה לדולרים את סיפור הבגידה של האקס. השותפות-בכאילו הזו מצדיקה, לטעמנו, את ההתחפרות בכל הפרטים של חייה, כולל, כמובן, האופן שבו היא מנהלת את משקל גופה. כן, כולם מתעסקים במשקל של אדל, אז שאני אשב בשקט בצד?
למה אייקון? מהופעתה הראשונה בתקשורת, אדל מיצבה את עצמה כאקטיביסטית של דימוי גוף. אתם כבר מכירים את הסיפור מכוכבות הפריים טיים המתכווצות של הביצה המקומית – זה מתחיל עם "אני שמנה וטוב לי", שמלווה בשלל ראיונות על השמחה שבקבלה העצמית של הגוף והסירוב להיכנע לרודנות הרזון. עם זאת, תוך זמן קצר נושרים הקילוגרמים מהגוף והכותרות מתחלפות ב"רזה וטוב לי, עד כה שיקרתי לעצמי".
את האפקט הזה ראינו אצל לא מעט מפורסמות ישראליות ובינלאומיות, שהפכו מעגלגלות לגפרוריות כשהן משתפות פעולה עם תעשייה שלמה שמוכרת לנו את התובנה שהדרך לאושר עוברת דרך מכון כושר וחיים על חסה. גם אדל מסבירה את המידות החדשות בכך שהיא מורעבת ו"מתאמנת בטירוף". היא גם התגרשה לא מזמן, ובכלל, זה באמת לא עניינו של אף אחד אחר.
אז נכון, העובדה שהיא הפכה תוך זמן קצר להפליא מזו ש"יש לה פנים יפות, רק חבל שהיא לא יורדת כמה קילו" לדמות שנראית כמו האחות האבודה והרזה של הקרדשיאנס, זה באמת העסק שלה בלבד. מצד שני (ולכל דבר יש צד שני, גם אם הוא נהיה עכשיו ממש דקיק) יש משהו לא הוגן בחגיגות הדיאטה האלה לאחר שבמשך שנים הפכת את עצמך מרצון לשגרירת "השמנות והיפות".
למה לא? כי צביעות היא לא באמת תכונה נחשקת. בכל אינטראקציה תקשורתית חזרה אדל והבהירה שאין לה בעיה עם המשקל שלה ושספורט זה לחלשים. היא ענתה לקרל לגרפלד המנוח שטען שהיא שמנה מדי ואמרה "מעולם לא רציתי להיראות כמו דוגמנית על שער של מגזין. אני מאוד גאה לייצג את האישה הממוצעת. אני רואה אנשים שחיים את חייהם לפי חוקים נוקשים ורוצים להיות רזים יותר או עם חזה גדול יותר, וזה משפיע על חייהם לרעה. אצלי זה מעולם לא היה כזה עניין. אולי כי אני לא מסתובבת עם אנשים נוראיים שעושים מהמראה שלי עניין כל כך חשוב".
כך היא הפכה לסמל עבור מי שספגו הערות על משקלן, שלא מצאו בגדים למידותיהן ברשתות האופנה, שהקשיבו לשיריה והאמינו שהיא שלמה עם עצמה. כל אלה יכולות לבוא עכשיו ולדרוש התנצלות – מהתרבות הפופולארית והחברה העכשווית, ובעיקר מזו שסימנה עבורן לרגע אלטרנטיבה, ואז החליפה אותה בתפריט של כוסמת, אוכמניות ועלי רוקט (או מה שהיא לא אוכלת בימים אלה).
ובכל זאת: בסופו של דבר, אדל היא לא באמת שלנו. אין לנו מניות הצבעה במותג שלה, ואין לנו שום זכות להגיד לה איך לחיות את חייה, איך להיראות ומה לאכול. היא מצליחה בטירוף, שרה כאילו אלוהים יושב לה בגרון, והיא נראית נהדר – עם או בלי 50 הקילו האבודים.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
